פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        החמישייה הסוגרת

        פלורידה זכתה בסוף השבוע בעוד אליפות, ותומר ספירשטיין מצא חמש נקודות התייחסות לגמר והשליך על עונת המכללות שחלפה

        אחרי ששככו הרוחות מהגמר המותח שהיה לנו בליל חמישי, בו הצליחה קבוצת הפוטבול של פלורידה להפוך את האוניברסיטה למצליחה ביותר בספורט בעשור הנוכחי, עם שתי אליפויות פוטבול בתוך שלוש שנים ושתי אליפויות רצופות בכדורסל, אחרי שעברנו שוב ושוב על המשחק, התקצירים והסטטיסטיקות, ובעיקר – אחרי שנגמר ההנגאובר, אפשר לחזור אחורה קצת, להסתכל על המשחק הזה בפרספקטיבה רחבה יותר (במקרה הזה אפשר לומר פרספקטיבו), ולראות מה יכולנו ללמוד מהמשחק הזה, שלמרות שאיכזב מבחינת התוצאה – פחות מ-40 נקודות לקבוצות ששמו 100 בממוצע, ודי ביאס את כל נושא הט"ד צ'ייסר – לא איכזב מבחינת הרמה והמתח. אז מה היה לנו?

        ה-SEC יותר טוב מהביג-12... עדיין

        אוקלהומה באמת וניסתה, אבל הגייטורס פשוט היו טובים יותר. לא בהרבה, אבל טובים יותר, ובמיוחד בצד ההגנתי של הכדור (תיכף נגיע לזה), אבל זה היה צמוד. מאוד. פער עשר הנקודות שעל לוח התוצאות די משקר במקרה הזה, כי אוקלהומה סבלה מחוסר מזל בשלבים הקריטיים של הדרייבים שלה – עצירת ריצה בדאון רביעי מקו האחד של פלורידה, איבוד כדור ממש לפני האנד-זון וחסימת בעיטה לשער שדה. אבל פה בעצם טמון ההבדל. מעבר לכך שהגנת לפורידה היא מהטובות בליגה ברד-זון, ראינו עליונות פיזית של הקבוצה שייצגה את ה-SEC בגמר על פני הקבוצה שייצגה את הביג-12 – אם בכוח פיזי ואם במהירות.

        נכון שההבדלים היו קטנים מאוד, אבל לפעמים ההבדל הקטן הוא ההבדל הגדול, וכשמדובר משחק גמר, זה וואחד הבדל. שתי החטיבות הללו הראו לאורך העונה משחקים נהדרים, והקרבות בביג-12 דרום היו תענוג לצפייה, שלא לדבר על הבלאגן שהכריע את זהות העולה לגמר, אבל שלוש אליפויות רצופות של ה-SEC, שבאו בזכות דומיננטיות פיזית, אומרות הכול. מהירים יותר, חזקים יותר, טובים יותר. זה אולי ישתנה בשנה הבאה, ואולי לא, אבל המשחק הזה הוכיח מעל לכל ספק שמדובר בשתי החטיבות הטובות ביותר, והתוצאה הסופית די משקפת את יחסי הכוחות בליגה.

        בסופו של דבר, אם גם אתם הופתעתם יותר לגלות שהגנת הסונרס "התעלתה על עצמה" יותר מאשר לגלות כמה חזקה הגנת הגייטורס – יש סיבה לכך. מאוקלהומה לא ציפינו לכזה פייט הגנתי, שנמשך שלושה רבעים, ואילו מהגייטורס כן ציפינו. זה אומר שהפער בין שתי החטיבות קטן, אבל הוא עדיין קיים.

        הגנה טובה לעומת הגנה מעולה

        השאלה הגדולה שעלתה לפני המשחק הייתה לגבי הגנות הביג-12 – האם ההגנות בחטיבה הזו גרועות, שכל הקבוצות שם מעמיסות נקודות, או שפשוט ההתקפות שם עד כדי כך טובות? התשובה שקיבלנו בגמר הייתה, ובכן, לא ברורה. אוקלהומה הצליחה להעמיד הגנה מעולה במשחק הזה, עם כיסוי נהדר בעומק המגרש ולחץ מתמיד על טיבו, כשרק פרסי הארווין הצליח מדי פעם לשרוף אותם בריצות ארוכות. הגנת הסונרס הצליחה גם לכפות שני איבודים על טיבו, שאיבד רק שניים בכל העונה, ובמחצית הראשונה לא נתנה לו יותר מדי אוויר לנשימה. התוצאה – שיוויון כמעט מוחלט בתוצאה ובשורות הסטטיסטיות. אמה מה – במחצית השנייה, כשהכסף היה על הליין, הלחץ על טיבו התפרק, מה שהביא לכך שטיבו פשוט גמר את המשחק כמעט לבדו, עם ריצות בסגנון המוכר של טיבו, והגנת הסונרס – שהחזיקה מעמד שלושה רבעים - פשוט נראתה כמו הגנת הביג-12 המושמצת.

        אוקלהומה הציגה, כאמור, הגנה נהדרת כמעט לכל אורך המשחק, אבל האיבודים שהיא כביכול כפתה על טיבו היו יותר תוצאה של קבלת החלטות שגויה של טיבו מאשר גרימת איבודים. בשורה הסטטיסטית זה לא מופיע, אבל אם תשוו את שתי החטיפות של פלורידה לשני האיבודים של טיבו, תראו בדיוק את זה – איבודים לעומת חטיפות. מסירות לא טובות של טיבו הגיעו – ולא במקרה, כי כפי שכבר צויין כאן, הגנת הסונרס באמת התעלתה על עצמה – לידיים של הגנת הסונרס, אבל שתי החטיפות שפלורידה כפתה על בראדפורד היו בדיוק לפי ההגדרה הזו – חטיפות שנכפו. פעם אחת זה היה יריקה מהאנד-זון, ממש לפני המחצית, כשהגנת הגייטורס פשוט תיקלה את הרסיבר שהחזיק בכדור והעיפה לו את זה מהידיים לעבר שלושה שחקני הגנה, ובפעם השנייה זה היה אמאד בלאק, שפשוט הוציא לרסיבר את הכדור מהידיים. תוסיפו לזה את חסימת הפילד-גול, ואת העצירה על הגול-ליין בדאון הרביעי של אוקלהומה, ותקבלו את ההבדל האמיתי בין הגנה טובה לבין הגנה מעולה.

        פליימייקרס לעומת דיפרנס-מייקרס

        עם כל הכבוד לבראדפורד ושות' – ויש הרבה כבוד, בכל זאת ההתקפה הפורייה ביותר בהיסטוריה – השחקנים של אורבן מאייר (אנחנו עוד נגיע אליו) הראו משהו קצת אחר. שלא תבינו לא נכון – בראדפורד הוא, כנראה, הק"ב הטוב ביותר כיום במכללות (בהתחשב בעובדה שהוא בסך הכול סופמור), וחוליית הרסיברים שלו, קו ההתקפה שלו מהטובים שיש והרצים גם הם תותחים, אבל בעוד שכאן מדובר בפליימייקרס, אותם יש לכל קבוצה בליגה (אלא אם קוראים לקבוצה הזאת וושינגטון, או וושינגטון סטייט), במקרה של פלורידה מדובר בדיפרנס-מייקרס, או בעברית – אלו שעושים את ההבדל.

        על טיבו כבר דיברנו (ועוד נדבר), את המהלכים של פרסי הארוין אי אפשר ללמד בבית ספר, והחטיפה של בלאק הייתה ה-מהלך ששינה את המשחק. זה ההבדל בין שחקנים טובים לשחקנים מעולים, ולמרות שלאוקלהומה לא חסרים שחקנים מצויינים שעושים את האלף יארד בריצה ואת הטאצ'דאונים הרבים, כשהמשחק צמוד (והוא היה צמוד – עשר הנקודות האלו לא היו ההבדל) אתה רוצה שחקנים שיעשו את ההבדל – שחקנים כמו קולט מק'קוי מטקסס, מייקל קראבת'רי מטקסס טק או ג'רמי מקלין ממיזורי. אז כשיש לך שלושה כאלה באותה חטיבה זה נהדר, אבל כשיש לך שלושה כאלה באותה קבוצה (טיבו, הארוין ובלאק), איך הלך הסלוגן ההוא – זה כל השוני.

        מאמן טוב הוא מאמן דינמי

        בוב סטופס הצליח להשיל מעליו את תדמית המאמן-שלא-מצליח-במשחקים-גדולים... כמעט. שלא תבינו לא נכון, סטופס הצליח להעמיד השנה מכונה מפלצתית, ולהביא את אוקלהומה למרחק קטן מאוד מאליפות. למעשה, אם הפילד-גול לא היה נחסם, והריצה בדאון הרביעי לא הייתה נחסמת, ייתכן מאוד שהיינו רואים את בראדפורד מניף את כדור הקריסטל ולא את טיבו, וזה לא כל כך באשמתו. נכון, יש שיטענו שבדאון הרביעי ההוא סטופס היה צריך ללכת על הבעיטה, אבל מקו ה-1 של פלורידה, יש שיאמרו (וגם בצדק) שמאמן צריך לבוא עם ביצים וללכת על זה. ההנחה אומרת שאם לא תצליח, להתקפת היריב יש 99 יארדים לעבור, ואחרי שעמדת מולם במשך יותר מרבע וחצי, יש סיכוי סביר שתצליח לעצור אותם (מי תיאר לעצמו שבמהלך הראשון שלאחר מכן יצליח הארווין לרוץ מקו ה-3 ל-45 יארד?), ולכן אין מה לבוא כנגד סטופס במקרה הזה. איפה כן אפשר לבוא אליו בטענות? בהססנות יתר.

        במשך כל המשחק התקפת אוקלהומה נעה לאט מדי, מחושבת מדי. זה נתן יותר מדי זמן להגנת הגייטורס – הגנה מהירה וחזקה – להתארגן. אוקלהומה הצליחה כל העונה להעמיס יארדים ונקודות בזכות התקפת הנו-האדל ספרד שלה, שבלבלה את הגנת היריבות. בגמר ראינו הרבה יותר מדי פעמים את התקפת הסונרס נעמדת ואז עוצרת בשביל לקבל הבהרות ומלהכים מהקווים. זה יצר חלון זמן אפקטיבי עבור הגנת הגייטורס וחוסר מנוחה בקרב התקפת הסונרס, שנראתה מבולבלת וחסרת ביטחון. ממאמן כמו סטופס היינו מצפים שיעשה את ההתאמות הנחוצות במחצית, אבל זה לא קרה, והסונרס המשיכו באותו קצב משחק איטי ושבלוני מדי.

        לעומת סטופס, אורבן מאייר הוכיח שוב עד כמה הוא מאמן גדול. אחרי מחצית ראשונה שבה הצליחו הסונרס להאט את התקפת הגייטורס, ללחוץ את טיבו (שני איבודים) ולשלוט בשעון, הבין מאייר שללכת על סגנון משחק שונה מהרגיל לא יעזור, ובמחצית השנייה ראינו את פלורידה הישנה והטובה. בעיקר טובה. מהלכים שהתבססו על ריצות של הארווין, מסירות סקרין פשוטות של טיבו או ריצות הצידה וקדימה מתוך כוונה למסור, וכמובן – לתת לטיבו את הכדור שירוץ עם הראש בקיר. זה עבד, זה הביא לפלורידה את השליטה בשעון, וזה הוציא את הגנת אוקלהומה משיווי משקל. שוב, נכון שמאמן לא יכול לשלוט יותר מדי באיבודים או בחסימות של בעיטות, אבל בעוד שמאייר הפנים את הלקחים מהמחצית הראשונה ושינה את הסגנון, סטופס נותר מקובע בשיטה שלו. בגלל זה, אגב, קוראים לזה "התאמות" (adjustments), וזה מה שעושה את ההבדל בין מאמן שמסיים עונה אחת בלי הפסד (עם יוטה ב-2004) ושתי אליפויות בשלוש שנים, לבין מאמן שמפסיד חמישה משחקי בול רצופים.

        There can be only one

        המשחק הזה, יותר מכל, הפגיש את שני הסופרסטארים הגדולים של הליגה, בהווה ובעתיד. מצד אחד עמד לו טים טיבו, האיש והאגדה, שבעקבות הודעתו כי יחזור לעונה רביעית הוא עלול למצב עצמו בתור שחקן המכללות הגדול בהיסטוריה, ומנגד עמד לו סאם בראדפורד הקטן והביישן, שהולך להיות הדבר הגדול הבא. במשחק הזה, טיבו נתן את ההצגה ולקח את הגביע, ובצדק (כי בסופו של דבר פלורידה הייתה יותר טובה), ואם יזכה בשנה הבאה באליפות ו/או בהייזמן, הוא כנראה ייחשב בתור שחקן המכללות הגדול ביותר אי פעם, אבל בעוד עתידו המקצועי אינו ברור עדיין (יש שמחשיבים אותו כשחקן NFL לגיטימי... בתור פול-בק או טייט-אנד), ההווה שלו אומר דרשני. אין, לא היה ולא נראה באופק שחקן עם לב גדול כמו טיבו. השחקן שהגיע לפני שלוש שנים לגיינסוויל על תקן המשיח הצליח לפרוע את כל השטרות, והיד עוד נטויה. הרצון שלו לנצח את המשחק הזה הוא שהביא לכך ששלושה שחקני הגנה לא הצליחו לעצור אותו מלהשיג את הדאון הראשון ברגעים הקריטיים של המשחק. סופרמן.

        מן הצד השני, עמד לו בחור צעיר, סופמור, שזכה בהייזמן השנה. סאם בראדפורד. תזכרו את השם הזה, כי לפי איך שזה נראה כרגע מדובר בלא פחות מדן מרינו/ פייטון מאנינג הבא. הכישרון העצום שלו, הפוטנציאל הגלום בו – לא הגיע שחקן כזה לליגה המקצוענית מזה עשור. אם יגדל קצת זוג ביצים, אנחנו מדברים על לא פחות מהפייטון מאנינג הבא – וזה משהו שאפילו אוהדי ניו-אינגלנד יכולים להעריך (אחד מהם אף ישב איתנו לראות את המשחק. הקולות שהוא השמיע אחרי כל סנאפ של בראדפורד, עדיף שלא תדעו). בואו רק נקווה שהכל ילך כשורה, כי דבר כזה זה משהו באמת של פעם בעשור. ובואו נקווה, שבניגוד לגמר בעל ההייפ הגדול הקודם (2005), אז גם נפגשו שניים משחקני המכללות הטובים ביותר (וינס יאנג מטקסס ומאט ליינארט מדרום קליפורניה), הפעם זה לא ייגמר בבאסט.

        ונקודה אחת לסיום – תאהבו את זה או לא, אבל איזה ג'אמפ-שוט לטאצ'דאון זה היה, אה?