וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מלכות הבישולים

הפגרה הארוכה והחזרה לשגרת צפייה נורמלית, לא העלימו את התופעה ההולכת וחונקת לא מעט גברים בימינו: נשים שאוהבות כדורגל. כותבי וואלה! ספורט יוצאים להפגנת נגד לפני שהסכר ייפרץ לגמרי

כי נתנו לכן כבר הכל (שגיב ברעם)

לשבת על הספה עם בירה ביד אחת, ללטף את הכרס ולהפליץ בזמן צפייה בכדורגל. זו אולי קלישאה, אבל זה מה שאנחנו אוהבים. ואתן? לכן, איך לומר, אין ממש מקום בתוך המשוואה הזו. אז תשאירו לנו את פיסת גן העדן הקטנה הזו, בבקשה.

עשרות ואולי מאות שנים והמערכה עדיין בעיצומה. במלחמה הזו ספגנו אבידות כבדות ובמשא ומתן הארוך אנחנו אלו שעשו את מירב הוויתורים. הרשנו לכן להיות טייסות, אפשרנו לכן ללבוש מכנסיים ולעזאזל, אפילו להצביע מותר לכן. אנחנו רואים איתכן גיא פינס ופרויקט מסלול, סוחבים לכן את הקניות בכל דיזנגוף ועושים מאמץ אמיתי להבין מה ההבדל בין העליונית השחורה לשרוולון הירוק, כי "את יפה בעיני בכל מקרה", פשוט כבר לא תופס מבחינתכן. אבל יש כאלו שלהן זה לא מספיק, הן רוצות גם את מעוז הגבריות האחרון. לתפוס לנו בביצים ולהגיד לנו לשרוק.

אנחנו נוסעים לקלל ולהשתולל באצטדיון בכל שבת כי על הכביש אתן לא מרשות לנו ומתגנבים לטלוויזיה ב-2 בלילה, משתיקים את הווליום כדי לא להפריע לכן במהלך שנת היופי שלכן, וצופים בסיכום הליגה הגרמנית בשידור חוזר רק כדי לראות קצת כדור וקצת דשא, חרדים מהרגע בו תתעוררו ותבקשו מאיתנו לבוא לעזור לכן להירדם.

שעתיים-שלוש, פעם-פעמיים בשבוע. זה כל מה שביקשנו ואז אפשר יהיה להכריז על שלום. אתן קוראות לזה "אני רוצה להיות קצת לבד", אנחנו היינו קוראים לזה, אם רק היה לנו האומץ, "בחייאת יקירתי, חולה עלייך, אבל תני לי לראות קצת כדורגל. לבד".

אז את הכדורגל תשאירו לנו ותנו לנו קצת זמן איכות בינינו לבינינו. כדי שנרגיש שלא שללתן מאיתנו כל תמצית הזכריות, כדי שנספר לעצמנו מעשיות על כך שנלחמנו בתהליך הסירוס האכזרי, כי בכל בסיפור הזה של הוא והיא, אנחנו הקורבן ולא אתן. בכל קרב אחר, כמו שאתן כבר יודעות, בסופו של דבר נוותר.

כי כך ברא אותך הטבע (פז חסדאי)

כמה נפלא הוא השוני בין המינים. אלפי פילוסופים, משוררים ואנשי רוח ניסו לתאר לאורך השנים את ההבדלים הקסומים בין גבר לאישה, את הפערים הפיזיים, הרגשיים והאישיותיים, ונדמה כי זהו עוול היסטורי שחבורת פמיניסטיות פוסט מודרניסטיות מנסות בתקופה זו לטשטש את אותם פערים ולפלוש לתחומים לא להן. בסופו של דבר, ההבדלים בין בני הזוג מהווים את לב לבה של המשיכה, ולא פעם כשתחומי העניין משתלבים ומתערבבים - משהו בסיסי בקסם אובד.

הלא בת זוגי, שתחיה, ודאי לא הייתה רואה בעין יפה לו הייתי מתבטא בדעתנות לגבי ענייני אופנה למיניהם, לו הייתי נוקט עמדה נחרצת בעיצוב הסלון, לו הייתי ממרר בבכי לצדה כשהיא צופה ב"בנות גילמור". ישנם תחומים בהם יש ליצור הפרדה מוחלטת, גם אם היא מלאכותית ומוצהרת במודע, וזאת במטרה לשמר את תפקידם ההיסטורי של הג'נדרים ולא להיגרר אחר תופעות מודרניסטיות, שיכולות להשתנות ולהתהפך מדי כמה שנים בהתאם לגחמותיהן של כמה נשים דעתניות ולא צפויות.

האיזון בבית הוא צורך בסיסי, ואסור להפרו. על הגבר לשמור על תחומי העניין שלו, ולהגן עליהם בקנאות. אז אנא מכן, גבירותיי, בנותיי, אחיותיי - תנו לגבר שלכן את המרחב לו הוא זקוק, אבל זכרו: אין זה מאפשר לכן להיות בורות לחלוטין בעניינים ספורטיביים. האישה המושלמת אמורה להאזין בסתר ל"שירים ושערים", ולו רק כדי לדעת אם בן זוגה חוזר הביתה עצבני ומיואש, או שמח וטוב לבב, ויודעת כיצד להתאים את עצמה למצב רוחו. ככה אנחנו אוהבים אתכן.

כי אתן יוצאות פתטיות (ניב הדס)

דווקא לי אין בעיה לשבת על הספה ולראות כדורגל עם בחורה. עשיתי את זה כמה פעמים ובחיי שהיה די בסדר (ובאמת שחבל היה לבזבז את הזקפה שהיתה לי אחרי הגול ההוא של טועמה בדרבי) . עם זאת, יש שני דברים שאני מקפיד עליהם - האחד הוא שהבחורה חייבת להיות בצד שלי (איזה כיף כשהיא שואלת אחרי "ניצחנו?" מבלי לדעת מי שיחק נגד מי); השני הוא שאסור לה להבין - או ליתר דיוק אסור לה להתיימר להבין - בכדורגל.

כל עוד ההערות שלה נשמרות למראה החיצוני של השחקנים - איזה חתיך כריסטיאנו רונאלדו, אולי תסתפר כמו גוטי - זה עוד נסבל על גבול החינני. אלא שכאשר האינפוט כבר מתחיל לנדוף ניחוחות רן בן שמעוניים - לקמביאסו אין מספיק מחויבות בסגירה האלכסונית שלו, צ'אבי הוא המפתח האמיתי למשחק השוטף של ברצלונה או אם קלאודיו ראניירי יסיים קריירה בלי אליפות זו תהיה טרגדיה - אתה פתאום מתחיל לחשוב שאולי בכל זאת תשים בקלפי פתק של מפלגת זכויות הגבר.

מה שמרתיח במיוחד בז'אנר הבחורות שמתיימרות להבין בכדורגל, הוא הצורך שלהן להבליט את תכונה הזו אצלן; הכפייתיות שבה הן מתעקשות להוכיח לך שהן מיוחדות, שונות ולא כמו כל הבחורות שלא מבינות מה זה נבדל. כי הן אחרות; הן אפילו לובשות חולצות של כדורגל, שזה הכי נורא, כמעט כמו הגברים שאומרים "שהחברה שלי שונה בקטע הזה, היא באמת מבינה". הן חושבות שרובי קין הוא רכש מיותר שעלה יותר מדי כסף ושרונאלדיניו הוא סוס מת. הן פתטיות.

כי גם חנונים צריכים הגנה (דוד רוזנטל)

בבית הספר הייתי ילד כאפות פוטנציאלי. גם היום אני יורם חסר תקנה, אבל יותר גבוה ועב בשר, תכונות שמאפשרות לי לגונן על עצמי. מה שמנע ממני לממש את פוטנציאל הנער המכופכף ולשרוד את המלחמה הטריטוריאלית של שנות ההתבגרות, הייתה האהבה הבלתי מסויגת שלי לכדורגל. ההתמצאות הגיקית להחריד בהרכב של ליברפול, מרוני ווילאן דרך קרייג ג'ונסטון ועד סמי לי, וההגיה הנכונה של השם "קרל היינץ רומיניגה" הקנו לי סוג של חסינות. מצד אחד, אף פעם לא הייתי תופס בחורות, כי רק כדורגל היה לי בראש. מצד שני, טוב שיהיה לך כדורגל בראש מנעל בראש.

שוו בנפשכם, חנוני תבל, עולם שבו בנות כיתתכם מדקלמות את סטטיסטיקת הכיבושים של ויין רוני או משוחחות בהפסקה על כישוריו האקרובטיים של איקר קסיאס. בבת אחת תתמוטט לה חומת המגן שהקמתם משל הייתה מסגד נטוש בעזה. כל המאגניבים של הכיתה, אלה שהיו נותנים לכם פרוטקשן אוטומטי כי גרסתם בלשונכם התקיפה ש"סתם, סתם שרק הבן זונה הזה לאופסייד", יראו בכם חנונים ממוצעים. בעצם, אפילו לא ממוצעים, אלא כאלה עם נטיות נשיות, ומשם קצרה הדרך לכאפה היומית ולגזלת דמי הכיס. יש לעצור את התהליך המסוכן ומייד - לנשים אסור להבין בכדורגל. כי כדורגל הוא מפלטם האחרון של ילדי הכאפות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully