השבוע הגיעו יחסי המועדון-שחקן ב-NBA לשפל חסר תקדים, מסוג הדברים שלעולם לא נוכל לראות באירופה. פורטלנד טרייל-בלייזרס שלחו ליתר 29 הקבוצות בליגה אימייל בו איימו עליהן בהליכים משפטיים אם יעזו להחתים את השחקן דריוס מיילס. לא, הבלייזרס לא רצו את מיילס לעצמן, הם פשוט לא רצו שישחק בכלל והעדיפו שיממש את העצה של רופאיהם ויסיים את הקריירה הלא מפוארת שלו. אבל מיילס, עקשן שכמוהו, רצה להמשיך לשחק כדורסל, וממפיס, ששיחררה את הפורוורד מספר ימים קודם לכן, לא שעתה לאזהרות והחתימה אותו על חוזה שני לעשרה ימים.
"הוכינו בתדהמה מהניסיון חסר הבושה של הבלייזרס למנוע מדריוס מיילס להמשיך את הקריירה שלו", כעס יו"ר ארגון השחקנים בילי האנטר. "אנו נגן על זכויותיו בנחישות. האיום בתביעה הוא הפרה בוטה של כל ההסכמים". גם הנהלת הליגה הגיבה בצורה דומה, הבטיחה לשאר קבוצות הליגה שהאיום בתביעה הוא חלול וקנסה את הבלייזרס. אז למה שמועדון NBA יפעל בצורה כל כך כוחנית ואגרסיבית?
כפי שטרחו להבהיר בפורטלנד - לא מדובר היה במהלך שהונע על ידי טינה אישית, למרות המשקעים הרבים שנותרו בין הפורוורד, שחתם בפורטלנד על חוזה של 44 מיליון דולר, והקבוצה ששיחררה אותו בקיץ לאחר שלא הצליח להתאושש לשביעות רצונה מהניתוחים שעבר בשתי ברכיו. המניע, אם כן, היה כלכלי גרידא. "מסתובבות שמועות על כך שקבוצות מסוימות רוצות להחתים את מיילס רק כדי לפגוע בנו, ואנחנו רוצים להבהיר שיש לנו כלים להשיב מלחמה", אמר הג'נרל מנג'ר קווין פריצ'ארד.
אז על מה המהומה? לפי חוקי הליגה, אם מיילס חוזר לשחק לפחות 10 משחקים העונה, הבלייזרס יאבדו את ההטבה שקיבלו מהליגה כשנחשב לשחקן שהקריירה שלו נגמרה בגלל פציעה. במספרים זה אומר שששונו יעלה למועדון 7.5 מיליון דולר במס מותרות, והמקום שלהם מתחת לתקרת השכר הקיץ יצטמק להפליא. הבעלים פול אלן, אחד ממקימי מיקרוסופט, מעדיף לחסוך כמה מיליוני דולרים, גם אם זה אומר לגמור בכפיה את הקריירה של שחקן שרוצה שבנו בן השנה יהיה מספיק גדול בשביל לזכור שראה אותו ב-NBA. מה שנקרא, איט איינ'ט פרסונל, סטריקטלי ביזנס.
אשליה של זיקה
גם אלה שעוקבים אחר ה-NBA שנים רבות מתקשים להתרגל לכמה מההבדלים בין תרבות הספורט המוכרת לנו מאירופה לבין זו של האמריקאים. זה מתחיל, כידוע, במבנה עצמו, בו מועדונים הם בעצם תאגידים בבעלותו של איש עסקים שמטרתו האחת והיחידה היא לעשות כסף. על אף השינויים המפליגים תחת שלטון הגלובליזציה, במבנה הספורטיבי הקלאסי מועדון ספורט הוא עניין קהילתי, כמו ברצלונה, כמו בוקה ג'וניורס וכמו הקבוצות של האזורים השונים בלונדון.
תאגידי ה-NBA אמנם בנויים אחרת, אבל על מנת למכור לצרכנים שלהם (האוהדים) את המותג, עליהם ליצור את האשליה של השייכות של הסלטיקס, הלייקרס, הסאנס וכן הלאה לקהילה המקומית. הם עושים זאת על ידי אירועי התרמה מתוקשרים לעייפה, וגם על ידי הכרזות על כך שהמועדון שלהם הוא בעצם משפחה. משפחה, כידוע, לא עוזבים, אבל קבוצות ספורט אמריקאיות שעזבו ערים יש בלי סוף. רק תשאלו את אל דייויס, שהעביר את קבוצת הפוטבול אוקלנד ריידרס ללוס אנג'לס וחזרה לאוקלנד.
הזיהוי הזה שיוצרים המועדונים עם הקהילה מאפשר להם לשחק משחק כפול - גם להתנהל כמו עסק כלכלי לכל דבר ועניין וגם לדרוש מהעובדים שלהם, כלומר מהשחקנים, לשחק בחוקים אחרים, בהם לנאמנות אישית ולחסד נעורים ישנו משקל בהחלטות עסקיות. כשבעלים של קבוצה אינו מעוניין יותר בשחקן ותיק הוא מסביר זאת במונחי ביזנס, אולם כשהוא רוצה שהכוכב שלו יסרב להצעות מפתות מבחוץ הוא יעשה זאת במונחי מחויבות אישית.
רואי חשבון ביציע
זו הסיבה שאלטון ברנד, למשל, הפך הקיץ לנבל כשהחליט לעזוב את הלוס אנג'לס קליפרס לטובת חוזה גדול יותר בפילדלפיה 76', כאילו לא מדובר היה בהחלטה עסקית מלכתחילה, וכאילו שהקליפרס היו מעוניינים בו לו הפציעה שלו היתה מגבילה אותו בצורה משמעותית. וכמובן שנתעלם מהעובדה שברנד בכלל לא רצה לשחק בקליפרס, אבל אלו הכריחו אותו להישאר כשהשוו הצעה שקיבל לפני מספר שנים ממיאמי. ממש עסק משפחתי.
אבל מה לעשות, התדמית של שחקני ה-NBA שבוחרים את קבוצותיהם רק לפי הכסף הגדול רק התחזקה. החד סטריות של התדמית הזו בלטה כאשר בפתיחת העונה שלחו הפיסטונס את הקרביים של הקבוצה בשנים האחרונות, צ'ונסי בילאפס, לדנבר, מסיבות כלכליות לחלוטין - החוזה של אלן אייברסון מסתיים בתום העונה הנוכחית בעוד שזה של בילאפס לשנתיים נוספות - והעולם שותק. העיתונאים כתבו מאמרים ששיבחו את חזונו של ג'ו דומארס, והאוהדים שמחו על כך שגדלו הסיכויים שיראו את לברון ג'יימס לובש אדום-כחול בעונת 2010/11.
חיש קל נשכחו הנאמנות של המועדון, הקשר של בילאפס לקהילה בדטרויט והאינטרסים הכלכליים של התאגיד (למשל, להימנע מלשלם מס מותרות) הפכו למטרה ראויה גם בעיני האוהדים, שהפכו תחת החוקים המורכבים של דיוויד שטרן לרואי חשבון על מנת שיצליחו להבין מה הקבוצה שלהם עושה לעזאזל.
תגיד תודה, תגיד בבקשה
אולם מה קורה כאשר שחקן לוקח את זכויותיו העסקיות לקיצוניות, מתנהג בצורה כל כך קרה ומחושבת ומתעלם מהחוקים הלא כתובים שדורשים מהצדדים להעמיד פנים שביזנס לא מניע את הגלגל? זה מה שגילה העונה, בפעם השנייה בקריירה שלו, קרלוס בוזר. השחקן מאלסקה, שכזכור שבר את מילתו ועזב את קליבלנד לפני מספר שנים וחתם על חוזה של 68 מיליון דולר ביוטה (שעליה איש לא כעס שפיתתה את הפורוורד המוכשר, כי היי, זה ביזנס), הכריז לאחרונה בעודו פצוע על כוונתו להשתחרר מהעונה האחרונה בחוזהו ולהפוך בקיץ לשחקן חופשי. המטרה שלו ברורה - הוא מעוניין לקבל חוזה גדול יותר וארוך יותר כאן ועכשיו, וכך להיות איש עשיר יותר.
"אני משתחרר מהחוזה לא משנה מה", הבהיר בוז. "אני מתכנן לקבל העלאה, ואני לא רואה סיבה לא לעשות זאת, מכיוון שאני חושב שזו תהיה החלטה עסקית טובה עבורי ועבור משפחתי. כמובן שאשמח לראות מה קורה עם הג'אז ולהישאר במועדון".
בעקבות ציטוט זה, ובשל העובדה שזו הפעם השנייה במהלך שהותו של בוזר במורמוניה שמתיחה בשריר משביתה אותו לחודשים ארוכים, הפך הפורוורד לפרסונה נון גראטה בסולט לייק סיטי בפרט, ואם תאמינו למה שכותבים אוהדים בפורומים אמריקאים - גם ברחבי הליגה בכלל. זה בסדר שכולם עובדים על כולם, אבל הם מתבקשים לעשות זאת בנימוס הראוי ולשמור על האטיקט המוכר. לגלות לכולם תוך כדי העונה שהסיבה שאתה לא בטוח שאתה רוצה להישאר עוד עונה היא כי אתה מעוניין, חס ושלום, לקבל העלאה מהבעלים המולטי מיליארדר שלך, זה לא מנומס כלל וכלל. מאז ועד היום זוכה בוזר לקיתונות של בוז, אבל תהיו בטוחים שכשיגיע הקיץ וה-20-10 הקבועים שלו יהיו פנויים הוא יקבל את ההעלאה שלו, איפה שזה לא יהיה. בינתיים, בלעדיו, יוטה מדשדשת מחוץ לשמיניה הראשונה במערב.
הכעס והמרמור של פרנסי ואוהדי הג'אז מעלים נשכחות. ב-2006 העבירה אותה פורטלנד את סטיב בלייק למילווקי בתמורה לג'מאל מגלור, למורת רוחו של בלייק. לא הוויתור החפוז על בלייק ולא האיומים על מיילס פגעו בתדמית של הבלייזרס, כפי שקרה בעונות הג'יילבלייזרס. אוהדי פורטלנד כנראה מעדיפים את השחקנים שלהם מנומסים ואת המנהלים שלהם כרישים.
"הם אמרו שהם רוצים לשפר את תדמית המועדון", אמר בלייק אחרי הטרייד לבאקס. "לכן הסכמתי לבקשתם להפוך את פורטלנד לבית שלי גם בחודשי הקיץ, התחלתי להיות מעורב יותר בקהילה ולהתאמן כאן בפגרה. עשיתי כל מה שהם רצו והם עדיין שלחו אותי בטרייד".
אבל הכעס של בלייק לא החזיק זמן רב. באותה עונה הוא הועבר ממילווקי לדנבר, ואז בקיץ בחר לשוב לפורטלנד כשחקן חופשי, בעבור 15 מיליון דולר לשלוש שנים. "אין לי שום בעיה עם הנאגטס. הם העדיפו להחתים את צ'אקי אטקינס, אז אני החלטתי לשוב לפורטלנד". מה שנקרא, סטריקטלי ביזנס.
