"הוא לא היה חצוי. הוא היה יושב בשקט באמצע עזה ומרגיש עצמו חלק בלתי נפרד מבני עמו. הוא היה אומר לעצמו שאם צריך להיהרג אני איהרג. היו לו עקרונות. בצבא של ישראל הוא אף פעם לא היה חייל, את נבחרת ישראל לא היה לו מעולם סיכוי לאמן.
"הוא סלד כל חייו מאלימות, אז הוא היה אומר לעצמו בלב שקט שמה שיקרה עם כל הפלשתינאים בעזה, יקרה גם לו", אומרת רותי נסאר מנצרת, אלמנתו של מאמן הכדורגל עזמי נסאר ז"ל, שהלך לעולמו לפני שנתיים לאחר גידול ממאיר בראשו.
נסאר, בת 43, שבעלה הדריך במשך ארבע שנים את נבחרת פלשתין, ובעבר אימן בארץ את מכבי אחי נצרת בליגת העל ואת בני סכנין, אומרת שהיא בקשר עם רבים מחבריו של בעלה בעזה. "אומרים לי שהם מפחדים, יושבים בבית ולא זזים. אין חשמל. אין מים. בוודאי שאין טלוויזיה. אנשים לא יודעים מה קורה בחוץ. אין להם מושג. אני, שניזונה מהתקשורת, מעדכנת אותם פעמיים ביום, בבוקר ובערב.
"יש לי קשר עם שחקני נבחרת פלשתין ועם איסמעיל מטר, שהוא חבר התאחדות הכדורגל הפלשתינאית, שהיושב-ראש שלה הוא ג'יבריל רג'וב. אני אומרת לו 'תשמור על הילדים, אל תיתן להם בשום פנים ואופן לצאת'. הם לא יודעים מאיפה הישראלים נכנסו לעזה. יש כל מיני שמועות ורכילות ברחוב".
"עזמי היה מאוד כועס היום"
לשאלה איך בעלה היה נוהג כיום, אומרת רותי נסאר: "עזמי חי עם הפלשתינאים בעזה הרבה זמן. הוא היה מאמן נבחרת פלשתין. היה מגיע פעם בשבועיים הביתה. לא היה פעם שהוא לא היה אומר לי כמה הם מסכנים שם, באיזו עליבות הם חיים, באיזה עוני. מי שקרוב לצלחת היה יכול לאכול, מי שלא נידון לסבול.
"הוא חווה על בשרו כמה פעמים את משמעות הסגר. לפעמים הוא היה רוצה לאסוף שחקנים מהגדה לעזה או ההיפך ולא היה יכול. לא נתנו לשחקנים לעבור במעברים. כשהיה מגיע הביתה היה יושב ביום שבת וביום ראשון היה יוצא. לא פעם הוא היה יוצא בחורף, בגשם, ונתקע במשך חמש שעות במחסום ארז, את הנשמה היו מוציאים לו עד שנתנו לו אישור. הוא סבל וכעס והייתה לו סיבה.
"אני חושבת שגם כיום הוא היה מרגיש כעס רב. אני מכירה אותו טוב. הוא היה מאוד כועס. ישראל היא לא מדינה חלשה. היא נחשבת למדינה החזקה ביותר במזרח התיכון עם צבא אדיר, אז לבוא ולעשות דבר כזה בעזה? לא מספיק רע החמאס עושים להם שגם ישראל צריכה להפציץ ולפוצץ להם את החיים. עזמי היה רוצה לפתור את המצב בהידברות".
נסאר, אמא לשניים, אומרת שעזמי לא חשש. "אני זוכרת באחת הפעמים שדיברנו בטלפון, ובדיוק מעל הבית שבו ישב היה ירי. שמעתי את הקולות בטלפון. פעם תפסה אותו מתקפה של טילים כשהיה באמצע אימון במגרש. אני אמרתי לו מה שאני תמיד אומרת, רק אלוהים שומר. אדם יכול לנסוע לבילוי בצפון ולהיהרג בתאונת דרכים. זה גורל".
רותי נסאר נולדה לאם יהודיה ולאב נוצרי. "אני מרגישה ערבייה למרות שנולדתי לאם יהודייה. בשבילי להיות ערבייה זה טבעי, מובן מאליו. נולדתי, הוטבלתי לנצרות, וגדלתי בנצרת, למדתי בבתי-ספר ערביים, היו לי שכנים ערביים, אני חיה כל חיי בתוך ערבים, מנהלת אורח חיים ערבי. זה טבעי. כל יום ראשון הייתי הולכת לכנסייה. נולדתי כאן, התרגלתי. אני תושבת ישראל, יש לי תעודת זהות כחולה. יש לי ברירה אחרת? אני לא מכחישה שאני פלשתינאית. הקונפליקט שלי הוא לא רק בגלל שנולדתי לאם יהודייה".
ועדיין, בהינתן עובדה זאת, את לא חשה חצויה?
"בטח. אני לא מאמינה שבאלימות פותרים בעיות. אלימות מולידה מלחמות ומלחמות מולידות שנאה. אני חוששת שייוולדו ויגדלו באזור הזה דורות של אנשים למודי שנאה. אני מסתכלת על ילד פלשתינאי בן 10 רץ מבוהל ומביט לאחור, מפחד שטיל ייפול בסביבתו ויהרוג אותו. מה ילד כזה יעשה עם השנאה שיסחוב אתו עוד עשר ועשרים שנה?"
בתוך כל הרוע והאפלה האם יש בך גם זיק של תקווה?
"לפני חודש הייתי אופטימית. היתה תחושה שמשהו קורה. התחילו שיחות עם סוריה. כיום כל זה נקטע. עכשיו אסאד לא רוצה לשמוע מכם, ירדן שוקלת לגרש את שגריר ישראל מתחומה ואפילו מצרים מדברת על אפשרות כזאת. אני אוהבת את מדינות ערב יש לי חברים בירדן, מ שפחה במצרים".