לפני פסח הייתי צריך לקבל החלטה גורלית, לא כזו שקשורה לנקיונות, גם לא איפה עושים את הסדר אלא החלטה הרבה יותר עקרונית וקשה. שי בית הלוי, בחור שעובד איתי, היה בשלבי סיום קורס מאמנים, ועם ותק של שלושה מרתונים הציע לי משהו בלתי צפוי: להכין אותי לריצת מרתון. אני, שבכל חיי רצתי פעם אחת עשרה קילומטרים, ארוץ מרתון. זה נשמע כל כך לא הגיוני ולא ריאלי שאחרי מחשבה קצרה אמרתי למה לא, בעצם? אני בן 35, נוסע הרבה על אופניים בשטח, בכושר סביר ועם כרס קטנה שמאיימת לגדול. אמנם ריצה נשמעת עסק משעמם ומרתון נשמע כל כך ארוך ובלתי נגמר, אבל ידעתי שאני הולך על זה. נתתי לשי את האוקיי וב-1 במאי יצאתי לדרך.
ההתחלה הייתה פשוטה יחסית. אסור לרוץ מהר, לא להסתכל על הקילומטרים, מתחילים מעשרים דקות רצופות ולאט-לאט עולים בזמן. לאט מאוד. אחרי שלושה שבועות היה יום אחד שבו הרגשתי ממש טוב ורצתי חמישה קילומטרים ב-30 דקות, ומלא גאווה סיפרתי לשי שמייד נזף בי: "תפסיק לרוץ מהר, זה לא טוב". אם אני רוצה לרוץ מרתון אני צריך ללמוד לרוץ לאט. ככה למדתי את החוק הראשון של המרתון. למי שלא יודע, מדובר בריצה של 42 קילומטרים ו-195 מטרים. לרץ הלא מנוסה זה לוקח בסביבות הארבע שעות. לפי יומן האימונים רצתי בסביבות 1800 קילומטרים שלקחו לי 200 שעות. עכשיו, זה באמת הרבה. מתחילים עם ארבע ריצות בשבוע ומהר מאד עולים לחמש ריצות שבועיות. תוך חודשיים כבר אי אפשר היה להסתפק בריצת ערב בקיבוץ, כי למי יש כח בתשע בערב לרוץ עוד שעה וחצי?
לא שיתפתי את הסביבה הקרובה מייד, לקח לי כמעט חודש להתחיל לספר למשפחה ולחברים הקרובים, מתוך הידיעה הברורה מאליה שהרבה פרגון לא יהיה שם. נכון שגם לא היו הרבה תגובות שקוטלות, אבל הרוב שאלו אם אני בטוח שזה בריא והכי חשוב למה אני עושה את זה. התשובה לשאלה הראשונה היא שאם עושים את זה נכון זה בריא. לגבי ה"למה", זה כבר משהו אחר והתשובה היחידה שאני יכול לתת היא, "כי מדובר במרתון. מין מפלצת אדירה ובלתי מושגת. מרתון".
בצורה קצת מפתיעה, מרתון הוא לא עסק זול. נכון שעקרונית כל מה שצריך זה זוג רגליים ומקום לרוץ, שני מצרכים שיש לרובנו, אבל מסתבר שיש לא מעט מוצרים נלווים. הדבר הראשון הוא כמובן זוג נעליים ברמה גבוהה שמותאמות אישית לרגל, עניין של כמה מאות שקלים, אבל באמת הדבר הכי חשוב, גם לנוחות בריצה ולהקטנת מספר היבלות אבל גם להגנה על הרגל, כי סחוס הוא דבר שקצת בעייתי להחליף. אגב,למרתון לא מספיק רק זוג נעליים אחד, לא רק עקב העובדה של השחיקה הטבעית של הנעל, אלא גם משום שבמהלך האימון הרגל מתרחבת ועולים במספר בנעל. עד כדי כך. הדבר השני הוא בגדי ריצה מבד שלא אוגר זיעה, שלא שוקל כלום, ורצוי מאד כיס או שניים במכנס למפתחות, ג'לים וכדורים אחרים.בשלב הזה מומלץ להוסיף MP טוב, כי מוזיקה היא דבר חשוב כמעט כמו ביגוד, ושיר שממריץ בדיוק בקטעים הנכונים הוא מצרך שיכול לתת תוספת כוח רצינית. עכשיו מגיעים כל התוספים שצריך להכניס לכיס המכנס המוזכר לעיל - ג'ל אנרגיה, כדורי מלח ומינרלים שרצוי לקחת כל שעה. גם כדורי מגנזיום להתאוששות מהריצה הארוכה, ואלה באמת רק הדברים שנחשבים טבעיים לאיזון הגוף בזמן ואחרי הריצה, בלי להזכיר כל מיני דברים אחרים שאני לא הייתי מוכן לגעת בהם. מספיק גרוע שאני מתעלל בגוף שלי עם כל הריצות גם בלי לדחוף את זה לגוף.
יש עוד פריט אחד שמייקר את הריצה, אבל הוא פריט הכרחי הגארמין, שעון עם GPS מובנה. עולה מעל 200 דולר וצועק עליך במגוון גדול של אפשרויות. אם אתה רץ מהר מדי, לאט מדי, חורג מהזמן או סתם כי עבר עוד קילומטר. כשהוא מצפצף אני קופץ, כי גארמין יש רק אחד.
חודשיים לפני המרתון מגיע שלב השיא - מרוץ אייל שחובה פשוט לרוץ אותו, ואז שלושה שבועות של הגדלת הקילומטרז' השבועי בצורה רצינית, שילוב של ריצה לשלושים קילומטר ביחד עם ריצה לעשרים ושילוב של קטעים מהירים באמצע השבוע. זה הזמן שבו מתחילים לקלל את מי שהקים את העיר מרתון כל כך רחוק מאתונה, את שי שהעלה את הרעיון ואת החבר שרץ אתי, וולנטין, שלא מתייאש ומחכה לי ליד האנטנה. אסור כמובן להישבר כי המטרה כבר מתקרבת מאד, אבל רבאק, יש שני ילדים, עבודה, קצת חיים פרטיים והכי חשוב אשה בהריון. סליחה - אישה עצבנית בהריון. אם אני לא נשברתי והיא לא התגרשה ממני, כנראה שבאמת נועדנו זה לזו.
עם הראש בקיר
בסיום התקופה הזו מגיע חצי מרתון בית שאן, עוד שבוע אחד גדול ובסיומו כל העולם מגיע לטבריה. לא טעיתי בחישוב, עד המרתון יש עדיין שלושה שבועות, אבל בשבת שאחרי בית שאן אפשר לחשוב שרצים את המרתון, כי יש כמה מאות שרצים את הריצה הארוכה האחרונה על המסלול. שלושה שבועות של חידוד שבהם הקילומטרז' יורד בצורה רצינית, והלחץ לקראת המרתון מתחיל לעלות, ארבעה ימים אחרונים שבהם מעמיסים פחמימות ומחזירים את כל ה-10 ק"ג שהורדתי במהלך התקופה הזאת, או לפחות ככה זה מרגיש.
שמונה חודשים. שלושה מרוצי הכנה. 1,830 קילומטרים. 197 שעות. טבריה.
החלטתי לרוץ לבד ולא בקבוצה כי פחדתי להתחיל מהר מדי. מה זה "מהר מדי?" בחרתי לרוץ בקצב של 5:50 לקילומטר ולא ביחד עם קבוצה בקצב של 5:40 דקות לקילומטר. 10 שניות לקילומטר, שבריצת מרתון הן הבדל כל כך גדול. אחרי כל מרוצי ההכנה הצלחתי סוף-סוף לא לרוץ מהר מדי בפתיחה. שתי ריצות ההכנה על המסלול עזרו לדעת מתי העליות, מתי יש ירידות ובכלל איפה יש מה.
הכל הלך טוב, ועד הקילומטר ה-37 הייתי בדיוק איפה שרציתי, ואז פגשתי אותו - את הקיר. בשלב הזה כבר עברתי כל כך הרבה שעברו להליכה והיה לי ברור שאני לא הולך להישבר, אולי רק להאט. המבטים לכיוון שעון הגארמין והתהייה למה המרחק לא עובר הגיעו בתדירות יותר ויותר גבוהה. את הקילומטר ה-36 עוד רצתי בקצב של 6:08, ואז, זמן קצר אחרי שעברתי את הסימון של חמשת הקילומטרים האחרונים פתאום נעצרתי. לקחתי עשר נשימות עמוקות וחזרתי לרוץ אבל זה כבר לא היה זה. מצב של ריצה מתקדמת עבר לסבל ומאבק על כל צעד.
לא ממש יודע איך ,אבל המשכתי לרוץ בידיעה שהזמן שרציתי לא יגיע, אבל כבר לא היה לי איכפת מהזמן אלא רק מהריצה עצמה. באופן מפתיע מה שעבר לי בראש בשלב הזה לא כלל קללות או מחשבות דכאוניות, אלא לדמות את עצמי עובר את קו הסיום, את החיבוק עם אשתי, את האמבטיה החמה בבית ופשוט רצתי. 39, 40, 41. בקילומטר האחרון פתאום הצטרפה אמא שלי, ואני מודה שלקח לי בערך מאה מטר להדביק אותה, אבל ככה רצנו יחד עד שחצי קילומטר מהסוף התחלתי להגביר את המהירות. 300 מטר מהסוף שי, המאמן שלי, וברוך הנשמה הטובה חיכו לי ועודדו אותי ובכלל פתחתי מבערים, או הדבר הכי קרוב שנשאר לי למבערים.
ארבע שעות, 17 דקות וחמש שניות, זה מה שלקח לי לחצות את קו הסיום מחייך, מאושר, רגש של אושר מזוקק שלא היה שם מאז הולדת ילדיי. אני לא יודע אם אני אעשה דבר כזה עוד פעם, אבל אני בטוח שעוד אמשיך לרוץ, כי אין כמו ההרגשה אחרי ריצה טובה. נראה, אולי אסתפק בריצות הקצרות. חצי מרתון וכאלה, אתם יודעים.