פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        כל הדלתות נסגרו

        "הדאון החמישי": כך חיסל דונובן מקנאב את הסיכוי שלו להגיע להיכל התהילה והאיגלס את הצ'אנס להוכיח שהם לא בפאלו המודרנית

        הצורה שבה האיגלס הפסידו לקרדינלס בגמר ה-NFC יכולה הייתה להיחשב למעודדת, במיוחד אם לוקחים בחשבון את הדרך שבה האיגלס הגיעו לפלייאוף. אולם, כדי לראות את חצי הכוס המלאה, צריך לדעת להתנתק לגמרי מהעבר שמורכב מהפסדים מאוד דומים של האיגלס בשלבים המכריעים לאורך שנות האלפיים. את ההתנתקות הזאת אף אחד מאוהדי הקבוצה (כולל עבדכם הנאמן), כבר לא מסוגל לבצע ואפשר בהחלט להבין אותם.

        בשני משחקי הפלייאוף הראשונים, במיוחד נגד הג'איינטס, הקבוצה גילתה תכונה לא אופיינית – יכולת להתעלות ברגע האמת ולהפיק מעצמה את המקסימום. זה אפשר לאוהדים לקוות, כמו בגמר ה-NFC מול הבאקנירס בעונת 2002, שהאיגלס יילכו עד הסוף, אפילו כשלאורך ההיסטוריה המאזן של הקבוצות שזה עתה העיפו את מחזיקת הלומבארדי במעמד הוא 0 ניצחונות ו-11 הפסדים. אז קיוו. פילדלפיה באה ונתנה משחק עלוב בכל הקטגוריות, אך הדבר החשוב הוא שהיא פישלה כהרגלה ברגעים המכריעים. כלומר, בזמן שהמשחק היה על חודו של דרייב אחד משני צידי הכדור, הקבוצה התפרקה לגמרי, דבר שמיד החזיר את אוהדיה להפסדי הפלייאוף הקודמים ולצורה שבה הם קרו. שוב חזר הניגון הקבוע: "לא יעזור כלום, אנחנו בפאלו בילס החדשים".

        בשורה התחתונה, האיגלס לא היו מוכנים, נכשלו בכל הקטגוריות של המשחק ועדיין יכלו לנצח אותו. אני אשתדל לפרק את ההפסד לגורמים, אבל השורשים שלו טמונים בחוסר היכולת של הקבוצה להישאר מרוכזת ולמצות את מלוא הפוטנציאל שלה לאורך כל משחקי הפלייאוף.

        הלך הבליץ

        לפעמים אני לא מצליח להבין כיצד גאון במימדים של ג'ים ג'ונסון יכול להכין תוכנית משחק שכל ילד בן ארבע שראה פוטבול פעם אחת בחייו היה פוסל ובצדק. כשאתה מתמודד עם קורט וורנר, אחד הקוורטרבקים החכמים ביותר בליגה ואחד ממשחררי הכדור המהירים ביותר, אתה חייב להיות מתוחכם. אף על פי כן, ג'ונסון לא שלח אף לא בליץ אזורי אחד במחצית הראשונה. כל הבליצים של האיגלס היו מורכבים מהצטרפות לפס ראש של אחד או יותר שחקנים שלא הסתירו את כוונתם לפני הסנאפ, דבר שאיפשר לוורנר לזהות אותם בקלות ולשחרר את הכדור לתופס הפנוי. לרוב זה היה פיצג'ראלד, אבל לעיתים קרובות אלה היו גם הטייט אנדים והרצים של אריזונה (שש תפיסות ל-79 יארד) – מה שלגמרי בלתי נסלח מבחינת ההגנה של פילדלפיה. במקרה של פס ראש שגרתי של ארבעה שחקנים, לשחקני קו האחורי לא היה מספיק מהירות כדי לכסות את התופסים בצורה יעילה. סמואל שיחק פצוע, שלדון בראון וקוונטין מייקל אף פעם לא הצטיינו במהירותם ודוקינס כבר בן 35. ברור שמגיע קרדיט רב לוורנר, פיצג'ראלד ותוכנית המשחק של הקרדינלס, אבל כפי שלמדתם לאורך העונה, איני מרבה לחלק קרדיט למנצחים.

        במחצית השנייה הבליצים של ג'ונסון היו יותר מתוחכמים, מה שהקשה על וורנר. אולם, כפי שהסתבר בסופו של דבר, זה היה מעט מדי ומאוחר מדי, במיוחד משום ששחקני ההגנה נכשלו בכל האספקטים הפיזיים של המשחק. ראשית, הם לא הצליחו ליצור מגע עם התופס בתחום חמשת היארדים מקו ההתנגשות, ואפשרו להם יציאה חלקה למסלול. משחק המסירה של אריזונה מבוסס בעיקר על טיימינג, לכן אם אתה לא מעכב את התופס על קו ההתנגשות, הסיכויים לעצור את מהלך המסירה הם קלושים. שנית, השביעיה הקדמית של פילדלפיה לא הצליחה להשתחרר מהחוסמים של היריבה, דבר שהתבטא בין היתר ב-56 יארד על הקרקע של אדג'רין ג'יימס במחצית הראשונה, עם 8 יארד בממוצע לנשיאה. שלישית, יכולת התיקול של האיגלס הייתה מעוררת רחמים במשחק הזה: הניסיון לתקל את פיץ במהלך הטצ'דאון הראשון היה מצחיק, כמו גם הניסיון לתקל את הייטאוור במהלך הטאצ'דאון האחרון. יכול להיות שזו הייתה עייפות של שני המשחקים הקודמים, בהם ההגנה של פילי נאלצה להתמודד עם התקפות פיזיות במיוחד? לא, כנראה שלא.

        למרות הפאשלות הללו, הכל היה נסלח להגנה של האיגלס לו רק הייתה מצליחה לעצור את ההתקפה של הקרדס אחרי שפילדלפיה עלתה ליתרון. אולם, בסופו של דבר תמיד מגיע רגע מכריע שבו גם ההגנה של האיגלס לא שווה הרבה. לכן היא ספגה דרייב של שמונה דקות, טאצ'דאון והמרה לשתי נקודות. המהלך בדאון הרביעי באותו דרייב סימל יותר מכל את כישלון ההגנה של האיגלס במשחק הזה. עם עצירה במהלך הזה, סביר להניח שפילדלפיה הייתה מנצחת. אריזונה עושה "טוס" לרץ אחורי – מהלך מסוכן, כי הוא מתפתח יחסית לאט. אם שחקן אחד נוסף של האיגלס משתחרר מהחוסם שלו, הוא מפיל את הייטאוור להפסד יארדים. אבל, כאמור, ההגנה של האיגלס לא הצטיינה באספקט הפיזי של המשחק באותו יום. ברור שאם היא הייתה בכושר של המשחק מול הג'איינטס, הייטאוור היה אוכל את הדשא לפני שהוא בכלל היה מספיק להתאפס על הכיוון.

        הלך על מקנאב

        אבל קרה מה שקרה, והכדור עבר בפיגור של טאצ'דאון לדונובן מקנאב, עם 2:53 דקות על השעון. בכלל, כשמסתכלים על 375 יארד ושלושת הטאצ'דאונים שלו, קשה מאוד להאשים את מקנאב בהפסד. אבל אף אחד גם לא מאשים אותו בכך שהפסיד, הוא אשם רק בכך שלא ניצח.

        במחצית הראשונה (בדיוק כמו בשנייה) הגנת המסירה של אריזונה הייתה מזעזעת, בכל מהלך התופסים של האיגלס הסתובבו חופשיים כמו דובים לבנים בקוטב הצפוני. למקנאב היה הרבה זמן, אך הוא בקביעות לא זיהה את השחקן הפנוי וכשזיהה – זרק מאחוריו, מלפניו, מעליו או מתחתיו. אם היה משלים חצי מהזריקות הנוחות שפיספס, המחצית הייתה מסתיימת בשוויון לפחות. במחצית השנייה מקנאב התעורר ונתן משחק גדול ברבע שלישי, מה שאיפשר לקבוצתו לחזור מפיגור של 18 נקודות ולעלות ליתרון. ואז, אחרי שההגנה לא השיגה עצירה, דונובן קיבל הזדמנות של חייו להוכיח לכל הספקנים שהוא כן מסוגל להוביל דרייב מנצח (או לפחות משווה) בסיום המשחק. לא סוד הוא שנקודת התורפה העיקרית של מקנאב היא חוסר יכולת לנצח משחקים במצב של סקור צמוד, כשכל האחריות מוטלת על הכתפיים שלו.

        אולם, מקנאב הוכיח בפעם נוספת שהוא קווטרבק טוב מאוד, אך אינו ג'ון אלוויי. בכתבה שלו בשבוע שעבר העלה דוד רוזנטל את השאלה האם מקומו של מקנאב בהיכל התהילה. התשובה היא שמה שהפריד בינו לבין היכל התהילה היה הדרייב הזה במשחק מול אריזונה. קוורטרבק טוב יכול לעזור לקבוצה לנצח הרבה משחקים בעונה הסדירה, ואת זה מקנאב יודע לעשות מצוין. קוורטרבק של היכל התהילה יודע לנצח משחקי פלייאוף כשכל הלחץ עליו, ואת זה מקנאב לא מסוגל לעשות. במקום להפריך את הטענה הזאת, ביצועיו של מקנאב בדרייב המדובר רק חיזקו אותה.

        האיגלס עמדו בפני דאון שני לעשרה יארד על קו ה-47 של אריזונה, 2:09 לסיום. דשון ג'קסון היה פנוי לגמרי על קו ה-30, אך המסירה של מקנאב הלכה גבוה מדי. בדאון שלישי היה הנק באסקט פנוי עוד יותר, עם אפשרות לצבור מספר רב של יארדים אחרי התפיסה. רק שהתפיסה לא הגיעה, כי הכדור של מקנאב היה הרחק מאחורי התופס. בדאון הרביעי היה פס אינטרפירנס ברור של רוד הוד על קווין קרטיס שלא נשרק, אבל מקנאב לא היה בכלל אמור להביא את הדרייב הזה למצב בו לשופטים הייתה אפשרות להכריע את המשחק.

        הדלתות של היכל התהילה נשארות סגורות בפני מקנאב. יש לו שני דרכים להגיע לשם: אחת - כן לעשות מתישהו את "הדרייב" שלו והשניה - לזכות בסופרבול בקבוצה שתתבסס על הגנה חזקה והתקפת ריצה, דבר אשר עשוי למנוע ממקנאב להגיע לסיטואציות בהן הוא צריך להכריע משחקים לבד.

        בין אייקרס לאנדרסון

        כידוע, אייקרס קבע לאחרונה את שיא השערים הרצופים בפלייאוף - 19. הרצף נפסק במשחק האחרון, כאשר ביחד עם כל שאר מרכיבי הקבוצה, אייקרס היה עלוב כמו שלא נראה מעולם. זה כלל החטאת שער שדה, קיקאוף אל מחוץ לתחומי המגרש והחטאה של בעיטת הבונוס.

        דרך אגב, השיא אותו שבר אייקרס היה שייך לגרי אנדרסון, לכן ההשוואה בין השניים מאוד מתבקשת. בעונת 1998 אנדרסון היה הבועט של מינסוטה. הוא סיים את העונה הסדירה עם נתונים על אנושיים – הוא דייק ב-35 בעיטות מ-35 ניסיונות - המקרה היחיד בהיסטוריה של עונה מושלמת לבועט. גמר ה-NFC נגד אטלנטה הפך עבורו למשחק חייו: 2:07 לסיום, ביתרון של 7 נקודות לוייקינגס, אנדרסון עמד לבעוט שער שדה מ-38 יארד אשר היה, קרוב לוודאי, מעלה את קבוצתו לסופרבול. אנדרסון בעט החוצה, אטלנטה עשתה דרייב שהשווה את התוצאה וניצחה בהארכה. מוסר ההשכל – שיאים זה טוב ויפה, אך הם לא שווים דבר אם מי שעושה אותם מתפרק לאחר מכן תחת לחץ.

        קרב ורדן בהיינץ פילד

        למי שלא מכיר, מדובר על אחד הקרבות המכריעים והעקובים מדם בזמן מלחמת העולם הראשונה בין צבאות צרפת וגרמניה. הקרב התאפיין בהשקעה אדירה של מאמץ מצד שני המשתתפים ובכמות עצומה של הרוגים ופצועים, אולם אף צד לא הצליח להשיג התקדמות ממשית בשום שלב. רק בזכות העובדה שהכוחות הצרפתיים שנלחמו על אדמתם היו פחות מותשים מהאויב ומכיוון שהמפקדים שלהם עשו פחות טעויות, הם הצליחו בסופו של דבר להדוף את הצבא הגרמני.

        במפגש שבין פיטסבורג לבולטימור התמונה הייתה דומה. שתי הגנות מצוינות הצליחו לרוב למנוע מהתקפת היריבה להתקדם, בזמן שהטעויות של הרייבנס, ששיחקו בחוץ והיו עייפים יותר עקב משחק עודף, הכריעו את ההתמודדות לטובת הסטילרס. באשר לקורבנות, וויליס מגאהי גמר בבית החולים, אחרי שחטף בומבה רצינית מאוד מריאן קלארק. אגב, השיר "Down on the Corner" של להקת "קרידנס" הוא שיר נהדר, אבל לנגן אותו בזמן שמגאהי שוכב על המגרש וייתכן כי נאבק על חייו – זו בושה של ממש (הקישור מצורף). אבל מלחמה זו מלחמה, לא?

        שתי ההתקפות הגיעו ביחד ל-473 יארד בלבד (האיגלס לבד עשו את כמעט אותה כמות במשחק השני), עם ממוצע של 3.8 יארד למהלך. אף קוורטרבק לא ידע להשלים 50 אחוז ממסירותיו, בזמן שאף אחת משתי הקבוצות לא הצליחה לעבור שלושה יארדים בממוצע למהלך ריצה. מה שעשה את ההבדל במשחק היו ארבעה איבודי כדור של הרייבנס, לעומת אחד בלבד של הסטילרס.

        אחרי המשחק של בולטימור מול טנסי שאלתי את עצמי שאלה: "מה יהיה כשההגנה של הרייבנס לא תצליח להשיג יותר איבודי כדור מהיריבה?". הכתובת הייתה על הקיר – התקפה של הסטילרס לא יורדת בהרבה מההתקפה של הטייטנס, שכזכור הניעה את הכדור בצורה די חופשית מול ההגנה של רקס ריאן, אך דאגה לאבד אותו בכל פעם שהיא הייתה מגיעה לרד זון. לכן, כל עוד אד ריד לא חוטף מסירות, כל איבוד כדור של ההתקפה שלו הוא עוד מסמר לארון של הרייבנס.

        ומה לעשות, פלאקו, כמה שלא יהיה טוב, לא מסוגל בעליל בעונתו הראשונה ב-NFL להתמודד בהצלחה עם הבליץ האזורי של דיק לבו. ספק אם אפילו בעונת ה-2000, ההגנה של הרייבנס הייתה מסוגלת לנצח לצד קוורטרבק עם נתונים של שלוש חטיפות, חמש פעמים "שלושה והחוצה" ורייטינג של 18.2, שלא לדבר על כך שפלאקו, בדומה למקנאב, נכשל בסיום המשחק עם סקור צמוד. ארבע דקות וחצי לסוף ובפיגור של שתי נקודות בלבד, הוא נחטף על ידי פולמאלו שהחזיר את הכדור לטאצ'דאון וגמר את המשחק באופן רשמי. עשר הנקודות שעשו הסטילרס מאיבודי הכדור של פלאקו היו בדיוק עשר הנקודות שחסרו לרייבנס בתוצאה הסופית בשביל לנצח.

        מבט מהיר לעבר הסופרבול

        מצד אחד, הסטילרס הולכים להתמודד מול התקפה ברמה גבוהה בהרבה מזאת של הרייבנס. היא כוללת קוורטרבק וותיק, מנוסה וחכם, אשר מזמן כבר סלל את דרכו להיכל התהילה. אין לו את כוח הזרוע והניידות של פלאקו, אבל יש לו כל את שאר המרכיבים שהם חשובים הרבה יותר ביכולת של הקוורטרבק: נוכחות מצוינת בפוקט, יכולת קבלת החלטות תחת לחץ ושחרור מהיר של הכדור. בנוסף, ההתקפה הזאת כוללת את לארי פיצג'ראלד, הנחשב בעיני רבים לא רק לתופס הטוב ביותר, אלא אף לשחקן הטוב ביותר בליגה כיום. מצד שני, אריזונה תפגוש קו אחורי הרבה יותר מהיר מזה שהיא פגשה ביום ראשון האחרון, ומה שחשוב לא פחות - היא תיתקל בבליץ אזורי מבורא הבליץ הזה – דיק לבו, אשר בניגוד לג'ים ג'ונסון לא יהסס להשתמש בו בכל שלבי המשחק. יהיה מעניין, אל תחמיצו, אפילו אם אתם אוהדים של האיגלס.