להרים רגליים ולעשות ווילי

במשך תשע שנים היה ג'רום בטיס הרץ המוביל והאמין של פיטסבורג סטילרס. מימדיו העצומים יחסית לרץ אחורי אפשרו לו לפלס דרך ההגנות גם בזכות מסה, אבל לא רק. הוא היה אתלט מצוין שידע לא רק לעבור דרך ההגנות, אלא גם למצוא את הפרצות. מאז עונת 2001 סבל בטיס מסדרת פציעות, גם הגיל החל לעשות את שלו וכוח ההתנגדות של הגנות אליו ירד. הסטילרס הפכו לקבוצת "ברק ורעם", כשהם משתמשים באיימוס זרוהה, ורון היינס ודוס סטיילי כרצים אלטרנטיביים. זה עבד לא רע, אבל פיטסבורג ידעה שכדי לזכות בסופרבול היא צריכה שדרוג מהיר בעמדה.

לפני עונת 2004 בחרה פיטסבורג את ווילי פארקר, רץ אחורי מצפון קרוליינה, שזכה לכינוי "פאסט ווילי" בזכות המהירות העצומה שלו. הוא לא שיחק פקטור משמעותי, אבל היכולת שלו לא נעלמה מעיני המאמן ביל קווהר, ולאחר ההדחה בגמר ה-AFC נתן האחרון את המפתחות לפארקר, כשהתפקיד של בטיס מתרכז בעיקר בנשיאות של "הזזת השרשראות", טחינת יארדים קצרים שיעניקו דאון ראשון או טאצ'דאון. עונת 2005 הייתה האחרונה של בטיס, וכדי לזכות בסופרבול הוא היה צריך סיוע מאסיבי מפארקר. פארקר לא הבריק באותו סופרבול כשנשא את הכדור תשע פעמים ל-18 יארד, אבל נשיאה אחת עשתה את ההבדל – 75 יארד וטאצ'דאון הריצה הארוך ביותר בתולדות הסופרבול. הוא סיים עם 93 יארד וטאצ'דאון והעניק את הטבעת לאביו, ווילי פארקר סניור.

עונת 2006 עברה כמצופה ממי שאמור להיות רץ מוביל. פארקר רשם 1,494 יארד על הקרקע עם 13 טאצ'דאונים. בעונה שעברה הוא שוב הגיע למאזן יארדים מכובד, 1,316, אבל בקטגוריית הטאצ'דאונים התגלתה בעיה –הוא לא היה מסוגל למצוא את האנדזון וסיים עם שניים בלבד, למרות שמימדי גופו (1.78 מטר ו-95 ק"ג) די סטנדרטיים לרץ אחורי מוביל. המאמן החדש מייק טומלין השתמש בו פחות ופחות לנשיאות קצרות באזור האנדזון, גם כשבטיס כבר לא היה בסביבה, ובסיום העונה שבר פארקר את רגלו. 2008 נפתחה עם שלושה טאצ'דאונים, אחד יותר מבכל העונה שעברה, נגד יוסטון, וכשנראה היה שפארקר חוזר לעצמו הוא נפצע בברכו, פציעה שגרמה לו לירידה ביכולת גם לאחר שחזר (הוא החמיץ בסך הכל חמישה משחקים).

בשבוע שעבר, מול סן דייגו, הזכיר פארקר למה הוא נקרא "פאסט ווילי". הוא טחן את ההגנה של הצ'ארג'רס ללא הפסקה וסיים עם 146 יארד ושני טאצ'דאונים, אחת מתצוגות הריצה הטובות ביותר בהיסטוריה של הפלייאוף. לעובדה שלסן דייגו אין הגנה יציבה, בלשון המעטה, יש קשר למפגן הזה, אבל האיתות ששלח פארקר היה ברור – הוא בריא, הוא חזר והוא מוכן לנצח. הקבוצה שעימה יתמודד בלילה שבין ראשון לשני, בולטימור, מכירה אותו היטב. ההיסטוריה הקצרה שלו מול הרייבנס מגלה שזו בעיה לא קטנה.

פארקר יודע שהמשחק עם בולטימור לא יהיה קל. "הם יילחמו כמו שאנחנו נילחם. זה יהיה קרב ברוטאלי", אמר בימים האחרונים. כל מי שראה את משחקי הסטילרס והרייבנס השנה יודע שהרבה קסדות יתנפצו בהתמודדות הזו, גם פארקר. למרות שבן רות'לסברגר קיבל הרבה זמן לזרוק בשבוע שעבר (שוב, מול האין-הגנה של הצ'ארג'רס), קו ההתקפה שלו לא הצטיין השנה וביג בן עצמו לא מיהר לשחרר כדור. הגנת הרייבנס, בראשות הסייפטי המדהים אד ריד, לא תעשה לקוורטרבק של פיטסבורג את החיים קלים, וכדי לפתוח נתיבים אוויריים יצטרך פארקר לרוץ. יש לו רק בעיה קטנה: בבולטימור מכירים אותו יותר מדי טוב. הרייבנס הסגירו השנה מספר משחקים גדולים לרצים יריבים, אבל עם פארקר הם תמיד ידעו להתמודד. בששת המשחקים מולם הוא רשם ממוצע של 43.7 יארד על הקרקע בלבד, המקסימום שאליו הגיע היו 63 יארד ומעולם לא רשם טאצ'דאון ריצה נגדם.

במשחק הזה יבוא המבחן הגדול של פארקר. טומלין לא מצפה ממנו למספרים של השבוע שעבר, אבל הוא חייב להתעלות על הממוצע שלו נגד הרייבנס. את שני משחקי הפלייאוף עד כה במיאמי ובטנסי הרייבנס לא ניצחו דרך התקפה אלא בזכות ההגנה והם לא צפויים לשים יותר מדי נקודות על הלוח. מצד שני, ככל שהכדור יהיה באוויר, כך יהיו לבולטימור הזדמנויות לייצר נקודות, וזו הסיבה העיקרית שבגינה חייב פארקר להתעלות. "כל מה שצריך הוא לעשות את מה שאני יודע לעשות", סיכם השחקן, "אם תהיה מספיק סבלנות, הפריצה תגיע לבסוף". אחרי שהרייבנס שלחו את כריס ג'ונסון לקווים בשבוע שעבר, גם לו ברור שסבלנות לבד לא תספיק. את החיזוק הוא קיבל מבטיס. "הוא אמר לי להאמין בעצמי. הסתכלתי עליו בעיניים ושמתי את היד על הלב. באמת שלא היה לי מה להגיד". ביום ראשון נדע אם את המלים הוא שמר למגרש הקפוא של פיטסבורג.