מלחמה בדרום: הזווית הספורטיבית

כשהתותחים רועמים, הקבוצות משתפרות

רגש הלאומיות גובר, תחושת האיחוד מתחזקת, והמוטיבציה רק עולה. ההיסטוריה מוכיחה שהמלחמות לא מצליחות לעצור את הספורט בישראל

דור בלך
08/01/2009

ההתאחדות לכדורגל אומנם החליטה השבוע לדחות את משחקי ליגת העל, אבל מאז מבצע שלום הגליל, אז הפך העורף הישראלי לחזית הלחימה, ידעו קבוצות הספורט בישראל להתמודד עם פעילות במצבי לחימה. מכבי ת"א במלחמת המפרץ ידעה לנצל את הלאומיות המכביסטית והעפילה משום מקום לפיינל פור, מכבי חיפה לפני שנתיים נאלצה לגלות לתל אביב אבל הצליחה דווקא שם להתעלות, וגליל עליון הצליחה אף היא ליצור משפחתיות ולהפיק את המרב מהמצב המתוח בצפון.

טוב לדעת (מקודם)

הפתרון לכאב הברכיים קרוב מתמיד - בזכות טכנולוגיה בנעל

מוגש מטעם אפוסתרפיה

מכבי תל אביב, מלחמת המפרץ

לאחר עונה רעה שכללה הדחה מוקדמת מאירופה, החליטו במכבי ת"א לפתוח את שנות ה-90 עם מהפכה בסגל. קווין מגי וקן בארלו שוחררו, הנפלד, גודס, הורטון ורויאל הגיעו להיכל. הקבוצה של צביקה שרף פתחה באופן מגומגם עם הרבה הפסדי חוץ, הורטון ורויאל התגלו כמאכזבים והקהל החל להדיר רגליו מיד אליהו, אך בכל זאת, איכשהו, הצהובים הצליחו להתברג לבית הגמר. עם שני ניצחונות ושני הפסדים, כולל תבוסה לברצלונה, הדרך לפיינל פור נראתה ארוכה מתמיד, כשברקע סאדם חוסיין וג'ורג' בוש מתכתשים ורוחות המלחמה מתחילות לנשוב. מכבי הייתה צריכה לארח את אריס סלוניקי יומיים לאחר פקיעת האולטימטום שהציבה ארה"ב לעיראק. היוונים פחדו להגיע, וכדי להקדים תרופה למכה הוחלט להחליף את הביתיות. מכבי המריאה ליוון, כשכל המדינה מרותקת לבתים על פי הוראות הצבא. חודש לאחר חנוכה, והמכבים מפסידים ליוונים, יורדים מהפרקט ומגלים שהחלה מלחמה בארץ.

"היה לחץ היסטרי", נזכר גיא גודס. "אף אחד כבר לא זכר שהפסדנו, כולם רצו לטלפונים לברר אם המשפחות בסדר. חוסר הוודאות הזה, וההרגשה שהמדינה נכנסת למציאות חדשה ואתה בחו"ל, מלחיץ לא פחות מלהיות בארץ בזמן המלחמה". מכבי חזרה לארץ, נאלצה להחליף ביתיות גם בשני משחקי הבית הבאים ולצאת ללא פחות מחמישה משחקי חוץ ברצף. הליגה הישראלית נדחתה עד יעבור זעם, ובמכבי החליטו שהזרים, פרט לווילי סימס ולבן מרסר, יישארו באירופה בין המשחקים.

"היינו מגיעים לאימונים עם מסכות מגן, וכל פעם שהייתה אזעקה רצים, חוטפים את המסכה ונכנסים למקלט", נזכר גודס. אך גם כשכבר יצאו מגבולות הארץ, המשימה לא הייתה פשוטה. מרבית חברות התעופה לא הסכימו לטוס ארצה, כשנתב"ג פעל במתכונת חלקית בלבד וכל יציאה למשחק חוץ הפכה למסע מתיש. לאחר שהביסו את לימוז' בצרפת ב-49 הפרש, והחזירו את חלום הפיינל פור לחיים, נאלצו שחקני מכבי להיטלטל הביתה ברכבת, ולאחר מכן במטוס קטן שכל משב רוח ניענע. "הטייס היה בכלל שיכור", נזכר מוטי דניאל. "אבל זו הייתה חוויה. בכלל כל התקופה הזאת היא אוסף של חוויות, כשברקע המלחמה והחששות. אם לאחרים יש חוויות מהמילואים, לנו יש את החוויות האלה".

"הפוקוס לא היה במגרש, אלא על מה קורה בארץ, ובגלל זה גם היכולת לא הייתה בשמים", ממשיך דניאל, "אבל הרגשנו שגרירים של ממש. היינו למעשה אחד הגופים היחידים שהמשיך לתפקד כרגיל, פחות או יותר, בתקופה הזו". גודס,הרגיש תחושה של שליחות. "כל האנשים ישבו במקלטים וראו את המשחקים, כי זה היה הדבר היחיד שניתן היה לעשות. רצינו זה לנצח ולשמח את כל אותם אנשים שיושבים בבתים, חוטפים הפגזות וסובלים".

לא פעם השידורים נקטעו בשלבים מכריעים עקב נפילת סקאדים, כשמשחק החוץ מול לברקוזן לא שודר כלל בעקבות פרסומות לסיגריות שהודבקו על הפרקט בגרמניה וגרמו לקברניטי הערוץ הראשון לגנוז את השידור. בסיום המשחק ירד בריצה רמי וויץ אל חדר ההלבשה של מכבי והכריז "אל תשאלו מה קרה!", הצהובים כבר דמיינו את הנורא מכל, כשוויץ המשיך בדרמטיות – "לא שידרו את המשחק בארץ".

כשתמה המלחמה מצבה של מכבי לא היה מזהיר, ורק ארבעה ניצחונות בארבעת המשחקים האחרונים יכלו להבטיח לה עלייה לפיינל פור. למזלה, החלפת הביתיות יצרה מצב שבו ארבעת המשחקים האחרונים היו משחקי בית, והקהל שהדיר את רגליו בתחילת העונה, חזר ובגדול כדי להגיד תודה לקבוצה שהעבירה לו את ימי חמישי בערב במקלט.

"האווירה בהיכל הייתה מחשמלת, כל קבוצה שבאה לפה קיבלה בוז כזה אדיר בחימום שישר ערער אותם", נזכר גודס. "צריך להבין שאנשים היו ספונים כל כך הרבה זמן במקלטים, וצברו כל כך הרבה לחץ ומתח, הגיעו למשחקים ופשוט התפרקו. זו אווירה שאי אפשר לשכוח בחיים".

מכבי כמובן ניצחה את ארבעת המשחקים, והעפילה לפיינל פור, שם הובסה שוב על ידי ברצלונה, אך אין ספק שהסגל ההוא של מכבי מיצה את מלוא הפוטנציאל שלו מבחינת הישגים, הרבה תודות לפטריוטיזם שיצרה המלחמה.

מכבי חיפה, מלחמת לבנון השנייה

בקיץ 2006 התכוננה במרץ מכבי חיפה, שעד כניסתו של גאידמק נראתה באותה עת כמי שתהפוך להיות המכבי ת"א של הכדורגל, לקראת מפגש מול ליברפול במסגרת ליגת האלופות. אלא שתחושת ההיסטוריה בכרמל התחלפה מהר מאוד בהיסטריה כשהחיזבאללה החלו לשגר טילים אל עבר צפון המדינה, והגיעו "בהדה בהדה חיפה". הירוקים לא התבלבלו, וכבר לאחר נפילת הטיל הראשון בחיפה העבירו את האימונים לת"א ושיכנו את השחקנים במלון בעיר. כדי לעזור לצאת מהמצב ולהתכונן היטב למפגש במרסי סייד, החליטו בחיפה לקיים שני מחנות אימון בחו"ל.

"חוץ מהיום הראשון, בכלל לא הרגשנו את המלחמה", נזכר גוסטבו בוקולי. "לקחו אותנו לת"א, ולנו הזרים הבטיחו שאם יהיה צורך יעבירו אותנו לחו"ל גם. אבל זה השפיע עלינו כי האימונים לא היו בבית, ולרוב השחקנים היו חברים ומשפחה בחיפה, ככה שהראש לא היה בכדורגל. אני חצי זר וחצי ישראלי, ככה שהיה לי יחסית בסדר, אבל הזרים פחדו בגלל חוסר הודאות, והישראלים פחדו בגלל מי שנשאר מאחור בטווח הטילים".

שיטת הנוק אאוט במוקדמות ליגת האלופות לא מאפשרת החלפת ביתיות, וחיפה, לאחר הפסד מכובד 2:1 באנפילד, נאלצה לארח את ליברפול בקייב, לעיניי אלפי אוקראינים שבאו לתמוך באדומים. המשחק הסתיים בתיקו וחיפה הסתפקה באופ"א. במשחק הראשון במפעל אירחה חיפה את ליטקס לובץ' הבולגרית בהולנד, אך הצליחה לחלוף על פניה ולהשתחל לשלב הבתים. לאחר סיום המלחמה הסכימו באופ"א שחיפה תחזור לארח בארץ, אך רק באזור ת"א.

חיפה, שבמשחקיה באירופה מילאה את איצטדיון בלומפילד, יצרה ריחוק מקהל אוהדיה בליגה. הבריחה לת"א השנואה עוד לפני שהתפזר העשן של הטיל הראשון, יצר משבר זהות לקבוצה החיפאית הגאה, ואוהדיה התקשו להתחבר לשחקנים שלא עמדו לצד העיר ברגעיה הקשים. באירופה, שם הקהל כן הגיעה ותמך, הצליחה חיפה להגיע להישג היסטורי והעפילה לשמינית גמר גביע אופ"א, שם שמרה על שער נקי מול אספניול בבלומפילד, אך חטפה רביעיה במונז'ואיק וסיימה את הפרק האירופאי.

בליגה לעומת זאת, יציעי קרית אליעזר התרוקנו ממשחק למשחק, כשחיפה, שעד אותה מלחמה נראתה כאלופה נצחית, סיימה את העונה במקום החמישי בלבד ונכנסה למשבר ממנו יצאה רק העונה. "אי אפשר להגיד שהמלחמה תרמה לקבוצה", נזכר דקל קינן. "אולי היו לה אספקטים חיוביים שהיינו ביחד ונוצרה תחושת שליחות באירופה, אבל בגדול מלחמות זה דבר רע, וגם לנו זה בעיקר הזיק".

הפועל גליל עליון, ענבי זעם

בעוד שת"א וחיפה חוו אפיזודות לחימה קצרות וחלפות, הפועל גליל עליון חייתה כ-18 שנים בצל איומי הקטיושות מלבנון. על אף הקשיים, הצליחו בגליל להפוך לאחד מסמלי הכדורסל הישראלי, ובגלל הקשיים, לסמל של המדינה כולה. הגליל חקקה בלבם של כולנו זיכרונות מתוקים מעונת הדובדבנים, והצליחה לקטוף גם שני גביעי מדינה.

"אנשים אולי חושבים שהמצב ההוא נתן לנו איזשהו יתרון, אבל זה לא נכון", מוחה מנהלה המיתולוגי של הגליל, עמית גל. "אנשים מפחדים, שחקנים לא רוצים לבוא ובכלל קשה לשחק כשיש כל פעם אזעקות ונפילות של קטיושות".

"ההישגים שלנו באו למרות הקטיושות, לא בגלל", מבהיר גל, למרות שגם הוא מסכים כי לפחות בתחילה, הלחימה נתנה רוח גבית לקבוצה. "הפכנו לסמל של ביחד, ואיחדנו את כל הצפון מאחורינו. אח"כ זה כבר המשיך מכוח האינרציה".

כשהלחימה כל כך ממושכת, הפטריוטיזם גווע, והגליל ידעה שלא תוכל לרכוב על הגל לאורך זמן, אלא תצטרך ללמוד להמשיך כרגיל גם במצב הקשה. "התייחסנו לקבוצה כמו לבנק או לסנדלר", ממשיך גל. "היינו חייבים להמשיך לעבוד כרגיל למרות המגבלות. רוב הזרים לא רצו לבוא, אבל אלו שכבר הגיעו ראו שזה לא הכי נורא בעולם, ושיש מקלטים ולומדים לחיות עם זה. הם ראו שישיבה במקלט נותן תחושה של ביחד, וחוץ מזה הם קיבלו הרבה כסף כדי להגיע".

"אין גאוות יחידה בסכנת חיים יומיומית. בן אדם שכל יום חווה אותה, לא חושב על כמה הוא גיבור, אלא על איך ממשיכים הלאה ומתי זה ייגמר", מסכם גל, "היינו משפחה אחת, וידענו לחזק אחד את השני. ידענו שאנחנו לא חשובים יותר ממישהו אחר, והקפדנו על ההווי הקיבוצי, ואנשים שבאו לא ברחו – וכל הכבוד להם על זה. היינו קבוצה טובה והצלחנו למרות ולא בגלל המצב. כמו שהפועל ב"ש תעלה השנה ליגה למרות מה שקורה עכשיו, בטח שלא בגלל".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully