פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אין למה להתגעגע

        למרות שהוא מייצג את העשור הכי מוצלח בתולדות המועדון וסמל לבית"ר העממית, רעיון חזרתו ההזוי של משה דדש לא עורר גל געגוע אצל האוהדים. להם יש אמת היסטורית אחרת לגמרי על ימי דדש ואברהם לוי

        "חשוב לציין כי בחודשים יוני עד אוקטובר לשנת 1999 משך משה דדש באופן חד צדדי, על דעתו בלבד וללא נטילת אישור מטעם מוסדות העמותה המוסמכים, סכום של למעלה מ-6 מיליון ש"ח מחשבון העמותה. כל זאת נעשה עוד לפני שנחתמה עיסקת מכירת בית וגן ובשלב שבו עמדה העמותה על סף חדלון פרעון".

        הציטוט שלפניכם מהווה פסקה קטנה בדו"ח רשם העמותות שנכתב ב-2004. יש לציין שהדו"ח הנ"ל נכתב תחת הכותרת "עבירות בעמותת בית"ר ירושלים", כשלכל אורכו מועלות טענות נגד משה דדש בעת כהונתו כיו"ר המועדון, ובסיומו מציין הרשם כי בכוונתו "להעביר בדחיפות דו"ח זה לחקירה לגופים המוסמכים ובכללם רשויות המס, המשטרה, לשכת עורכי הדין וההתאחדות לכדורגל לצורך בדיקתם את הנושאים הרלוונטיים מבחינת סמכויותיהם, ובמידת הצורך - פעולתם בהתאם".

        יש לציין כי הדו"ח הזה החל תהליך שהסתיים בהסדר בבית משפט, אבל גם בלי ההסדר הדוח הישן הזה ואולי גם לא רלוונטי יכול ללמד מדוע אוהדי בית"ר מסרבים להתגעגע לניהולו של משה דדש. אותו דדש שהצהיר לאחרונה כי גאידמק הכתיר אותו לנשיא בית"ר. על פניו, דדש אמור לייצג את כל מה שבית"ר צריכה להתגעגע אליו: הצלחות מסחררות בשנות ה-90 לצד ניהול עממי, אוטנטי, הכי רחוק מהמילשטיינים והשקלארים. דדש סיפר על כל "האוהדים שהתגעגעו אליי", בעיתונים סיפרו שהוא יחזיר לאגודה דמויות מיתולוגיות נוספות כמו אברהם לוי, רק שני דברים היו חסרים: אחד, באזז רציני בקהל, שאמור לייצג את אותו געגוע, ואיזו חותמת רשמית מגאידמק שאכן הוא הכתיר נשיא חדש.

        דדש ולוי עברו יחד עשרות שנים בבית"ר, אבל משום מה רוב האוהדים זוכרים מאותה תקופה ניהול מאוד בעייתי ולעתים חסר אחריות, שהסתיים עם מכירת הנכס הגדול ביותר של בית"ר: מגרש האימונים בבית וגן ומכירת הקבוצה לגד זאבי עם אי אילו חובות לא ידועים שהסתכמו בעשרות מיליונים. חובות, כך מספרים, שהפתיעו גם את אנשי גד זאבי. דדש טען בזמנו כי הסכומים מנופחים ולא כולם קשורים בו ובתקופתו, אך זה עדיין לא שכנע חלק מאוהדי בית"ר. עבורם, הזיכרון ההיסטורי מאותם ימים לא מעורר געגוע לניהול שכדאי לשאוף אליו גם היום.

        דורשים כבוד, אבל לא נותנים

        מדוע גם היום, כאשר בית"ר נמצאת במצב אנוש, אוהדי הקבוצה לא קופצים על האפשרות שהאיש שמייצג את העשור הכי מוצלח בתולדות המועדון יחזור לנהל אותה. מדוע המיתוס הדדשי מטופח לרוב רק באמצעי התקשורת? הרי בתקשורת תמיד מספרים שאברהם לוי "הוא כמו אבא של השחקנים", ודדש הוא הכי בית"ר שיש, ושניהם מייצגים את הנשמה הישנה והטובה של הקבוצה.

        התשובה לכך נמצאת אצל אותם שחקנים, שחלקם לא ממש סבלו את דדש ולוי. יש לציין כי התחושות הללו ליווה את מחזורי השחקנים של בית"ר לאורך כל תקופת דדש-לוי וכמעט ואינם פוסחים על אף מחזור. לפני מספר חודשים נערך לפני אחד ממשחקי בית"ר טקס לכבוד גיבורי 1968 שהעלו את הקבוצה לליגה הראשונה ותקעו שם יתד. בשיחות ההכנה עם שחקני 1968 עלו לא מעט חששות שהם יצטרכו לפגוש את דדש ולוי וטענות כי שני האחרונים זלזלו ורימו את חלקם וזרקו אותם אחר כך לכלבים.

        , אלא שהם עשו כמעט אותו דבר כשהם שלטו במועדון. יצחק מונסה, קשר-חלוץ מאותן שנים, סירב להשתתף בטקס המדובר, ואמר אז: "בחיים שלי לא אדרוך שם. רק לחשוב שדדש ואברהם יהיו שם כדי לקבל את הכבוד הזה שלא מגיע להם אחרי שלקחו לנו את הכסף וזרקו אותנו. אני לא יכול לראות אותם". כשנאמר למונסה שהם לא הוזמנו ולא יגיעו לטקס, הוא ענה: "אין דבר כזה שהם לא יגיעו - הם ימצאו את הדרך כמו תמיד. הם תמיד ידעו איך לדאוג לעצמם ולאנשים שלהם ולצאת כלפי חוץ גדולים וטובים - הם מומחים בזה". מונסה החרים את הטקס, אך בניגוד אליו יתר השחקנים הרגישו שלמרות התחושות הם חייבים להיות שם ולסגור מועקה ותחושות רעות שמלוות אותם שנים.

        שאול "המלך" מזרחי, מי שהיה לקפטן הקבוצה, אמר: "לא שכחתי ואני לא אשכח את מה שהם עשו. גם ככה לא הרוויחו הרבה כסף באותה תקופה, אבל גם את הקצת שהגיע לנו לקחו לנו. פעם הגיע לנו משכורת של חודשיים, אז אברהם אמר שאחרי המשחק ייתנו לנו מהכסף שייכנס מהכרטיסים. המגרש היה מלא, אבל אחרי המשחק אברהם אמר ש"כמעט כולם התפלחו ואין כסף". שלא לדבר על זה שאף אחד מהשחקנים כמעט לא קיבל כרטיסים למשחקים אחרי שפרש. אברהם היה יוצא עם חבילות של כרטיסים ותמיד הם היו דואגים לאנשים שלהם ולא נתנו שום כבוד לשחקני עבר. פשוט זרקו אותנו כמו כלבים. אחרי הטקס אברהם פגש אותי וכעס על איך שדיברתי, אז עניתי לו שאם הייתי אומר את מה שאני באמת יודע עליו, אוי ואבוי מה שהיה קורה איתו".

        רוצים חום, אבל לא יודעים להעניק

        גם חלק משחקני שנות ה-90 לא קנו המיתוס הנוסטלגי. תומר אזולאי צוטט פעם: "דדש ואברהם - איזה צמד חמד. בית"ר תמיד הייתה מחולקת, יותר נכון תמיד היו את אלה שכונו "הנהגים" של אברהם. לאברהם לא היה רשיון אז הוא היה מצוות אליו מספר שחקנים שלוקחים אותו לכל מקום והם היו גם המקורבים שלו והוא היה דואג להם ודואג שהם יעבירו את המסר הנכון בשבילו. כל מה שהם עשו שם היה בזיון אחד גדול. היה מגיע לך 18 אלף היית מקבל 9 אלף, היו חסרים לך חודשיים משכורת ופרמיות היו אומרים לך עונה הבאה ואחרי זה מכחישים. מס הכנסה בא אליך עם תלושים על עונות שבכלל לא היית במועדון - פשוט בושה, דאגו רק לעצמם ולאנשים שלהם. התביישתי כאחד שגדל בבית"ר".

        עבור אוהדי בית"ר, הסיפורים על החום מפעם לא מעוררים משהו שונה. חלק מהם שגדלו על מיתוס המשפחתיות, גילו אט-אט מציאות הפוכה לחלוטין. האוהד אילן עזר, למשל, ניסה להילחם בדדש לא מעט שנים. עזר: "עשיתי לדדש את המוות בכל מקום על מנת שבית"ר תהפוך למועדון רציני, אך גם אני התייאשתי. הוא היה צוחק לנו בפנים שהיינו מדברים איתו על השקעה במחלקת נוער, מועדון אוהדים, חנות מוצרים, אתר אינטרנט - מה שעניין אותו זה הכבוד - עם כל הקומבינות וההלוואות שלא היו להן כיסוי להביא תארים. עתיד המועדון? לא עניין אותו ועובדה ששנייה אחרי שזאבי זרק אותו הוא שיסע את המועדון מבחוץ וניסה לפרק אותו. האוהדים יודעים טוב מאוד מי זה דדש".

        אבל עזבו מחלקות נוער או ניהול מודרני. יש דברים קטנים יותר. אברהם לוי, אחד הסמלים מאותה תקופה, באמת היה יכול להרוויח את המיתוס הזה ביושר, לולא בחר בגישה אנטיפטית ומבטלת כלפי לא מעט אוהדים שפנו לעזרתו. לפני מספר שנים הוקם ארגון אוהדים בשם "גוב האריות", שניסה ליצור איזשהו מועדון אוהדים שההנהלה אף פעם לא רצתה לקחת בו חלק. באחד המקרים, לפני פתיחת עונה, נערך משחק גביע הטוטו של בית"ר בסכנין. האוהדים התארגנו בצורה מסודרת ונסעו בשיירה של 20 מכוניות לסכנין, אך קצת לפני הכפר עצרו בצד ובשביל הביטחון העדיפו להיכנס יחד עם אוטובוס הקבוצה והאבטחה שמלווה אותו. חלק מהאוהדים מספר כי הם הרימו טלפון לאברהם לוי והסבירו לו את העניין, אך לטענתם לוי אמר להם: "עזבו אותי, אתם לא מעניינים אותי", וניתק את השיחה. יש מספיק אוהדי בית"ר שיספרו על יחס מזלזל דומה.

        רוצים לחזור, אבל לא מספקים אלטרנטיבה לגאידמק

        ואם הדברים הללו קרו בשטח ישראל, חכו שתקראו את הסיפור הבא. ב-97' יצאה בית"ר למשחק במוקדמות ליגת האלופות נגד ספורטינג ליסבון. את מה שהתרחש שם האוהד חי אבוטבול לא ישכח: "הגעתי לשדה התעופה ואיבדתי את כרטיס הטיסה שלי. פניתי לאברהם לוי ואמרתי לו שאין לי כסף לחזור הביתה. הוא אמר לי "או-קיי, נראה מה אפשר לעשות, אבל אל תעמוד לידנו, שב בצד וננסה למצוא לך פתרון". האמנתי לאברהם והלכתי לשתות מים, אך כשחזרתי כבר כולם היו בדרך למטוס. צעקתי לאברהם עם דמעות שאין לי איך לחזור והוא סימן לי עם הידיים שאין לו מה לעשות בנדון. זה הדבר הכי כואב שעשו לי בחיים. בית"ר הייתה יותר חשובה לי מהמשפחה ומאז אותו רגע הכל השתנה אצלי. עם הזמן הבנתי שאברהם זה לא בית"ר, הוא סתם אדם קטן שניצל את המועדון ומבזה אותו בהתנהגות שלו".

        זהו רק קצה הקרחון, אבל הוא מספק הסבר מספר מדוע המיתוס הדדשי והאברהם לוי, קיים בעיקר בתקשורת. סביר להניח שדור האינטרנט לא היה בולע כל כך מהר את האגדות על השניים, וגם היום יש מספיק אנשים שיודעים להפריד בין הנוסטלגיה לאמת ההיסטורית. גם כשרעיון חזרתו של דדש עדיין נשאר באוויר, ציבור אוהדי בית"ר לא מוצא בזה אופציה נחשקת. אותו אדם שנטען כי עזב את הקבוצה עם חובות של עשרות מיליונים, ללא מגרש אימונים ותשתית רקובה, הוא לא בדיוק האיש שיכול לתת אלטרנטיבה לניהול הפזרני בעידן גאידמק. ואברהם לוי? אם דדש יחזור גם הוא יהיה שם, לצד השחקנים עם כל ה"סופרלטיבים" שמלווים אותו. אומרים כי סטפן שאלואי אמר לא פעם בשיחות פרטיות ש"אם זה אבא של השחקנים, עדיף להיות יתום", אבל זה לא מעניין את המיתוס.

        משה דדש מסר בתגובה: "הכל שטויות וסיפורים שמספרים אנשים אינטרסנטים לאורך השנים. אני שומע את דעת הקהל המחושב ברחוב ולא מפסיק לקבל הערכה ורצון לראות אותי במערכת. במועדון עם כל כך הרבה שחקנים ואוהדים במהלך השנים תמיד יהיו כאלה שירגישו נפגעים".

        אברהם לוי סירב להגיב לכתבה.