כן הם יכולים (האומנם?)

1. כן אנחנו יכולים! (האומנם?). אורלנדו נראית נפלא, ודוהרת למאזן הטוב בליגה. נכון לרגע זה. המג'יק מנצחים את כולם, בכל מקום, ונראים כמי שאולי מתחילים לפתח אמונה ביכולת שלהם לעשות כמעט את הבלתי יאמן ולצאת מהמזרח, אולי גם ללכת את האקסטרה מייל. רק בינואר המג'יק ניצחו בסן אנטוניו ובלוס אנג'לס (באותו מסע מערבי) ובליגה כבר מוכר מונח חדש- "דוויט-האוורדיטיס", רמז למחלה התוקפת שחקני פנים של קבוצות הפוגשות במפלץ. האוורד עצמו תפס טרמפ לאחרונה על הברק אובממניה השוררת בארצות הברית והשמיע בפני אנשי תקשורת קריאה אקטואלית: "שינוי מגיע עם האורלנדו מג'יק". בשורה התחתונה הקבוצה מפלורידה ניצחה 33 מ-39 המשחקים האחרונים וכל מערכיה דופקים במלוא הקצב. עוד נותר לראות אם זו רק תקופה נפלאה או שינוי אמיתי בהיררכיה ב-NBA, רעידת אדמה של ממש. בינתיים התוצאה המיידית של כל זה היא העובדה שהווארד מוביל את רשימת מקבלי הקולות לקראת האולסטאר, וצריך לומר בכנות - הוא ראוי לכל קול.

2. שאקוביץ'. שמעתם על השחקן החדש של פיניקס, שאקוביץ' אוניליץ'? ראיתם איזה אחוזי קליעה יש לו מהעונשין? ממש מיטב המסורת של הכדורסל הסרבי. בחודשיים האחרונים שאקיל מעמיד ממוצעים שלא ראינו ממנו מאז עונת 2005/6, והפך שוב לשחקן של 20, 10 עם 1.7 בלוקים. אבל, כאמור, מה שבמיוחד בולט הוא אחוז הקליעה מהקו, שעומד בינואר על 74 אחוזים (!). כדאי לזכור ששאקיל מעולם לא קלע טוב מ-62 אחוזים לאורך עונה שלמה, כולל רצף אחד יחיד ומיוחד של 12 מ-12, שבא לסיום רק בהחטאה מהקו מול אטלנטה. שאקיל חד, דומיננטי וראוי לחלוטין למקום במשחק האולסטאר הקרוב, וכל זאת גם בגילו המופלג (מתקרב ל-37). שאק עצמו מספר כי הוא מרגיש מצוין פיזית, ומסוגל לחזור ולדלות תנועות מן הרפרטואר הישן שלו, בעיקר תנועות לואו פוסט שכבר העלו אבק עד הטרייד שהביא אותו לפיניקס. הבעיה העיקרית מצד ההגנות מול שאקיל כרגע היא העובדה שיותר מדי פעמים שומרים אותו באחד על אחד, תוצאה של מחקר והערכה שבגילו הוא לא יוכל להתמודד ביעילות רבה מדי, וגם כי לצדו יש אחד אמארה סטודמאייר. שאקיל עצמו מסביר: "זה בגלל פקטור הגיל. אנשים חושבים - שאקיל זקן, אין לו מובים, אין סיבה לשמור עליו דאבל טים. עובדה שאי אפשר לעשות את זה... אני תמיד לוקח את מה שההגנה נותנת לי.". שאקיל אמר לפני כמה שנים שהוא "בן ה- 34 הטוב בכל הזמנים", ואם ניתן היה אז לפתח דיון סביב האמירה הזו, נדמה שבגיל 37 המשפט הזה יהיה מדויק לחלוטין.

3. חוזרים לרלבנטיות. מינסוטה כבר לא תראה העונה את הפלייאוף, אבל אין ברירה אלא להוסיף את המילה "כנראה", מכיוון שבקצב הנוכחי הכל עוד אפשרי. הטימברוולבס ניצחו בשמונה מעשרת המשחקים האחרונים שלהם וברחו לתחתית הבוערת של המערב בדרך למעמד המשופר של הראשונה מבין הנמושות. מינסוטה שוב נראית כמי שמוכנה להמשיך את המגמה הרעננה מהחלק האחרון של העונה הקודמת, והכדורסל שלה יותר טוב לאחרונה מאשר בתחילת השנה. אל ג'פרסון לא מוריד את הרגל מן הגז ורנדי פוי נראה פשוט נפלא ומתחיל להראות לעולם הכדורסל את מה שיש בו באמת. והאמת היא שחייבים, פשוט אין ברירה, אלא לפרגן לשינוי שהביא המאמן החדש קווין מקהייל. הצוות המסייע עובד קשה ועושה עבודה מוצלחת וקווין לאב מראה ניצוצות של כדורסל גדול למרות שאינו מקבל מספיק דקות כרגע גם בגלל האידיאולוגיה של ה-GM ג'ים סטאק, שהבהיר שהוא מאמין שלא צריך לתת לרוקיס להפוך לכוכבים יותר מדי בקלות. מינסוטה צריכה להתאמץ להחזיר לכשירות את מייק מילר, שמלבד פציעת קרסול נראה אבוד במערך הצעיר והדינמי של מיני, או לנסות להעביר אותו בטרייד, אבל כך או כך מדובר בקבוצה אשר שינתה פניה ומבטה לעבר עתיד טוב יותר.

4. מלכוד 22. עד לפני שבועיים שלושה באוקלהומה סיטי לא היו בעיות לאף אחד וכולם היו מרוצים בסך הכל. כל אחד התעסק בענייניו, הקבוצה הפסידה לכל מי שבא לבקר וההנהלה התעניינה בעיקר בחישובים סטטיסטיים לקראת הדראפט של 2009. ואז קרה דבר מוזר - התאנדר התחילו לנצח. הבעיה היא שיותר ניצחונות משמעותם פחות כדורים בלוטרי, ובכל זאת, תנועת הנוער באוקלהומה סיטי לא מסכימה להפסיד ללא מאבק, וכל זאת בראשות קווין דוראנט וג'ף גרין המצוינים. בהתחשב בכך ש-OKC מחזיקה במאזן מאוד לא מעודד של ניצחון אחד מול 12 הפסדים במשחקים שהוכרעו על פחות משש נקודות הפרש, ניתן לראות כי כבר עכשיו, אם מאזן ההפסדים והניצחונות במשחקים כאלו היה רק מאוזן, היו הרעמים מקדימים שש קבוצות אחרות בליגה, ומקטינים עוד את סיכויי הדראפט שלהם. אז מה יקרה כשהצעירים יבשילו עוד קצת? בשבועיים האחרונים כל הפרמטרים במשחק השתפרו עבור הקבוצה - אחוזי שדה (48 אחוזים לעומת 44 עונתיים), אחוזים מהקו (83 אחוזים לעומת 74), ריבאונדים (52 בממוצע לעומת 50) וכן אסיסטים (21 לעומת 19). כל הנתונים הללו מצביעים על רוח טובה במועדון הצעיר, וניתן רק לקוות שהתחרותיות הזו תישאר לאורך זמן.

5. בפינת "על האש" השבוע - שלושה שחקנים שמשחקים נהדר לאחרונה ומספקים שורות סטטיסטיות טובות במיוחד. ננה הברזילאי מצוי בעונה נפלאה, למרות הספקות בקיץ לגבי כושרו הגופני ועמידותו בפני פציעות, ולאחרונה העלה עוד את רמת משחקו לאחר הפציעה של כרמלו אנתוני. בינואר מעמיד הסנטר של דנבר שורה של 16.5 נקודות, 9.3 ריבאונדים, כמעט חטיפה וחסימה למשחק, 7 זריקות מהקו ו- 58 אחוזים מהשדה. ברוק לופז הופך מהר מהר לחביב הקהל בניו ג'רזי ומעמיד בינואר שורה סטטיסטית מרשימה ביותר לרוקי, של 15.1 נקודות, 9 ריבאונדים, 2.2 חסימות, 51 אחוזים מהשדה ו- 87 אחוזים מהקו. הוא הולך להיות יופי של סנטר בליגה הזו (שאקיל תרם לו השבוע עצה ידידודית, ככה, מסנטר לסנטר: "הטעיה באוויר, תמיד תטעה באוויר, ואחר כך תטביע הכל". וכשאקיל מתחיל לעזור לך, אתה יודע שיש בך משהו). ולבסוף דני גריינג'ר, שפשוט העמיס בחודש האחרון את אינדיאנה על הכתפיים בדרך ל- 29.5 נקודות לערב, עם 3 שלשות, 9.5 זריקות מן הקו ב- 91 אחוזים (!), 1.2 חטיפות ו- 1.4 חסימות. אלו מספרי דווין וויד ולברון ג'יימס והם מוכיחים שגריינג'ר עשה את עליית המדרגה בדרך להיות שחקן גדול באמת בליגה הטובה בעולם. עכשיו רק צריך לראות שכל הטוב הזה מיתרגם בסוף להישגים קבוצתיים לאורך זמן.

1. טילי נפל. יוסטון אמורה היתה לפרוץ השנה ולהיות, סוף סוף, או שמא גם הפעם, מועמדת אמיתית לאליפות. בפועל העונה של יוסטון בינונית למדי והקבוצה משתרכת אחר הגדולות באמת. הבעיה העיקרית של הטילים אינה חדשה והיא מתחילה בבריאות הלקויה של השחקנים המובילים. רון ארטסט הגיע לעיר ומיד נדבק בשבריריות הכרונית של יאו וטימאק, ולגבי האחרון ביוסטון מפיקים עכשיו סרט: "מחכים לטימאק", והוא לא בכיכובו של יאו מינג, שלפי דיווחים אחרונים כלל איננו מדבר עם טרייסי ואף רוצה לראות אותו בחוץ, רצוי לפני הדד ליין של פברואר. אחד הסקאוטים בליגה, שעבד עם הקבוצה לאחרונה, חווה דעתו על מקגריידי בן ה-29: "חשבתי לעצמי, אלוהים, הוא זקן. זה פשוט מדהים". צריך לזכור שטימאק עבר ניתוח ברך במאי, ודיווח שיזדקק לשישה חודשים עד החלמה מלאה. ששת החודשים עברו בדצמבר, וכפי הנראה כעת מה שחסר לטימאק היא תקופת עבודה נוספת על הכושר הגופני והחוזק של הרגליים. לריק אדלמן זה הספיק והוא השבית לאחרונה את טימאק לחלוטין, למשך השבועיים או השלושה הבאים. במועדון מקווים שלאחר מכן יוכל מקגריידי לחזור ולמשוך בבריאות טובה עד הפלייאוף, כולל, אחרת נראה שירד המסך על פרויקט המינגריידי.

2. קנדה מחוץ לגבול. אחת הקבוצות הרעננות בליגה בשנים האחרונות מאבדת את הבלמים ונראית בדרכה הבטוחה לחוף הים (הצפוני) כאשר יתחילו משחקי הפלייאוף. טורונטו הפסידה שבעה משחקים רצופים, נמצאת רק במקום ה-13 במזרח. היא נראית אבודה בתוך מערבולת של פציעות מחד ובעיות היררכיה מאידך. בנושא הפציעות אין ממש מה לעשות, אבל בנושא ההיררכיה יש וגם צריך לעשות שינוי מהותי, ויפה שעה אחת קודם. טורונטו ניסתה עד כה שבע פעמים לשחק עם קו קידמי הכולל את כריס בוש, ג'רמיין אונ'יל ואנדראה ברניאני ביחד, והפסידה חמש פעמים מתוכם, אבל מצב העניינים הוא כזה שברניאני מצוי בכושר אישי מצוין וכבר הוכח שהוא עולה הרבה פחות טוב מהספסל, משהו שגם ג'רמיין איננו מצטיין בו. לכן הסיכוי הטוב ביותר של הרפטורס לחזור ולנצח הוא לנסות לשחק עם קו קדמי גבוה בכל זאת ולנהל תוך כדי, ובאופן מוצלח, את בעיות ההיררכיה והאגו שנוצרות עקב צורת המשחק הזו. השינוי הזה יכול להחזיר את הראפס למסלול, אך אם לא יצליח, לא ברור מה יעצור את מגמת ההידרדרות הקשה בה מצויה הקבוצה הקנדית. אולי זה יהיה הטרייד שנרקם שיביא את מריון ממיאמי במקומו של אוניל.

3. הצד הרע של העתיד. פורטלנד היא חלק אינטגרלי מפני העתיד של ה-NBA, עם ים הכישרון שמסתובב שם, עם הרעננות השובבה של שחקנים חצופים לטובה כמו ברנדון רוי ולמרקוס אולדריג' ועם העוצמה המחכה להתפרץ של גרג אודן. אבל ההנהלה לא מיישרת קו עם האווירה הטובה סביב הקבוצה ומצליחה לפגוע בהרגשת התמימות עם רצף החלטות לא ראויות. לא רבים יודעים שבשנה שעברה פורטלנד חילקה איי פונים לעיתונאים במסגרת קמפיין הרצה של ברנדון רוי לאולסטאר. הם קראו למכשירים הקטנים - איי רואי (I-Roy). השנה הם מריצים לאולסטאר הן את רוי והן את אולדריג' ושידרגו פעם נוספת את המתנות לעיתונאים. הידעתם שהפעם הם מחלקים מצלמת וידאו קטנה (עם סרטון מהלכים של אולדריג' בילט אין) ומערכת GPS עם תמונה של ברנדון רוי ועם קולו הבוטח, שמספר לנהג איך להגיע ליעד? אז נכון שקידום מכירות כולם עושים, אבל על פי הידוע לי מערכת השיווק של פורטלנד היא האגרסיבית מכולן, החצופה מכולן (והפעם אין הדבר חיובי) והמחוספסת מכולן. אחר כך עיתונאים מרגישים חובה "להודות" למועדון שסידר להם גאדג'טים כאלה ואחרים, ואז מתפלאים שיש מי שגם מוצא נקודות קרדיט והנחה לבלייזרס על מהלכי ההפחדה הסנדקיים שלהם ברחבי הליגה בנושא דריוס מיילס.

4. קבוצה בלי שחקנים. זו לא באמת אשמתם, אבל לקליפרס פשוט אין כלים כדי לנצח. גם כאשר כל הכלים נמצאים על המגרש קשה לקבוצה השנייה של לוס אנג'לס לנצח, קל וחומר כאשר אף אחד, כמעט, לא משחק. לזק רנדולף כואבת הברך והוא החמיץ כבר כמעט שלושה שבועות של משחק, בארון דייויס עם מתיחה בגב התחתון, החמיץ כבר כשבועיים וחצי, מרקוס קמבי נקע השבוע את הקרסול וייעדר לפחות עוד שבוע וכריס קיימן לא צפוי לחזור מפציעה ברגל שמאל עד לפחות אחרי חופשת האולסטאר. מי שנשאר לשמור על הגחלת הם אל תורנטון האנרגטי והרוקי אריק גורדון, אבל עם כל הכבוד לכישרונם הניכר, כאשר גם הצוות המסייע מורכב משמות כמו פרד ג'ונס, מרדי קולינס פול דייויס ודיאנדרה ג'ורדן, אפשר להבין איך הקליפרס הפסידו 13 מ-14 המשחקים האחרונים שלהם, והם קרובים להפוך לקבוצה עם המאזן הגרוע בליגה. קשה לומר שלזה ציפו שם בקיץ כשהביאו את דייויס וקמבי.

5. כריס קרוס. צ'רלי וילנואבה לא מצליח לצבור מומנטום ולייצב את הקריירה שלו על תפוקה קבועה ומתמשכת. בכלל, מילווקי היא לא ממש סמל היציבות בליגה וכל שחקניה מועדים מדי ערב לנפילות קטנות כגדולות, אבל צ'רלי וי מגדיל לעשות והופך את העניין לאמנות. ב-9 לינואר רשם צ'רלי 23 נקודות ב-63 אחוזים מהשדה ועם שלוש חטיפות, אך כבר למחרת נרגע עם 7 נקודות ב-33 אחוזים לא מרשימים. יומיים לאחר מכן חזר V למרכז הבמה עם 16 ב-50 אחוזים מהשדה, אך שוב נעלם יומיים לאחר מכן עם 6 נקודות ב- 33 אחוזים, וללא כל תפוקה אחרת על המגרש. עוד יומיים חלפו והנה הופיע, כמו מתוך חלום, צ'רלי וי חדש, עם 25 ו-12, אבל התהילה לא החזיקה מעמד ולו יום אחד, כי כבר למחרת שוב הפך האיש והקרחת לאדיש עם 8 נקודות ב-25 אחוזים ושני איבודים. זה כנראה בכל זאת לא היה לו נעים, כי יומיים לאחר מכן האיש הפציץ 23 עם 10. מעניין איזה שחקן באמת הוא צ'רלי וילאנואבה, ואולי פשוט יש לו שני פנים, המתגלים מדי פעם, כשמתחשק.

• סייע ברעיונות יצירתיים: אריק גנות.