הפרעות זיכרון

למרות שהקרב המשולש בצמרת כולל מאבק בין קבוצות שלא נראות מספיק בשלות לאליפות, נדמה כי להפועל תל אביב יש הכי הרבה כלים להתגבר על פצעי הבגרות. יש להם מאמן שיודע איך לקחת אליפות בישראל; בין מכבי חיפה המוכשרת למכבי נתניה הטקטית – הפועל תל אביב משלבת בצורה די מאוזנת בין שני הדברים האלה, ואת היכולת של האדומים ברגעי הקלאץ' של סיום המשחק קשה ללמד בבתי ספר לכדורגל.

אבל להפועל של גוטמן יש כמה מגרעות בדרך למהפך בצמרת, והגדולה שבהן היא התלות המוגזמת בסמואל יבואה. לא יכול להיות שחלוץ, טוב ככל שיהיה, יהיה אחראי למחצית השערים של קבוצה שרצה לאליפות. במשחק מול אשדוד העכבה הזאת זעקה יותר מתמיד. יבואה חזר חלוד ומבולבל משבועיים קשים מבחינה בריאותית ואישית, והפועל תל אביב נראה חלודה ומבולבלת כמוהו. הנעת הכדור המסודרת נראתה אובדת עצות, חסרת רעיונות, וכולם ציפו שיבואה שוב יפרוץ את הסכר.

בסוף השבוע יבואה קיבל גב מאבוטובול, אבל זה לא צריך להפחית מכאב הראש של גוטמן, שצריך ליצור עוד תנאים להקהות את הבעיה. המועמדות של יבואה לתואר שחקן העונה תקום ותיפול על השחקנים שיעזרו לו לקחת את האליפות. הפועל תל אביב חייבת עוד שערים מאבוטבול, מלאלה, מבן בסט ומורמוט, אחרת התלות של הקבוצה בכושר הכיבוש של יבואה תהפוך לסיבה בגינה הפועל תל אביב פספסה אליפות ראשונה מאז שנת 2000.

אפשר להבין את חוסר שביעות הרצון מתפקודו של ג'ון קולמה במכבי חיפה. הדומיננטיות המפורסמות מסכנין נעלמה כלא היתה, השילוב בינו לבין בירם כיאל נראה לעתים כמו שעטנז בין שני שחקנים שלא תמיד מבינים את התפקיד שלהם בקישור האחורי, החיפוי שלהם על העורף הופך לעתים הגנה בינונית להגנה גרועה, ובכלל התרומה הכללית שלו מבחינה סטטיסטית היא בין מזערית לשולית. משחקן שהוא לב של קבוצה, קולמה הפך במכבי חיפה לשחקן אפור שכל מה שנשאר לו זה לכסח. לכן זה גם לא מפתיע שהטור הסטטיסטי אותו הוא מוליך במכבי חיפה הוא טור הצהובים.

אלא שחשוב לזכור דבר אחד לגבי קולמה: אם בסכנין כל כדור עבר דרכו, אם בסכנין הוא חי ונשם את המשחק, במכבי חיפה הוא בסך הכל ניצב. השחקנים מדלגים עליו לא מעט בהנעת הכדור, המעורבות שלו בחלקים הקדמיים לא תמיד מספיקה וקולמה הכל יכול מהעונה שעברה נותר לא פעם בתפקיד הפועל השחור. מה לעשות שהוא מוכשר מדי לתפקיד הזה.

יהיה נמהר לקבוע שקולמה היה משחזר את יכולתו מסכנין אם היה מקבל את אותו מעמד במכבי חיפה, אבל בהחלט מותר לשער שזה היה נראה טוב יותר מהיום. בימים בהם מכבי חיפה מחפשת כוחות פנימיים שיהוו גם כוחות חדשים בתקופה בה קצת פחות הולך, קולמה יכול להיות סוג של פתרון. הוא יודע לשחרר פקקים, לדחוף קדימה, הוא שחקן עם המון עוצמה מנטלית, אם רק ייתנו לו את הכלים להצלחה כמו בסכנין.

אבי נמני השחקן בז למאמנים שהתייחסו אליו כמו לעבד. בתור אחד האנשים היותר אינטליגנטיים בספורט הישראלי, נמני התנשא על כל הברברים שניסו לחנך אותו דרך צעקות וכשצבר מספיק כוח, הוא גם העניש חלק מהם. נמני רצה כבוד. לעתים דרש כבוד, לפעמים בצדק, לפעמים לא. אבל הדרישה האלמנטרית של נמני היתה תמיד לגיטימית.

היום, כשרואים את תהליך הדה-הומניזציה שנמני עורך לשחקן שהוא לא חפץ ביקרו, נראה כי הוא שכח לא מעט מהעקרונות שלו. זה מתחיל בתפקיד המאמן – תפקיד שנמני לא רצה מלכתחילה והיום נשאב לתוך הצורך להוכיח, וזה נמשך בדרך שבה הוא מנהל את העניינים. הדרך שהוא כל כך סלד ממנה: הסגל כל הזמן מתחלף, ההרכב כל הזמן משתנה והמדיניות כל הזמן מאיימת ומלבינה את פני השחקנים. כמו שנמני דרש כבוד משלמה שרף, הוא היה צריך להחזיר כבוד ליניק קאמאנן. אחרת באיזו זכות הוא יכול לבוא היום בטענות לניר קלינגר? במה בדיוק הוא שונה?

ראשית, התנצלות: לפני מספר חודשים המדור הילל את ליהוקו של אלי אוחנה לתכנית יציע העיתונות, בטענה שאישיותו הטלוויזיונית הרבה יותר מרשימה ומעניינת מכל שחקני העבר שהתיישבו אחריו על כיסא הפרשן, וזה עדיין נכון. אבל במקביל גם נכתב כאן שאוחנה מצליח להתעלות מאחורי האינטרסים האישיים שלו ולספק ניתוחים הוגנים, רק שמאז הוא לא הפסיק להגן על ההתאחדות לכדורגל ואבי לוזון, אחד האנשים האחרונים שמוכן לשלם לו על שירותי האימון המפוקפקים שהוא מספק. בושה, חרפה וכלימה.

ביום חמישי האחרון אוחנה ירד כבר לאזורים מאוד מסוכנים, כאשר תקף את איציק קורנפיין רק בשביל להכשיר את משה דדש, אחד האנשים הראשונים שהיה מוכן לשלם על שירותי אימון המפוקפקים שהוא מספק. רק מי שמכיר את עומק הקשר בין אוחנה לדדש היה מסוגל להריח באמת את הסירחון. יש כאלה שסוברים כי אוחנה סגר חשבון עם קורנפיין מתוך מחשבה שהוא מנע ממנו ג'וב אצל גאידמק, אבל לא משנה מהו הרקע המדויק. אוחנה, למרבה הצער, לא חשב באמת על טובת בית"ר, אלא על טובתו האישית. הקבוצה במצב אנוש, אין כמעט איש שקשור בה שחושב שדדש מתאים וראוי, אבל אוחנה בחר להסיט את הדיון למקומות בהם ניתן לערער על האומץ של קורנפיין. אומץ ויושרה שהלוואי והיו לאוחנה באותם רגעים. בושה, חרפה וכלימה, כבר אמרנו?

"מה רוצים, יש לנו אחלה ליגה"

למרות שלבית"ר יש את כל התירוצים האפשריים, עדיין אפשר לשאול את ראובן עטר מדוע הוא בוחר כל הזמן לעלות עם ברק יצחקי כחלוץ מרכזי. הניסוי לא הצליח לפני הפגרה והוא גם לא מצליח אחריה. הבעיה של יצחקי היא קודם כל האגו שלו שגורר אותו להתמיד במהלכים מסובכים, אבל גם עטר שוגה לדעתי כאשר הוא ממקם אותו באזורים בהם הטעויות של יצחקי בולטות יותר. יצחקי הוא שחקן שבא מאחור. מהקו. מאחורי החלוץ המרכזי, אזורים אליהם הוא נשאב לא פעם מכוח ההרגל.

אפשר גם לתהות מדוע אבירם ברוכיאן הפך רק לשחקן קו. העמדה הזאת נוחה לו מאוד, אבל גם מקטלגת ומגבילה. אפשר היה להרחיב בעניין, רק שמדובר בזוטות. בשורה התחתונה, המשחק האמיתי של בית"ר הוא מול העונה הבאה ומי יהיה שם בשבילה. על רקע השאלה הזאת, מה שיותר לא ברור מהמערך של עטר היא מדיניות המועדון. לכולם ברור כי הקבוצה תצטרך להתבסס בעונה הבאה על מספר שחקני נוער, אז למה לא משלבים אותם עכשיו? מי עדיין חולם שם לעקוץ את מכבי חיפה ולמה? מי בונה שם הרכב שיביא תואר כאשר אתה לא יודע אם בכלל תפתח את העונה הבאה?

הראשון שיש לגעת בו, ולא בגלל הטעות התורנית שלו מול קרית שמונה, הוא טברטקו קאלה. כבר עכשיו ברור כי בית"ר לא תוכל לעמוד בעלויות שלו, אז למה לא להריץ את השוער השני אריאל הרוש? לאף אחד לא יהיה כסף להתחזק בעמדה הזאת בעונה הבאה. למה לא לשלב יותר את שמוליק קוזוקין, ברק משה ושאר השחקנים הצעירים שיצטרכו בעונה הבאה לשאת בעול? מספרים שעידן ורד אמור לפתוח גם מול הפועל פתח תקווה, אבל זה לא מספיק. בבית"ר מתעקשים שהם עובדים על היום שאחרי גאידמק, אז למה לא מיישמים זאת באמת?