הגרזן בא מכיוון לא צפוי

כל אוהד כדורגל מעריך מימד מסוים של ודאות בחייו. את ההפתעות - השערים הדרמטיים, התצוגות ההרואיות - אנחנו שומרים במסגרת קבועה, כולל המוזרויות הייחודיות הרלבנטיות לכל מדינה. איך יסתדר חובב כדורגל איטלקי בלי שוטר עם אלה שחוגג שער, בלי שחקנים עם מספרי חולצה של שחקני פוטבול (79?!) ועכשיו גם בלי מוריניו מתבכיין? איך יסתדר חובב כדורגל אנגלי אם לא יהיו תמיד יהיו מחיאות כפיים על כל גליץ', אם תשעים אחוז מהמשחק לא יתנהל בהגבהות ואם לא יהיה פרגוסון שיתעצבן או ישתחצן? ובספרד, משהו ייראה מאוד לא טבעי בלי שיפוט קטסטרופלי, בלי עיתונות ספורט מגוחכת ומוטה (והשנה גם בלי ניצחון של ברצלונה). השיפוט ובארסה תפקדו כרגיל בשבועות האחרונים - אבל עיתונות הספורט לא.

"מארקה", מכל העיתונים ביקום, פוצץ את פרשת ההצבעות המזויפות ששלחה את רמון קלדרון הביתה. זו ההפתעה, ולא העזיבה של קלדרון, שכשלעצמה הייתה צפויה בדיוק כמו פיטוריו של שוסטר. אך במקום להתמלא שמחה אינפנטילית כגוטי בחנות צעצועים על כך שכדור הבדולח של הטור חזה את שני האירועים האלו, אין ברירה אלא להתבונן בתדהמה בעוד יסודות קיומנו הספורטיביים מעורערים. אומנם יש משהו מעוות במקצת בלכנות את "מארקה" סלע קיומנו, אבל אם זה העיתון שהנחית את מכת המוות הסופית על נשיאותו של קלדרון, שום דבר לא בטוח יותר בעולמנו.

ממש כמו "אס" שכנו, מארקה מוגדר על ידי כתבים זרים ברגעים של נימוס בריטי כ"עיתון חצי רשמי של המועדון" וברגעים כנים עוד יותר כ"עיתון לבן כל כך שצריך משקפי שמש בשביל לקרוא אותו". בימים כתיקונם הסיכוי שהביטאון הרשמי הזה יקרא להתפטרותו של נשיא המועדון שקול בערך לסיכוי שהביטאון הרשמי של הליכוד יקרא להתפטרותו של ביבי. כדי להבין מה קרה 'כך פתאום' צריך להבין עד כמה מוטים לרוב עיתוני הספורט של מדריד, ממש כמו מקביליהם בקטלוניה.

נפתח בכמה ציטוטים קלאסיים כדי להכניס אתכם לאווירה הסטנדרטית, ולצורך הדגמה ציורית בכמה מפנינותיו של תומאס רונקרו, עילוי מיוחד בעל טור קבוע ב"אס" שלעולם לא חש צורך להסתיר את אהדתו לריאל. בינואר שעבר, למשל, הכריז רונקרו בהתייחס לקריאת תיגר אפשרית על האליפות מצד ויאריאל כי "מדריד הזו לא יכולה להיעצר על ידי צוללת צהובה, לא על ידי נושאת מטוסים ולא על ידי הצי השביעי". נסחפנו קצת? זה עוד כלום. זמן לא רב לאחר מכן ריאל הפסידה במשחק הראשון בשמינית גמר ליגת האלופות לרומא (2:1). רונקרו הבלתי טרוד תיאר את הצפוי בגומלין בברנבאו (שהיה עתיד להיערך ב 5 במרץ) בעודו מנחם את הקוראים על השעייתו של סרחיו ראמוס: "85 אלף גרונות יתמלאו אמוציות, כאשר בדקה התשעים ריאל מדריד תעפיל לרבע הגמר, בעוד סרחיו ראמוס שטוף הדמעות מריע מהיציע [כאשר הוא צופה] בגיבורי ה 5 במרץ ובמועדון הגדול ביותר בכל הזמנים".

קשה לדמיין, אך למול הפסדים הטקסטים נעשים מביכים עוד יותר. כאשר ריאל הודחה מהגביע על ידי אירון מהליגה השלישית בנובמבר האחרון, הבהיר רונקרו כי מבחינתו מדובר באירוע קשה כמו הפיגוע במגדלי התאומים וכינה אותו "אסון ה 11 בנובמבר". סביר להניח שאנשים בחלוקים לבנים דפקו באותו שלב על דלת ביתו של רונקרו, מה שלא מנע ממנו להמשיך ולכתוב גיבובים שכאלו גם מאז. ב"מארקה" החרו-החזיקו עם אותה רמת קשר למציאות ממש לאחרונה - למעשה אפילו יום אחרי השלושער של מסי בקלדרון ומחיאות הכפיים להן זכה מהקהל הביתי. שלא במפתיע, שני עיתוני קטלוניה בחרו בכותרת יצירתית – "מסי, מסי, מ-סי". אפילו השער הראשי של מארקה בחר בכותרת דומה, אבל העיתון שב לסורו בטור הקבוע של עוד אוהד תלוש, רוברטו גומז, שהצהיר במלוא הרצינות: "אני מתעקש, רובן הרבה יותר טוב ממסי".

כמובן שמדובר ביותר מאשר בעלי טורים מנותקים מהמציאות. עצם הרעיון של שפיות (שלא לומר אובייקטיביות) בסיקור זר לחלוטין לעיתונות הספורט הספרדית, והנקודה הזו מטרידה בעיקר מכיוון ש"מארקה" למשל הוא העיתון הנקרא ביותר במדינה, הרבה יותר מאשר "אל-פאיס" המכובד, המהוגן והרציני. כאשר נשיא ריאל מדריד וראש הממשלה מצולמים יחדיו לא תמיד ברור מי חשוב יותר בתמונה, זה לא מפתיע. כך גם אין סיבה להתפלא על כך כשב"מארקה" אפשר למצוא תיאורים של ארוחות הבוקר של שחקני ריאל, או על כך שהעיתון הנהיג סקר לבחירת 100 השחקנים הגדולים בתולדות הקבוצה בלי לנסות אפילו להציג עניין פיקטיבי ברשימה דומה של קבוצות אחרות?

לכל אלו אפשר להוסיף המצאות קבועות - דוגמת רכישות בקיץ שלא היו ולא נבראו (בדגש על תאריכים מפוברקים של הגעתו 'הסופית' של כריסטיאנו רונאלדו לקבוצה), שידוך תחביבי סלבים כמו רכיבה על אופנוע ופאבים יוקרתיים לשחקנים בקבוצה שלא יודעים לרכב אפילו על אופניים ושותים רק מים, שלא לדבר על הערצה אינסופית לראול בכל מצב והקשר. בסופו של דבר, הכול הולך כאשר הקבוצה היא זו שנושאת את דגל ספרד, ממש כפי שהעיתונים הקטלאניים יעשו הכול עבור בארסה והמגן הקטלאני על החולצה. אז איך דווקא "מארקה" מכולם הפיל את קלדרון?

חלק מהתשובה נמצא בקטלוניה. לפני שנתיים בדיוק, באמצע העונה של פאביו קאפלו, "מארקה ו"אס" שמו בצד את העובדה שקלדרון נתפס מהרגע הראשון כלא יוצלח בכייני שמבטיח הרבה ומקיים מעט לטובת הסיכוי להפיל את בארסה. התחושה הייתה שסיכוי כזה, גם אם הוא קלוש, קיים. אולי כי בארסה הייתה טובה אך לא מרתיעה לחלוטין (בוודאי לא כפי שהיא נראית כרגע), אולי כי רונאלדיניו כבר החל לדעוך ולהשמין ומסי שיחק רק לסירוגין, בבירה האמינו שיש להם סיכוי וקמפיין שאפתני תחת הכותרת "juntos podemos" ("ביחד אנחנו יכולים") יצא לדרך. צמד המילים הזה נראה בכל מקום – מהאיצטדיון ועד דפי העיתון. עד אותו שלב העיתונות, כמו האוהדים, כמעט לא הניחו לקאפלו (שאפילו הציג אצבע משולשת אחרי קללות שהוטחו לעברו בעקבות עוד תצוגה ביתית מאכזבת). אבל ברגע שבארסה נראתה פגיעה – כבר ב-3:3 הדרמטי מול ריאל, כולם התאחדו מול האויב המשותף – וזה עבד כל הדרך אל התואר עם סיבוב שני מדהים. השנה הסיפור נראה אחרת כי בארסה נראית אחרת, ולכן אפילו הניסיונות לשדר אופטימיות מהוססים יותר. כך לדוגמה, לאחר הניצחון הדחוק מול ויאריאל, צעק "מארקה" בכותרת הראשית: "חונאדה גילה את הנוסחה לנס: רובן+קסיאס = צמפ'יונס" – כאשר ה'צמפיונס' באנגלית מסמן שאולי על הליגה אפילו העיתון ויתר.

בנסיבות כאלו יכלו שני עיתוני מדריד לנטוש את כל האחווה שהמאבק בבארסה ייצר – עכשיו שהמאבק הזה נראה חסר סיכוי - ולשוב להתמקד בניסיון להעיף את קלדרון מכיסאו, ניסיון שחרג הרבה מעבר למה שרוב נשיאי ריאל מדריד ספגו בעבר. למעשה, הם שנאו אותו מההתחלה. בחירתו המפוקפקת ביולי 2006, ביתרון שולי על פני מתחריו ועל רקע קולות שנפסלו, גררה השוואות לא מחמיאות לניצחונו של בוש על פני אל גור. במדריד רוצים להיראות כמו הדבר הכי גדול והכי מרשים ביקום, ממלכה מצוחצחת, מבריקה ומנצחת. הניצחון של קלדרון גרם להם להיראות, כפי שכתב סיד לאו, "כמו רפובליקת בננות". כאשר כל צעד שלו נשפט בהשוואה לפלורנטינו פרז, קלדרון יכול היה למעשה רק להיכשל. כאשר התחייב להביא את קאקה, פברגאס ורובן לברנביאו – ובסופו של דבר הביא רק את האחרון באיחור של שנה – הוא כבר כוסה בבננות עד אין קץ.

לנוכח ההתעוררות של בארסה, הפער בין הדימוי של ריאל אליו חותרים האוהדים והעיתונאים (גם במדריד וגם בקטלוניה אין ממש הבדל בין השניים) לבין ההתנהלות בפועל נעשה חד מדי. הקבוצה המשיכה לקבל תמיכה – אבל לא הנשיא. שלל האירועים המביכים גדשו את הסאה, וב"מארקה" סיכמו אותם בשבוע שעבר בטון מאשים במיוחד: "ביזיון ליגת האלופות, ההצגה בדלתיים סגורות של לסאנה דיארה (מחשש שהאוהדים הנוכחים ישרקו בוז בתביעה להחתמות נוספות), התפרעות האולטראס באסיפת המועדון, ההתפטרות של מיצ'ל (מנהל קבוצות הנוער), פיטורי שוסטר, הבונוסים הגלקטיים הלא שפויים, הכישלונות בהחתמת רונאלדו, וייה, קאסורלה", והרשימה רק התארכה והתארכה.

לתקשורת נמאס מכל זה גם כי קלדרון פשוט לא היה הטיפוס מהקליבר הנכון. כאשר ב"מארקה" ציינו 70 שנים לעיתון, הוזמנו לערב הגאלה היוקרתי כל שועי ספרד כולל המלך חואן קרלוס. קלדרון, כמו לאפורטה, כמובן היה שם, ונראה בעיקר כאילו הוא מאושר מעצם נוכחותו לצד כל ה"מי ומי". זה אולי מספיק טוב לאריק ברמן, אבל נשיא ריאל מדריד אמור להיות זה שמושל בחבורה כזו. לנשיאים שידעו לעשות זאת בעבר, כמו רמון מנדוזה (1985-1995), סלחו למשך זמן על שמועות שחיתות אישית ואהבה עצמית מופרזת כי הם הפגינו את הסטייל הנכון: מנדוזה למשל היה שנון וחריף מוקף בנשים, קשרים, כספים – ובקיצור דמות "גדולה מהחיים". העובדה שכמעט הביא את המועדון לפשיטת רגל טוטאלית איכשהו נדחקה הצידה, גם אם באופן זמני. קלדרון מעולם לא היה כזו דמות מרשימה – הוא רק ניסה להיות כזה, וכישלונו בלט על רקע האידיאליזציה של תקופת פלורנטינו פרז.

אפילו בשחיתות המוסדית של פרז והאופן שבו מחק את גירעון המועדון עם כספי המיסים של תושבי מדריד היה סטייל מסוים – אפל, ובכל זאת. קלדרון הצליח רק לקנות מטוס שאף אחד לא היה צריך בסכום מופרז שאף אחד לא היה צריך להוציא. חאווייר קלמנטה רטן פעם (כהרגלו) כי "העיתונאים שעוקבים אחרי ריאל מדריד עושים זאת כי הם רוצים שהנשיא ייתן להם סיכה של המועדון, אבל הם אמורים לדעת שסיכה עולה רק שבע פסטות". קלדרון דיבר על סכומים גבוהים בהרבה והוציא סכומים גבוהים בהרבה, אבל גרם למועדון שמחשיב את עצמו לגדול בעולם להיראות יותר כמו שבע פסטות מאשר מיליון דולר. בהחלט ייתכן שקלדרון צודק כאשר הוא בוכה על כך שאלו הרודפים אותו עושים זאת למען פלורנטינו פרז. אבל כנראה שהם יודעים למה.

Shmulik_nili@walla.co.il