וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

עצוב לראות אותו ככה

24.1.2009 / 9:45

פניו נפולות, עיניו כאובות, תנועות גופו משדרות ייאוש. לראשונה בחייו, המאסטרו נראה חסר אונים. אז מה, שנקרא לו להתפטר? אוהדי מכבי ת"א כבר לא יודעים מה לעשות עם אבי נמני

תחלופת האס-אמ-אסים רמזה שמדובר במאורע היסטורי. כל מסר לווה בשניים או שלושה סימני קריאה, או כל סימן פיסוק אחר שיכול היה להמחיש את התדהמה מהמתחולל לנגד עינינו. "בחיים לא ראיתי דבר כזה", כתב לי ידידי, "אני המום!". ההתרגשות הזכירה אקסטזה של אירועי ספורט חד פעמיים, כמו בגמר ווימבלדון מאשתקד, של אוהדים מנוסים שקולטים שמדובר בחוויה בלתי נשכחת. "מה זה?", שלחתי מסר מיואש לכל עבר, "אלוהים, מה זהההה?!?!". הדקות נקפו, המשחק התקדם, שפונגין התבלבל והמצב רק החמיר. "זו קבוצה מסכנה", אמר הפרשן בלגלוג, כמעט ברחמים, וקצב האס-אמ-אסים רק התגבר. "תזכור את היום הזה", כתב לי אוהד ותיק, "זו תקופה חשובה. החיים כבר לא יוכלו לחזור למה שהם היו". קמנו בבוקר אחרי שינה מהורהרת, בציפייה לעתיד חדש, באמונה שהעולם התהפך, רק כדי לגלות שהמאמן הצהיר ש"דווקא הייתי מרוצה מהיכולת שלנו במחצית השנייה". מתברר שהיכולת של מכבי ת"א בנתניה לא הייתה גרועה כמו שחשבנו. האמת היא רק בעיני המתבונן, וכשהמתבונן הוא אבי נמני, אין טעם להתווכח.

מי בחר את החיילים?

אבל המצב קשה. כבר הרבה זמן לא נראינו כל כך מעוררי רחמים. גם מעריציו הגדולים ביותר של נמני וגם מבקריו המסורתיים לא יכלו להתעלם מהמבט העצוב שבעיניו. פניו נפולות, עיניו כאובות, תנועות גופו משדרות ייאוש. נדמה שלראשונה בחייו, המאסטרו נראה חסר אונים. עצוב לראות אותו ככה. לו רק היה צעיר בכמה שנים ודאי היה נכנס למגרש ועושה סדר, מנהל את המשחק בבטחה, שולט בעניינים בעזרת כמה תנועות ידיים וכריזמה משתפכת – אבל לראשונה בחייו גורלו נתון ברגליים של אחרים, של חייליו חסרי היכולת. לצערו, הוא זה שליקט אותם והכין אותם למלחמה, והם קורסים לנגד עיניו. נדמה שאין ברירה אלא להודות בלב כבד - הוא לא מצליח. אם היה לי אומץ, הייתי משתמש במילה כישלון, אבל לא, אין לי אומץ.

מי אשם?

כנראה שלהיות מאמן זה לא כל כך פשוט כמו שהוא חשב. מתברר שכריזמה מנהיגותית, קור רוח ויכולות חברתיות אינן מספיקות. צריך לדעת לאיפה מתעלים את האנרגיות, ומתי מתפשרים; מתי עושים סדרות חינוך לקאמנאן, ומתי משחררים את החלוץ הכי יעיל; מתי משלבים צעירים מבטיחים מהנוער, ומתי מגייסים את חיילי המילואים הכי מנוסים; מתי מתעסקים בענייני מנהלה, ומתי עובדים על מערכים טקטיים. ארבעה שבועות פגרה חלפו, ודבר לא השתנה. שום שינוי, שום מהפך, שום שיפור. למעשה, המצב רק החמיר. מאחר שיש תחושה שהשחקנים רוצים אבל לא מסוגלים, לא נותרת לנו ברירה אלא להאשים את המאמן. אוי ואבוי.

sheen-shitof

עם הנחה בלעדית

החברה הישראלית שהמציאה את מסירי השיער עושה זאת שוב

בשיתוף Epilady

מה לעשות עם המבוכה?

נמני לא יוכל לפקפק באהבתנו אליו. הנפנו אותו על כתפינו, קראנו בשמו, שרנו לו שירי אהבה, ייחלנו להיות איתו בכל דקה, הזלנו דמעה כשפרש והותיר חלל בלבנו, אבל מערכת הגומלין בינינו הייתה ברורה. אנחנו מרעיפים עליו גילויי אהבה והערצה, והוא גומל לנו בהברקות ספורטיביות, ברגעי אושר, בהבסת האדומים, בפירפור הירוקים, בהשפלת הירושלמים. הפקדנו את גורלנו בידיו בלב שלם, סמכנו עליו, אבל הקבוצה שלו קורסת. למעשה, זה יותר מזה. היא מביכה אותנו.

הנורא מכל הוא שאפילו שונאינו כבר מתקשים ללגלג עלינו. הם מביעים התעניינות למצבנו, מראים דאגה וחמלה, וזה מקומם. אפילו פתטי. כבודנו נרמס. איך השחקנים מצפים שנגיב להשפלה הבלתי נגמרת הזאת? שנפסיק לבוא למשחקים? שנשרוף פחים? שנקלל אותם? שנקלל את המאמן, אלילנו הבלתי נשכח, גדול שחקנינו בכל הזמנים? לא, לא נעז. זה מתחת לכבודנו. זה מתחת לכבודו. הוא ראוי ליחס אחר.

מה יותר חשוב?

נדרשת פעולה קיצונית. מההנהלה, המורכבת מטירונים, אין לנו ציפיות. אתמול הם עם ביבי, היום הם פה, מחר מי יודע. מנמני, לעומת זאת, האוהדים מצפים ליותר. לרגש אחריות. לשורת מעשים. לרכש. לשינוי. לתקווה. מי יודע, אולי אפילו לפינוי הכיסא. נדרשת גדלות נפש כדי להודות בכישלון, וגם עתה אין לנו ספק ביכולתו של המאסטרו לצאת מהמצב הזה כשידו על העליונה, גאה וחזק, אבל הקבוצה אבי, מה עם הקבוצה? איך היא תצא מזה? מה יותר חשוב לך? אנחנו מצפים לתשובות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully