פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מי מפקפק בדוני מק?

        לאחר שכבר היה בקרקעית בסוף נובמבר, דונובן מקנאב, הקוורטרבק של פילדלפיה איגלס, מפנטז על סופרבול. העיקר שלא תקראו לו לוזר

        שמונת הימים שבין ה-16 ל-23 בנובמבר היו נקודת שפל חדשה עבור דונובן מקנאב, הקוורטרבק של פילדלפיה איגלס. אוהדי האיגלס וגורמים בצוות המקצועי כבר היו גם כך בתהליך עמוק של אבדן אמון באיש שמנווט את הקבוצה, בדרך כלל לשום מקום בשנים האחרונות, והמשחקים מול סינסינטי בנגאלס ובולטימור רייבנס לא ממש עזרו להם לבנות מחדש את האמון.

        זה החל במפגש עם הבנגאלס שנכנס להארכה. הארכה אינה דבר בלתי שגרתי ב-NFL, תיקו הוא משהו נדיר במיוחד, ונגרם אם שתי הקבוצות משחקות רבע שלם ולא מצליחות לשים נקודות על הלוח. הפעם האחרונה שבה הסתיים משחק בתיקו הייתה ב-2002, ומאז הוכרעה כל התמודדות שנכנסה לזמן האקסטרה. לא הפעם. האיגלס סיימו את המשחק בתיקו 13:13, שהמשמעות שלו הייתה כמעט כמו הפסד. מילא התיקו, ההצהרה של מקנאב שבאה אחרי המשחק, כי "לא ידעתי שהאפשרות של תיקו עדיין קיימת, חשבתי ששינו את החוק הזה", סיווגה אותו סופית כשחקן חסר בינה, אם לומר זאת בלשון עדינה. שבוע אחר כך הגיע המפגש עם בולטימור. במחצית פיגרה פילדלפיה 10:7, עם סיכוי לא מבוטל לצאת עם ניצחון מהמשחק. המאמן אנדי ריד, עוד אחד שלאוהדי האיגלס נשבר ממנו, החליט לספסל את מקנאב במחצית ולהעלות את קווין קולב הצעיר. פילדלפיה הובסה 36:7, ובהתחשב בעובדה שמקנאב הופך לשחקן חופשי בסוף העונה, לאף אחד לא היה ספק: עידן דוני-מאק בעיר האחווה הסתיים.

        המזל דופק בדלת

        הספסול של מקנאב היה נקודת המפנה בעונה של האיגלס, מבחינה עובדתית ותודעתית כאחד. פילדלפיה הביסה את אריזונה, שאותה תפגוש ביום ראשון בגמר החטיבה 20:48, בשבוע שלאחר מכן והמשיכה לניצחון גדול ובלתי צפוי במדולנדס על הג'איינטס – 14:20. אחר כך קצרו האיגלס ניצחון נוסף על קליבלנד, 10:30, הפסידו בוושינגטון 10:3 אבל הביסו את דאלאס במחזור הסיום 6:44. עם ארבעה ניצחונות בחמשת המחזורים האחרונים של העונה, פילדלפיה הפעילה קלאץ' בלתי צפוי והעפילה לפלייאוף. אבל בואו נהיה קצת פחות רומנטיים לרגע – המשחק בוושינגטון שוב הבהיר את החולשות ואת החסרונות הגדולים של מקנאב וריד, בעיקר בקבלת ההחלטות. ההתמודדות הזו אמורה הייתה לחסל לאיגלס, למרות הפיניש החזק, את העונה בסוף דצמבר, ואז, כמו ניחוש מוצלח בלוטו, הפסידו שיקגו וטמפה ביי ליריבות נחותות מהן ואפשרו למקנאב ולפילי לחתור אל הגאולה ולכרטיס לפלייאוף עם התצוגה האדירה נגד הקאובויס.

        כמו בכל ספורט, גם בפוטבול צריך הרבה מזל, וזה מצרך שלא תמיד היה למקנאב לאורך הקריירה. בנוסף, היו לו לא מעט רגעים מביכים. בעשר שנותיו ב-NFL הוא סגר 16 משחקים מלאים רק ארבע פעמים. כל מה שלא צריך לקרות היה קורה דווקא לו ולאיגלס. הם הגיעו ארבע פעמים ברציפות לגמר ה-NFC, ורק באחרונה שבהן, ב-2004, המשיכו משם לסופרבול. באותו משחק, בו נוצחה פילדלפיה על ידי ניו אינגלנד פטריוטס, הקיא מקנאב בהאדל (התכנסות השחקנים לפני מהלך) לקראת הסיום, מה שגרם לבלק אאוט טוטאלי בהתקפת האיגלס ולגילוח זמן מיותר מהשעון במצב של פיגור (מה שגרר תגובות קטלניות מחברו דאז לקבוצה, טרל אואנס). מאותו משחק הייתה הקריירה שלו בקו ירידה והגיעה לשיא שלילי באותם משחקים נגד סינסינטי ובולטימור. זו הייתה, כך נראה, נקודת האל חזור.

        להיות כמו המאנינגים

        הייתכן שהישיבה של מקנאב על הספסל במחצית השנייה בבולטימור גרמה למחזור הדם שלו להתחדש, הזניקה את האדרנלין והפכה אותו מקלארק קנט לסופרמן? בואו נגיד שהתיאוריה הזו, שמושמעת היום בלא מעט כלי תקשורת בארצות הברית, נראית כלא מחזיקה מים. אי אפשר להתכחש למומנטום שבו נמצאים האיגלס מאז הקריסה נגד הרייבנס, אבל צריך לזכור שב-NFL היו בעיקר בשנים האחרונות לא מעט תהליכים דומים בקבוצות אחרות, שכבר הגיעו למצב שבו הכל נראה אבוד ולעגו לפרשנים כל הדרך לסופרבול – הפטריוטס של 2001 עם טום בריידי, טמפה ביי, "הקבוצה שלא מסוגלת לנצח במזג אוויר קר" ב-2002, אינדיאנפוליס חסרת הגנת הריצה ב-2006 ואיליי מאנינג והג'איינטס האנמיים, לכאורה, בשנה שעברה. מומנטום - זה ההסבר היחיד, ומומנטום הוא גם מנת חלקם של פילדלפיה ומקנאב היום.

        באופן מפתיע משהו, סטטיסטית זו הייתה עונה מצוינת למקנאב. מתחת לרדאר הוא מסר ל-3,916 יארד, גבוה בכמעט 600 יארד מהשיא שלו לעונה, ול-23 טאצ'דאונים, המאזן השלישי בטיבו בקריירה. אלה מספרים מעולים, רק שתמיד הוא השאיר רושם שהוא לא מסוגל, לא יכול לקחת את כל הקופה. האימפוטנציה שלו במשחקים גדולים כמעט משכיחה את העובדה שהוא הקוורטרבק הגדול ביותר ששיחק בפילדלפיה, אפילו יותר מרון ג'אוורסקי ומרנדל קאנינגהאם, כשהוא מציב שיאי מועדון ביארדים ומסירות לטאצ'דאון ועוד שלל הישגים, בהם גם שיא ליגה – 24 מסירות רצופות שהושלמו בהצלחה. אולי המשחק האחרון מול הג'איינטס, שבו מקנאב הפגין מנהיגות, שלט בשעון ושיחק כמו שקוורטרבק מהעילית צריך לשחק, סימל את הקתרזיס שאליו יגיע ב-1 בפברואר בטמפה ביי. כשביתרון 11:23 במשחק האחרון מול הג'איינטס הוא הרים את הטלפון על הספסל של ניו יורק וספג על כך עונש, זעק הפרשן טרוי אייקמן: "לפעמים אני לא מבין מה עובר לאיש הזה בראש". מקנאב יודע בדיוק מה עבר לו בראש – הרבה ביטחון עצמי, זה שכל כך היה חסר לו בשנים האחרונות.

        משחק אחד מפריד בין מקנאב לבין הסופרבול - המפגש עם אריזונה, אותה קבוצה שעל גבה החל את הקאמבק של סוף נובמבר עם משחק של 260 יארד וארבעה טאצ'דאונים. אם ינצח, יהיה לו אחר כך עוד משחק שיסייע לו להשלים תהליך דומה לזה שעברו הבאקנירס והאחים מאנינג – ההתנערות מתווית הלוזר. ניסיון השנים האחרונות בספורט האמריקאי מלמד שהמושג החריף הזה, "לוזר", לא באמת קיים. מקנאב לא צריך לנדוד מהעיר, רק להסתכל על קבוצת הבייסבול של פילדלפיה פיליז, שזכתה בוורלד סירייס באוקטובר האחרון למרות היותה המועדון המפסיד ביותר בתולדות הספורט (מעל רבבת הפסדים ב-125 שנה). הוא יודע שכדי לנער את התדמית הזו הוא צריך לעשות דבר אחד פשוט – לנצח רק עוד שני משחקים.

        האם ראוי דונובן מקנאב להיבחר להיכל התהילה של ה-NFL?