הכל היה סתם פוקס

בדרך כלל בזמן שאני רואה משחק אותו אני עומד לנתח, אני רושם לי כל מיני הערות בצד בנוגע למהלכו. אחרי שקראתי את מה שכתבתי על טנסי - בולטימור, הופתעתי מעצמי לטובה והחלטתי לפרסם אותן באותו סגנון. בסופו של דבר, אם אתרי הפוטבול האמריקאי עושים זאת, גם לי מותר. עקבו אחרי בעזרת הקישור המצורף. יאללה, מתחילים. תזכרו: הימרתי על 0:0.

- נו, באמת! לא נגמר הרבע הראשון, וכבר שמו טאצ'דאון!? השביעייה הקדמית של הרייבנס מוצאת את עצמה יותר מדי מלפנים, וג'ונסון חותך הצידה - מהלך קלאסי.

- ומיד טאצ'דאון לרייבנס. מה נהיה פה, שוטאאוט פתחנו? אני לא מבין את פישר: יש לך מגן פינה שזה עתה נבחר לפרובול (פיניגאן), מה בכלל ניק הרפר עושה על מייסון? לא הגיוני שהקורנר הטוב שלך יכסה את התופס הטוב של היריבה?

- אני לא מאמין, הטייטאנס מניעים כדור בהתקפה כאילו הם משחקים נגד הגנה של ניו אורלינס. מי שרוצה לראות התקפת פליי אקשן במיטבה – צריך לראות את מה שטנסי עושה עכשיו. הקאטבקים של ג'ונסון הורגים את בליץ הריצה של הרייבנס. אחר כך קולינס עושה הטעיה ועומד שעה בפוקט, בלי שבליץ המסירה בכלל מתקרב אליו. אה, הנה, בעצם פעם אחת הוא כן התקרב וזה הספיק כדי לחטוף את קולינס.

- אוי, כמה טיפוסי לבוגר USC: לנדייל ווייט שומט כדור בזמן הקריטי. לא לימדו אותך להצמיד אותו לגוף? הסקאוטים ב-NFL בטח שונאים את המכללה הזאת: ההתקפה שלה יודעת בצורה מושלמת להתאים אליה את השחקן – לכו חפשו שם את הכישרון "הטהור" שלו. בוש, ווייט, ג'ארט, ג'סטיס – כמה פלופים!

- מחצית, לא ייאמן. הטייטאנס עושים מה שהם רוצים, 150 יארד יותר בהתקפה, שולטים 10 דקות יותר בכדור, והתוצאה היא שוויון. ההגנה של הרייבנס מתחילה לשחק רק ברד זון שלה, ועושה רושם שזה מספיק.

- מחצית שניה. איזה מכה לטייטאנס, ג'ונסון פצוע ולא יחזור במחצית השנייה. זהו, הלך עליהם. כשאתה נאלץ להסתמך על אחד כמו ווייט, אפשר לסגור את הבסטה. שינויי כיוון של ג'ונסון בלבלו את הגנה של הרייבנס לגמרי בחצית הראשונה, ולעומתו ההיפופוטם הזה לא מסוגל לעשות קאטבק בכלל.

- כלום לא זז בהתקפה של טנסי בתחילת המחצית, תנחשו למה? רק ממחיש את העובדה שבלי כריס ג'ונסון זו קבוצה אחרת לגמרי.

- בירונס בועט – ווייד לפט. חחח... והרייבנס כהרגלם, שלושה והחוצה.

- תחילת הרבע הרביעי: שני מהלכים רצופים "טירנוזאורוס רקס" וייט, 25 יארד, אני לא מאמין. טוב, בכל מקרה טנסי תאבד כדור ברד זון.

- נו, מה אמרתי? הפעם פאמבל של קראמפלר. הגם אתה, ברוטוס?

- הדרייב האחרון של בולטימור. עכשיו גם השופטים דופקים את הטייטאנס. זהו, נגמר. אני אשכרה מרגיש רע בשביל טנסי: דומיננטיות מוחלטת בהתקפה, והפסידו בגלל שטויות וחוסר מזל. מה, הם עוד לא סיימו לשלם על "המיוזיק סיטי מיראקל"?

ככל הנראה, ג'ייק דלהום התחיל לחגוג את יום הולדתו ה-34 עוד לפני המשחק, אחרת קשה מאוד להסביר את איכות התצוגה שלו במשחק מול אריזונה. עם זאת, לא כדאי להטיל את האשמה עליו בלבד. כפי שבוב דילן אמר באחד משיריו: "הוא רק הכלי במשחק". האשמים האמיתים הם ג'ון פוקס ושות'.

שמעתי שההתקפה של הפנתרס מתבססת על הריצה. בשני הדרייבים הראשונים הם הצדיקו את השמועה הזאת – שש ריצות ל-56 יארד ושתי מסירות. בשלב הזה התוצאה הייתה 0:7 לקרוליינה. מסיבה שידועה רק לו (דעתי היא כי שתה כמה דרינקים טובים במסיבה של הקוורטרבק שלו לפני המשחק), בארבעת הדרייבים הבאים פוקס שידר לדלהום שבע מסירות מתוך עשרה מהלכי התקפה. התוצאות היו כדלקמן: פאמבל, שתי מסירות לא מושלמות, שתי חטיפות ו-7:27 לאריזונה. משם והלאה באמת כבר לא ניתן היה לרוץ, וההתקפה של הפנתרים המשיכה למסור, הפעם בלית ברירה. מגמה זו הובילה את דלהום לשלוש חטיפות נוספות, ואת הצופים לרושם שממול ניצבת הגנת "46" האגדית. הבעיה של התקפת קרוליינה (כמו גם של הרבה התקפות שמבוססות על ריצה), היא שהתקפת המסירה שלה בנויה בעיקר על מהלכי פליי אקשן. לכן אם היא נמצאת בפיגור רציני ולא יכולה להשתמש בפליי אקשן – היא הולכת לאבדון טוטאלי. כתוצאה מכך, הפס ראש של אריזונה הגיע לדלהום ללא קושי והכריח אותו לטעות טעויות חמורות ביותר.

ההגנה של קרוליינה הצטיינה לא פחות מההתקפה שלה. פיצג'ראלד (8 תפיסות ל-166 יארד) הרג את הפנתרס בצורה לא פחות יעילה מדלהום. הם הרי ידעו שללא בולדין, ההתקפה של הקארדס תהפוך להתקפה של איש אחד, ומה הם עשו? שמרו קאבר 2 כל המשחק. ראשית, במיוחד במקרה של הגנה אזורית, אתה חייב פס ראש שילחיץ את וורנר ויאלץ אותו לטעות. לצערם של הפנתרס (שהגעתם לפלייאוף מאוד לא שיקפה, מסתבר, את היכולת האמיתית של הקבוצה), בקו ההגנה שלהם משחקים ג'וליוס פפרס ועוד שלושה גלמים. הקרדינלס שמו דאבל טים על פפרס, ולפיצג'ראלד היה את כל הזמן לטייל בין האזורים בהגנה של קרוליינה, עד שהיה מגיע לאזור של איזה ליינבקר ומקבל עליו את הכדור. אין בעיה, תשחקו אזורית מול כל שאר התופסים, אבל את פיץ אתם רודפים עם שני שחקני סקונדרי לרוחב ולאורך המגרש.

אני הימרתי שיגיעו לסופרבול, וככה הם מתפרקים? לא בסדר. ההגנה של הצ'ארג'רס היא דוגמה נוספת לאזורית כושלת. מול אינדיאנפוליס הכל הלך סבבה, כי לקולטס אין התקפת ריצה. אולם כשהיריבה עושה, בדומה לפיטסבורג, 165 יארד על הקרקע, סימן שמופיע איום של אותו פליי אקשן הכל כך אופייני להתקפות ריצה. לכן שחקני ההגנה של סן דייגו לא ידעו כל כך לאן לרוץ, ורות'לסברגר השלים עליהם משהו כמו 2,473 אחוז ממסירותיו.

כאמור, אזורית לא שווא כלום בלי לחץ יעיל על הקוורטרבק. הדבר ההזוי ביותר הוא, שהשביעיה הקדמית של הגנת סן דייגו כלל לא הצליחה ליצור לחץ על ביג בן במהלך כל המשחק, התחום שדווקא בו רוב ההגנות ששיחקו מולו במהלך העונה הסדירה לא התקשו (49 סאקס, מקום רביעי מהסוף). עזבו את קו ההתקפה של הסטילרס (מה לו ולהתקפת מסירה בכלל?), קחו את מדידות שחרור הכדור של רות'לסברגר:

- זמן קבלת הכדור בסנאפ והתייצבות למסירה – 1-2.5 שניות.

- זמן קבלת החלטה – 3-7 שניות.

- זמן הרמת היד לקראת המסירה – 7-12 שניות.

- תנועה של היד לפנים עד השחרור הסופי של הכדור – 7-12 שניות, בסך הכל 18-33.5 שניות לוקח לבן לשחרר כדור, ועדיין הפס ראש של הצ'רג'רס לא מגיע אליו? ככה לא ניתן לנצח את הסטילרס (למי שלא הבין - אני מניח שקלטתם שהמשוואה נכתבה בהגזמה ובסרקאזם. ועדיין...)

מצדו השני של הכדור, זה היה משחק חשוב מאין כמוהו לעתידו החופשי של דארן ספרולס, אשר הראה יש לו פוטנציאל, אך נמוך בהרבה מזה שהצטייר אחרי מהמשחק מול הקולטס. נגד הסטילרס הייתה לספרולס הזדמנות להוכיח שהוא לא רק שחקן של מהלך גדול פה ושם, אלא גם מסוגל להיות "סוס עבודה". אז סוס לא יצא ממנו, אלא בקושי חמור - 15 יארד מ-11 נשיאות. הוא תפס אומנם חמישה כדורים ל-91 יארד והחזיר כמה בעיטות ל-164 יארד, אבל בתחום הזה הוא לא חידש דבר לאף אחד. בשורה התחתונה, ללא טיפת איום של משחק הריצה (15 יארד של ספרולס זה כל מה שסן דייגו עשו וניסו בתחום הזה), הסטילרס עמדו להם בקאבר 3, גירדו בכל מיני מקומות, וחיכו לריברס. מה הוא כבר יכול היה לעשות? במקומו גם מונטנה לא היה מצליח לקחת את המשחק הזה.

בהמשך לכותרת המצטטת את שמו של סרט מאוד מפורסם, אני ממליץ לפתוח את הקישור המצורף ולקרוא את הפרק הנוכחי במקביל. זה הולך טוב ביחד, אפילו אם אתם אוהדים של הג'איינטס. היה מגניב אם במקום קורט ראסל היה מופיע ג'ים ג'ונסון, אבל שאר הפרטים בקישור בהחלט משקפים, אם כי בצורה מטאפורית, את אשר התרחש בניו יורק ביום ראשון האחרון.

אני לא מסכים עם אלה שמטילים את עיקר האשמה על קווין גילברייד. הוא בהחלט לא היה מושלם, אבל האחריות על הכישלון ההתקפי נופלת בראש ובראשונה על שחקניו. כיצד יתכן שההגנה של האיגלס לא רשמה אף סאק, ספגה 307 יארד (מתוכם 138 על הקרקע), ועדיין שלטה לגמרי במשחק? הסיבה יכולה להיות רק אחת: ברגעים המכריעים השחקנים של הג'איינטס לא היו מסוגלים לבצע את מה שנדרש מהם, והאיגלס עצרו אותם פעם אחר פעם. רק דרייב אחד של הג'איינטס היה ארוך מ-40 יארד, מכיוון שעם הגב לקיר ידה של הגנת פילדלפיה הייתה תמיד על העליונה. הדבר המוזר הוא שהמרחק בדאון שלישי-רביעי לא שינה כלל – הג'איינטס נכשלו מ-10 יארד מדיוק כפי שנכשלו מ-10 אינץ' (תקציר המשחק מצורף בקישור השני).

לאיליי היה משחק מזעזע. הקו הגן עליו בצורה כמעט מושלמת, אך למרות שהיה לו מלא זמן בפוקט, הוא החטיא את כל מי שאפשר, בין אם זה עם הרוח או נגדה. 3 מ-10 בדאון שלישי? לא טוב. הפאס ראש הגיע למאנינג שלושה פעמים בלבד: פעם אחת איליי מסר מסירת עומק מצויינת להיקסון, ובפעמיים הנותרות הוא נחטף. הסניק בדאון רביעי היה אחד הביצועים העלובים ביותר שראיתי על מגרשי הפוטבול. במצב כזה קוורטרבק חייב להמתין שקו ההתקפה יתחיל לדחוף, לבחור את הרווח האופטימלי ורק אז להתחיל להתקדם. סתם להכניס את הראש לתחת של הסנטר ולקוות לטוב – זה בהחלט לא מספיק. ג'ייקובס את וורד בע"מ עשו את היארדים שלהם בדאון ראשון ושני, רחוק יחסית מהאנד זון של האיגלס, אך בדומה לאיליי נעצרו בדאון שלישי ורביעי באופן קבוע. כלומר, רוב הדרייבים של הג'איינטס נתקעו לא בהכרח בגלל התכנון הלקוי של גילברייד, אלא בגלל הביצוע הלא מוצלח של שחקניו, שנבע, בין היתר, מהקשיחות והמוכנות של היריבה שעמדה מולה באותו יום.

ספאגנולו אשם, לטעמי, יותר מגילברייד. אחרי מה שווסטברוק עשה לו במשחק השני של העונה הרגילה, ספאגנולו החליט לנטרל אותו בכל מחיר ולגרום לאיגלס לשים את הכדור בידיו של מקנאב. לצערו של ספאגנולו, מקנאב נתן את התצוגה הטובה ביותר שלו בשלושת השנים האחרונות. לכאורה, הנתונים הסטטיסטיים של מקנאב לא מרשימים בכלל. 22 מ-40 ל-217 יארד, יותר חטיפות מטאצ'דאונים ורייטינג 58. עם זאת, בניגוד לאיליי הטעויות של מקנאב לא גרמו נזק משמעותי, ומה שחשוב עוד יותר - הוא ביצע מספר מהלכים גדולים, השלים דאון שלישי אחרי דאון שלישי, והעמיד את הקבוצה בעמדה שאיפשרה לה לרשום בבת אחת על הלוח יותר משלוש נקודות. החל מהדרייב האחרון במחצית הראשונה ובמשך כל המחצית השניה העניש מקנאב את ספאגנולו במסירות הקצרות על הגישה הפרנואידית שלו כלפי ווסטברוק, ולמרות זאת סטיב המשיך ליצור עומס יתר על קו ההתנגשות, גם כשלא היה כל צורך בכך. למשל, בדאון שלישי ל-20 יארד פירס (58) ומקדוגל (95) תקועים על הקו במשך כל המהלך רק מחשש למסירה קצרה לווסטברוק. מגמה דומה נשמרה לאורך כל המשחק, ומקנאב ידע באחוז גבוהה מהמקרים למצוא תופס שהיה פנוי עקב עודף תשומת לב שקיבל ווסטברוק. תפקוד על המגרש ברגעי הקלאץ' משני צידי הכדור - הוא זה שהכריע את המשחק לטובת האיגלס הרבה יותר מאשר כל דבר אחר.