נפלתם חזק

עד תחילת שנות ה-90 היה הכדורגל העולמי נקי יחסית. עבירות היו גם היו, חלקן חמורות במיוחד, אבל כשלא היו, המשחק היה נמשך. לא היו צלילות ברחבה, לא היו הצגות על כל ליטוף ולא היו התבכיינויות ותחנונים לשופטים. לפני קרוב לשני עשורים השתנה המשחק ולאו דווקא לטובה - יותר התחזויות, יותר עצירות, יותר כרטיסים צהובים על נפילות ברחבה.

יאיר אסייג היה אחד מחלוצי השיטה, תרתי משמע. שחקן החוד של הפועל ירושלים היה נופל גם אם ברדיוס של עשרה מטרים ממנו לא היה שחקן. מאז שוכללו השיטות, והיום לכל שחקן בליגת העל יש התמחות משלו. צוות הבילוש של וואלה! ספורט עלה על כל השיטות, כשבחלק הראשון אנו פותחים עם הפחות מוצלחים.

הטריק: בתור אחד הדריבליסטים הטובים בישראל, שכטר לא מתעסק בזוטות כמו לחכות ליריב שיתקל אותו או אפילו ייצור עימו מגע. הוא חודר לרחבה, מחכה לשעת כושר בה נמצא שחקן כלשהו לידו, רגל שמאל מכשילה את רגל ימין והחלוץ שרוע ברחבה כשהידיים שפונות אל עבר השופט מונפות עוד לפני שגופו פגש בקרקע.

אמינות: הנפילה כל כך משכנעת, עד שלפעמים אפשר לחשוב שרגלו השמאלית אכן פעלה על דעת עצמה והפתיעה את החלוץ. הבייבי פייס והתמימות שמרוחות בהבעה של עצב ופליאה אחרי הנפילה, לצד הכתפיים שמתרוממות בפליאה וזעקת השבר שמשתחררת מפיו קונה לשכטר מקום של כבוד בפנתיאון המתחזים.

אחוזי הצלחה: ירדו פלאים. העונה הגדולה של נצרת עילית לפני בתחילת העשור הגיעה בעיקר בזכות שכטר. עוד לפני שנכנס לרחבה המשרוקית כבר הייתה בפה של השופט והיד כבר החלה להתרומם לכיוון הנקודה. גם בתחילת הדרך שלו בנתניה זה עבד יפה, אלא שאז השופטים עלו על הטריק ולא שרקו פנדלים לזכותו אפילו כשכבר באמת הוכשל. השנה המצב התאזן כשבערך על כל אחת משלוש נפילות זוכה החלוץ לשריקה, כשעד שלא יאושר שימוש במצלמות הטלוויזיה אף שופט לא באמת יוכל לדעת מתי שכטר הוכשל על ידי יריב ומתי על ידי עצמו.

הטריק: "איי, שופט! פאול!"

אמינות: האמת היא שדי נמאס לראות את רפאלוב נופל, אף אחד לא ממש קונה את ההצגות שלו. יכול להיות שרפאלוב נתפס בעיני השופטים והקהל כשחקן שאוהב את הכדור, ומי שאוהב את הכדור גם סופו לאבד אותו. בדרך כלל תשמעו מהקהל תלונות על האיבוד. כשהקבוצה בפיגור, כל אוהד יצעק "פנדל". השאלה היא האם השופט קונה את זה.

אחוזי הצלחה: נמוכים ביותר. הרי לא פעם העונה ראינו את הילד נופל בקריית אליעזר (אם כי לרוב מחוץ לרחבה) והשופטים התעלמו. שוב, השופטים לא נוטים לשרוק לשחקנים שמוכרים ככאלה שאוהבים את הכדור כמעט כמו את השיער שלהם. לא משהו.

הטריק: לוקח כדור מצד ימין, דריבל נאה והופ - הוא על הקרקע.

אמינות: בוזגלו, בניגוד לרוב המוזכרים בכתבה, לא מגיע בכוונה ליפול, הוא פשוט מכניס את עצמו למצבים בלתי אפשריים של דריבלים מול ארבעה וחמישה מגנים ואז נכנס לפלונטר. שופטים מייחסים נחיתות לכל שחקן שבא במגע עם יותר משחקן הגנה אחד, ולכן בוזגלו לא מקבל בדרך כלל את השריקות.

אחוזי הצלחה: בינוניים מינוס. המשחק האחרון בנתניה הווה דוגמה טובה. בוזגלו רץ עם כדור, נפל וברוב המקרים לא נפסקו לטובתו שריקות גם כשהיו צריכות לבוא. אחת הסיבות היא שגם השופטים והקהל רואים שלבוזגלו אין עם מי לשחק בהתקפת מכבי תל אביב, וחיפוש העבירה היא המפלט היחיד שלו.

הטריק: לא משנה היכן אסולין מקבל את הכדור, הוא יודע לעשות דאבל פס או לעשות תנועה עוד לפני שהכדור מגיע אליו. עכשיו הכל כבר נהיה פשוט, הוא מסתובב ברחבה עם המהירות ומחכה שמישהו ישלח רגל. שניה אחר כך תשמעו "איי" וגלגולים. אל תשאלו אותנו למה, אבל נראה שגם השיער שלו מוסיף איזה מימד לטריק ולאמינות (או אומנות, איך שתרצו).

אמינות: "הייתה בבירור דחיפה של אסולין", "אסולין נפל מעצמו", "ואז אסולין נפל". פשוט תלכו למנועי החיפוש ותמצאו ארכיון גדוש שהשורה התחתונה שלו היא "שמע, חבוב, לא קונים את זה".

אחוזי הצלחה: קומסי קומסה. כפי שכבר הבנתם בסעיף הקודם, לא כל השופטים קונים את ההצגות האלה. הבעיה עם אסולין היא שהוא כל כך מהיר ועושה את זה כל כך טוב, עד כדי כך שאפילו ההילוך החוזר מותיר אותנו ספקניים. לפני שנתיים הוא הדגים איך הוא נופל מול מקל של מטאטא והשופטים קלטו את המסר. מאז, יש לו פאק באמינות שקשה מאוד לתקן.

הטריק: אז זהו, שלבדש אין בדיוק שיטה. הוא בונה על כך שרגליו הארוכות כבר יסתבכו במשהו כדי ליפול, וגם אם לא, כשהשופט יראה את החלוץ גבה הקומה משלשל ידיו באוויר כמו בלון לקידום מכירות והגוף הגדול הזה נופל ארצה, הוא כבר יניח שהייתה פה הכשלה.

אמינות: בדש יודע להתחזות היטב, אך אנחנו לא מדברים על נפילות ברחבה, אלא על היותו הכפיל הישראלי של זלטאן איברהימוביץ'. הוא דואג להתאים את תסרוקותיו לאלו של החלוץ השבדי, ומטפח מניירות וגינונים על כר הדשא שמזכירות את הענק מאינטר. בכל הנוגע לנפילות ברחבה הוא פחות מצטיין.

אחוזי הצלחה: נמוכים. בדש אמנם נופל וקם, אבל השופטים לא קונים את ההצגה לרוב ומסמנים לו לקום, אם לא שולפים צהוב. במצטבר, פעם או פעמיים בעונה הוא רואה את השופט מצביע על הנקודה הלבנה ומתמלא תקוות חדשות.

הטריק: כשעמוס לוזון מוביל דקה לסיום לא פעם תשמעו "רוביל, רוץ לקרן". אז רוביל רץ, חותך שמאלה ונכנס לרחבה, אבל לא פעם הוא שוכח שהמגרש נגמר. הסיכוי שסרסור יפול על הדשא תלוי בסיכוי שמישהו יתקרב אליו. המהירות שלו מטעה את השופטים, ולא פעם תמצאו אותו נופל באזור הסמוך לקו הימני (או השמאלי) של רחבת ה-16. למרות שכל הקהל למד להכיר אותו, את לוזון זה תמיד מקפיץ.

אמינות: השופטים למדו לקרוא את המהלכים של סרסור, שבניגוד לחברו אסולין לא עושה את זה בקלאסה. הבעיה הכי גדולה שלו היא שבדרך כלל שחקני היריב מזהים את המהירות שלו ועוצרים אותו הרבה לפני שהוא מגיע לרחבה. ועוד הערה קטנה: קשה למדוד אמינות כשהוא לא משחק.

אחוזי הצלחה: נמוכים. את הפאולים הקטנים הוא מקבל בדרך כלל מחוץ לרחבה ואז יוצר מצבי הבקעה, שבדרך כלל לא נגמרים בגול. בקטע הזה הוא נפל, אם אתם מבינים למה אנחנו מתכוונים.

הטריק: לארבייטמן אין טריקים. הוא מקבל את הכדור, ולפעמים בחוסר אלגנטיות נופל בתקווה שמישהו יקנה את הסיפורים שלו. כשארבייטמן נופל ברחבה לא תשמעו הרבה אוהדים צועקים "פנדל", גם הם יודעים שהילד שוב דמיין כנראה שהוא משחק קטרגל בשכונת טוברוק.

אמינות: לא תמצאו הרבה שופטים שמאמינים לו. יכול להיות שהתדמית שדבקה בארבייטמן בשנים האחרונות, של ילד מפונק שחושב שמגיע לו הכל, עשתה את שלה. אל תיפול ילד, תבקיע.

אחוזי הצלחה: רק אם יש פנדל באמת. עם הדקות שארבייטמן משחק עדיף לו שיבעט לשער מאשר ינסה להתחזות.