מהפך אל הפחים

זה אמור היה להיות משחק פיקנטי ומרתק. סגנית האלופה, מכבי תל אביב, מתארחת אצל האלופה, הפועל חולון, במפגש ראשון בין השתיים מאז משחק גמר הפיינל פור במאי. אולם הנסיבות הפכו אותו כמעט ללא רלוונטי: חולון ירדה מנכסיה ואינה מאיימת עוד על הכתר, כאשר מכבי תפזול למשחק היורוליג מול אלבה ברלין, שייערך בעוד ארבעה ימים ויפתח את שלב הטופ-16 המסקרן.

ובכל זאת, המפגש הקרוב בין הפיינליסטיות המקומיות מהווה נקודת ציון מסוימת. זהו זמן לדין וחשבון. הרי לאחר אותו משחק מול חולון, כולם נזכרו באופן בו הפיקה מכבי לקחים אחרי הפסד האליפות לגליל עליון, והיו משוכנעים כי שמעון מזרחי וחבריו ישובו עם אותה תכנית הבראה מוצלחת. אלו לקחים הפיקה מכבי מהכישלון הקולוסאלי אשתקד? האם הפנימה אותם, או שמא בחרה להתעלם? בחרנו להתעמק במספר סעיפים שונים, הקשורים הן בפן המקצועי והן בפן הניהולי.

בעשור האחרון החתימה מכבי אמריקאים רבים שהתוודעו במדיה למפעל, חלקם אף הפכו ברבות השנים לאגדות – אנתוני פארקר, נייט האפמן ומייסיאו באסטון, למשל – אולם תמיד דאגה להציב לצידם זרים בעלי ניסיון. להאפמן היה את אריאל מקדונלד ודאלאס קומאג'יס; לפארקר את מקדונלד וראדיסב צ'ורצ'יץ'; לבאסטון את פארקר, שאראס יאסיקביצ'יוס וניקולה וויצ'יץ'. אפילו בעונה שעברה, עם חמישייה שהורכבה לעיתים משלושה זרים חסרי ניסיון במפעל – מרכוס פייזר, טרנס מוריס ולפרקים אסטבן באטיסטה ואלכס גארסיה – אוזנה מכבי בידי שחקנים מנוסים יותר כמו וויצ'יץ', וונטיגו קאמינגס ודיוויד בלות'נטאל.

לעומת זאת, בשנים בהן בחרה להחתים סוללת זרים בלתי מנוסה, ללא השגחת מבוגר אחראי, זה לרוב הסתיים בפיאסקו. עונת 2002/3 של קווינסי לואיס, מרכוס גורי ובנו אודריך היא דוגמא מובהקת, כמו גם עונת 2006/7 עם וויל ביינום, נואל פיליקס וליאור אליהו (ישראלי אומנם, אך זכה לקרדיט מקצועי ברמה של זר). במקרה או שלא, אלה הן גם שתי העונות היחידות בעשור הנוכחי שהסתיימו ללא העפלה לפיינל פור היורוליג.

במובן הזה, נדמה כי נשבר העונה שיא חדש: כל חמשת הזרים החדשים שפתחו את השנה בתל אביב – קרלוס ארויו, רודני ווייט, טריי סימונס, ג'ייסון וויליאמס ודיאור פישר – הגיעו ארצה ללא ניסיון יורוליג אמיתי, אם לא מחשיבים את שלוש ההופעות של ארויו במדי טאו ויטוריה בפברואר 2002. אלטון בראון, ששרד שלושה שבועות במדי הקבוצה, לא החזיק בניסיון יורוליג קודם, כמו גם הרכש החדש די בראון. מרכוס בראון הוזעק עמוק בתוך חודש אוקטובר כדי למלא את פונקצית הגו-טו-גאי המנוסה, אך כפי שמתברר משבוע לשבוע, זה רחוק מלהספיק.

בשורה התחתונה: הידרדרות

בשנים האחרונות שללה הנהלת מכבי באופן שיטתי כל בקשה לשחרור שחקנים מצד הצוות המקצועי. עודד קטש דרש אשתקד לשחרר את פייזר וקאמינגס ונענה בשלילה; ספאחיה לא הצליח להיפטר עונה שלמה מנואל פיליקס; ואפי בירנבוים לא קיבל אישור לחתוך את רודני ווייט.

העונה, אולי כחלק מהניסיון לתקן את טעויות העבר, נפרצו כל הגבולות בגזרה הזו. נכון להיום עומדת מכבי על ארבעה משוחררים – רודני ווייט, ג'ייסון וויליאמס, אלטון בראון ואסטבן באטיסטה – כשמרכוס פייזר עשוי להצטרף לרשימה בקרוב. מובן שמדובר בגל שחרורים חסר תקדים בתולדות המועדון; כשאנו עדים היום למחסור החמור בגבוה מאסיבי נוסף, תפקיד שמילא באטיסטה בהצלחה רק בעונה שעברה, נראה כי בחלק מהמקרים האצבע של אנשי הקבוצה הייתה קלה מדי על ההדק.

בשורה התחתונה: הידרדרות

חולי ישן ומוכר, ממנו סובל המועדון במשך שנים ארוכות. מעטים היו מאמני מכבי בעבר שלא נכנעו לתכתיבים מצדם של שמעון מזרחי ושות'. ידוע לכל כי ליאור אליהו סגר במכבי הרבה לפני שהוחלט על מינוי של ספאחיה בקיץ 2006; קטש רמז מספר פעמים כי לא רק הוא עמד מאחורי הסגל שהורכב בקיץ אשתקד, וקיבל בין היתר את עומרי כספי וקאמינגס על הראש; גם בירנבוים הועמד בפני עובדות העונות לשם טריי סימונס ומרכוס בראון.

נכון להיום, פיני גרשון דורש ומקבל עצמאות מקצועית מוחלטת. אולם אם לשפוט לפי ההחלטות המקצועיות הראשונות שקיבל – החתמתו של אלטון בראון ושחרורו של אסטבן באטיסטה – נראה כי המאמן הגיע ארצה מעט חלוד, ואולי כמה טיפים מהבוסים בכל זאת לא יזיקו. אגב, גרשון הודה כי בתקופתו באולימפיאקוס התקפל לא אחת בפני דרישותיו של בעלי הקבוצה, פנאיוטיס אגילופולוס, ובכללן החתמת קינטל וודס ועוד מספר שחקנים אחרים.

בשורה התחתונה: ללא שינוי

בעבר היה תפקיד המנהיג שייך באופן מסורתי לישראלים הבכירים. החל בימי טל ברודי, דרך מיקי ברקוביץ', עבור בדורון ג'מצ'י וכלה בנדב הנפלד ובעודד קטש – לעולם מדובר היה במנהיג כחול-לבן. בשנות האלפיים היו גם זרים מעטים שנכנסו למשבצת הזו – עילויים כמו מקדונלד, פארקר, שאראס ו-וויצ'יץ' – אך מכל מקום, בשנים האחרונות נדמה כי מכבי נבנית ללא מנהיג אמיתי על הפרקט.

העונה אמור היה ארויו לחבוש את הכובע, אלא שמהר מאוד התברר כי הפורטו-ריקני לא קורץ מהחומרים הנכונים (אגב, היה זה אחד הזרזים להחתמת מרכוס בראון). כיום המנהיג האמיתי של מכבי עומד מאחורי הקווים. ביחס לשנים האחרונות, גם זה משהו.

בשורה התחתונה: ללא שינוי

כל אחת מקבוצות הצמרת של היורוליג מחזיקה ברכז קלאסי אחד לפחות. צסק"א מציגה את זוראן פלאניניץ' (כשגם ג'יי.אר הולדן הפך תחת מסינה מסקורר חסר מצפון לסדרן עבודה של ממש, ומעמיד יחס אסיסטים-איבודים מצוין); פנאתינייקוס נהנית משירותיו של יאסיקביצ'יוס; לטאו ויטוריה יש את פאבלו פריג'יוני; לאולימפיאקוס את תיאו פפאלוקאס; וסיינה החתימה רק לאחרונה את אריאל מקדונלד, מהסיבה הזו בדיוק. לברצלונה אין אומנם רכז קלאסי, אך יש לה שורה של שחקנים שמסוגלים להוביל כדור ברמה גבוהה – יאקה לאקוביץ', ג'יאנלוקה באזילה וחואן נבארו.

בשנתיים האחרונות הפקידה מכבי את מלאכת הובלת הכדור בידיו של וויל ביינום, ושילמה על כך מחיר יקר ברגעי הכסף. העונה הבינו אנשי הצוות המקצועי כי קרלוס ארויו זקוק למוביל כדור נוסף לצידו, ובחודשים האחרונים ביקשו לצרף גארד נוסף (לבסוף צירפו את די בראון). מכבי תקווה לצלוח את החודשים הבאים עם כמות מפלות מינימלית, כדי לסיים את העונה עם אליפות מקומית ולהתפנות בקיץ לבנייה מחודשת. סביר להניח שהקו האחורי, כפי שקיים היום, כבר לא יהיו כאן בתחילת העונה הבאה. המשימה הראשונה של גרשון, שלאורך הקריירה נהנה משירותם של טובי הרכזים המקומיים (דורון שפר, עדי גורדון, עודד קטש) והאירופאים (מקדונלד ויאסיקביצ'יוס), תהיה לאתר אז מוביל כדור חדש, כדי שלא יצטרך גם בינואר הבא לאתר שחקן שיעזור לפוינט גארד המוביל שלו.

בשורה התחתונה: ללא שינוי

בקיץ האחרון הבטיחו במכבי כי לאור לקחי העונה שעברה, הפעם תחזיק הקבוצה בספסל קצר ואיכותי יותר. הרעיון היה פשוט: פיזור הכסף על מספר נמוך יותר של שחקנים יאפשר השקעת סכומים גבוהים יותר בכל שחקן, מה שבסופו של דבר יעזור לגבש סגל מצומצם ומוכשר בהרבה.

בפועל, שוב נכנעו ראשי הקבוצה לדחפים הישנים, ופצחו בבולמוס הרכש הקבוע. מכבי שאבה נציגים מהקבוצות המקומיות שיכלו לה אשתקד (חג'ג' מירושלים, סימונס מחולון, וויליאמס מבני השרון), וריפדה את הספסל בישראלים יקרים כמו דרק שארפ, יניב גרין וטל בורשטיין. זרים אחרים, כמו אלטון בראון ורודני ווייט, גרפו עשרות ומאות אלפי דולרים, תמורת תועלת מקצועית שולית.

די בראון, יש לציין, יהיה השחקן השישה-עשר העונה שנוגס בעוגת התקציב של מכבי, לעומת שניים-עשר שחקנים בלבד בעונה שעברה. ובפועל, מה הולידו כל השינויים הללו? הגביע הלך לאיבוד עוד בשמינית הגמר והכרטיס לרבע גמר היורוליג נמצא בסכנה מוחשית. במקומותינו קיים כינוי קולע לדרך ההתנהלות המהפכנית הזאת: שכונה.

בשורה התחתונה: הידרדרות