לא סופרמן, אבל לא קלארק קנט

עם כל משחק שחולף הופכת אורלנדו לסיפור גדול יותר. הלילה החבורה של סטן ואן גנדי הגיעה ללוס אנג'לס למפגש עם הלייקרס בידיעה שניצחון חוץ ייתן לה מאזן של 0:2 מול הזהובים-סגולים ויעמיד אותה במקום הראשון בליגה יחד עם החבר'ה של קובי ואלה של לברון. והרי, 105:109 מרשים ומותח בסטייפלס סנטר.

בעונה נדירה בה ארבע קבוצות מפלרטטות עם 80 אחוזי הצלחה באמצע העונה, הגיע הזמן לספור את אורלנדו. הלייקרס, בוסטון וקליבלנד אמנם לא נראות מאיימות כמו לפני חודש, אך הן מספיק חזקות ועקביות כדי שההתמקמות של המג'יק ביניהן לא תוכל להילקח כמובנת מאליה.

ומכיוון שהכוכבים של שלוש הגדולות האחרות מקבלים את הריספקט שמגיע להם, נשאלת השאלה היכן בדיוק ממוקם האיש הגדול של הקוסמים, דוויט הווארד, ברשימה של הגדולים של עולם הכדורסל.

כרגע האספקט המרהיב ביותר במשחקה של אורלנדו הוא הקליעה מבחוץ, ולהלן קצת נתונים כדי להמחיש את התופעה: ב-13 המשחקים האחרונים אורלנדו השיגה שישה בלו-אאוטים, רובם הסתיימו עוד במחצית הראשונה. כבר חודש שכמעט לא קורה שהקבוצה יורדת מ-10 שלשות למשחק, תמיד באחוזים נהדרים. שיא 23 השלשות בסקרמנטו התקבל באופן טבעי לאחר משחקים של 14 שלשות בנצחון הנפלא בסן אנטוניו ו-16 שלשות שחיסלו את אטלנטה. הלילה ב-LA קברו קלעי המג'יק 12 שלשות ב-43 אחוזים. אולם למרות שהקליעה מחוץ לקשת היא גולת הכותרת של התקופה האחרונה של אורלנדו, התכנסנו כאן כדי לדבר על שחקן שלא זרק שלשה אחת העונה.

כל קבוצה גדולה זקוקה לכוכב, והווארד הוא בהחלט כזה. האסוציאציה הראשונה שמעלה שמו של הווארד היא סופרמן. זהו אחד המיתוגים המוצלחים של ספורטאי בשנים האחרונות, וזהו מיתוג עצמי לחלוטין. בעמוד התמונות הראשון שלו בגוגל יש שש תמונות שלו מטביע בבגדי סופרמן בזוויות שונות, בגדים אותם לבש בתחרות ההטבעות האחרונה.

לפני ארבע שנים וחצי הגיע דוויטי לליגה הטובה בעולם כנער ביישן ולא בשל עם גוף שלא מהעולם הזה. שלוש השנים הראשונות שלו מיצבו אותו כתופעת טבע אתלטית עם סימני שאלה בקשר ליכולותיו ככדורסלן. בעונה שעברה הוא הפך רשמית לשחקן גדול שמסוגל גם לפרק קבוצות בערב נתון. עם ההתקדמות הווארד עצמו החל להיכנס לנישת הכוכב. הדיבור שלו, ההתנהלות במגרש, הכבוד שהוא קיבל - כל המסביב נהיה דומה יותר ויותר לשמות הגדולים ביותר. השיא הגיע באולסטאר האחרון עם חליפת הסופרמן. מאותו הרגע הווארד כבר לא היה עוד כוכב, הוא היה לסופרסטאר בקנה מידה עולמי ואחד הפוסטרים הבולטים של ה-NBA.

הליגה אוהבת להפוך את הסופרסטארים לתופעות טבע. המסיביות של לברון, היכולת של קובי לקלוע מכל מצב, האתלטיות של וויד - שלושת הכוכבים הגדולים בעולם הכדורסל כרגע נחשבים לתופעות חד פעמיות, לבעלי נתונים פיזיים בלתי אפשריים. מהבחינה הזאת, הווארד נכנס באופן טבעי לרשימה ואף מתעלה עליה. הגוף שלו נראה כמו מה שניטשה התכוון אליו כשהוא דיבר על העל-אדם. לעומתו, כריס פול, ששייך לחבורה הזאת מבחינה מקצועית, מתקשה לפרוץ לתודעת הכלל ברמות לברוניות, בזמן שדוויטי מוביל את רשימת הקולות לאולסטאר הקרוב, לפני המלך, הפלאש והממבה. מבחינת פופולריות, אם כך, הוא כבר בליגה שלהם.

העונה הנוכחית אמורה היתה לספק את החותם הרשמי - הווארד הוא לא רק סופרסטאר מאוד פופולרי, הוא גם מוליך את הקבוצה שלו לצמרת הגבוהה עם מספרים מטורפים והוא מועמד אמיתי ל-MVP. אבל בינתיים היא מוכיחה בדיוק את ההיפך. גם כשהכל פועל לטובתו, לא ניתן לדבר על הווארד במונחים של הגדולים ביותר.

הסיבה המרכזית לכך היא שהוא חסר את הדומיננטיות של הגדולים. ההתקפה של המג'יק לא תלויה בו, אלא סובבת סביבו, ולא הוא הסיבה המרכזית לכך שהיא נראית כל כך טוב. במקום שכל דאבל טים עליו יסתיים במסירה לקלע שלשות מדופלם פנוי, העובדות מגלות שהנוכחות של השוטרים המעולים לצדו הופכת את השמירות הכפולות לאירוע תכוף פחות יחסית לשאר הכוכבים הגדולים בליגה.

היכולות שלו בצבע הן בסך הכל די מוגבלות ובאות לידי ביטוי בעיקר בסחיטת עבירות, בדאנקים, בסלים מריבאונד התקפה, בתפיסות מהירות ובעליה לזריקה ומובים זריזים ומוגבלים. גם בניצחון מול הלייקרס, למרות 25 נקודות ו-20 ריבאונדים, רוב הסלים שלו (8 מ-18 מהשדה, פחות מה-57 אחוזים להם הרגיל אותנו העונה) הגיעו בתנועה מהירה. בכל פעם שהוריד את הכדור לרצפה והיסס, נדמה היה שדבר טוב לא ייצא מכך (וזו אחת הסיבות שאיבד שישה כדורים).

בפועל הוא לא מוסר כמעט, לכן קשה להשתמש בו למשחק של פנימה והחוצה שאמור היה להתלבש בול על אורלנדו. אחוזי העונשין הרעים והאיבודים הופכים אותו למניה פחות בטוחה מהצפוי, בטח במאני טיים, וזו הסיבה שבדקות המכריעות רוב הסלים הגדולים מגיעים מרשארד לואיס, הידו טורקוגלו, או כמו שראינו הלילה בלוס אנג'לס - מג'מיר נלסון, שקלע את השלשה המכריעה. הווארד נהדר בהגנה ובריבאונד, והלילה הגיע לשמירות כפולות מתוזמנות על קובי וקיבל את הכבוד מהשופטים, אבל זה לא מה שהופך שחקן לגדול באמת, כפי שיכול להעיד מרכוס קמבי .

האם הווארד יותר טוב ודומיננטי השנה מדירק נוביצקי, למשל? הגרמני סוחב על הגב לבד קבוצה חלשה ונותן כבר חודש וחצי מספרים מדהימים. הוא לא אשם שסביבו לא נבנתה קבוצה מאומנת לתפארת שמסוגלת לקלוע 15 שלשות כמעט כל ערב שמתחשק לה. דוויטי הוא גם לא המנהיג על המגרש, טורקוגלו ולאחרונה נלסון לוקחים על עצמם את התפקיד. במשחקים של אורלנדו לא רואים סופרסטאר בודד כמו לברון, כוכב שלוקח על עצמו הכל ברגעים הקשים כמו קובי, או מנהיג שמטריף את כולם כמו קווין גארנט. רואים קבוצה בה כולם עושים את התפקיד שלו על הצד הטוב ביותר, והווארד הוא אחד מהם. והתפקיד שלו, אגב, לא כולל החזקה בכדור ליותר משתי שניות.

אבל זה לא אומר שצריך להקטין את ההשפעה שלו על הפרקט. מדי פעם נשמעות טענות שהווארד הוא אפילו לא השחקן הטוב והחשוב ביותר של אורלנדו. הוא כן. הוא מעוז ההגנה המאוד משתפרת שלהם ואחד משחקני ההגנה הטובים בליגה. הנוכחות האימתנית שלו בצבע מאפשרת את המשחק עם ארבעה שחקני חוץ כמעט בלי נזק למשחק הפנים. הוא מבקש השנה יותר את הכדור ומייצר נקודות ביותר דרכים, ועצם העובדה שהוא מטרה כל כך גדולה מתחת לסלים מאפשרת לחודרים למצוא אותו ביתר קלות להטבעה קלילה. הוא קולע בכ-60 אחוזים מהשדה ומהקו ומאבד פחות מבשנים קודמות, מה שאומר שהוא גם שחקן התקפה יעיל מאוד על אף מגבלותיו. שאקיל הוא כבר לא יהיה, פשוט משום שהווארד הוא בן אדם ענק והדיזל הוא מפלץ אדיר מימדים, כך שהתקרה של הראשון נמוכה יותר. אבל כל עוד הוא מוביל את הקבוצה שלו לפסגות העונה הרגילה חייבים לתת לו את הכבוד הראוי.