מסע עולמי עם בן סחר

הצעקות החרישו אוזניים. "איזה דה גראפש?חאפ, בהולנדית הוגים G כ-'ח'", צעק עורך אחד, ואחר, הידוע במזגו הנוח, האדים וזעק "נכון, בגלל זה כולם טועים כשקוראים גאודה לגבינה שנקראת חאודה". אנשים שרק אתמול פירקו יחד לאפות מלאות שווארמה, היו מוכנים לצלות איש את רעהו על האש. ראשו של העורך הראשי הציץ פנימה, ועינינו נפגשו. הוא סימן לי בראשו לבוא רגע הצידה. "שמע, המקצועיות שלנו היא מעל הכל. חייבים לברר איך הוגים את שם הקבוצה החדשה של בן סהר, ומה מקור השם. תכין כתבה איכותית ועמוקה על תולדות הקבוצה". עיוויתי את פרצופי. אמנם יש לי הרבה זיכרונות יפים מהמדינה המישורית והבלונדינית הזו, אבל מה לי ולמסעותיו של בן סהר בעולם? היד הונחה על כתפי. "אני פונה ללב שלך. זה זמן מלחמה, ויש לנו שגריר אי שם בהולנד, יהודי שמשחק בנבחרת, חייבים לדייק בפרטים. יאללה, תכין כתבת תחקיר דליקטס".

שיטוט קצר בוויקיפדיה חשף את העובדה שמדובר בקבוצת כדורגל מהעיר דואטנכם שבהולנד. המועדון הוקם ב-1 בפברואר 1954. פירוש שמה של הקבוצה הוא "טריטוריית הרוזן" בהולנדית, המנוגד לכינוייה, "הסופר-איכרים". "לפי וויקיפדיה צריך ל..", העורך קטע אותי מיד. "מה אתה רציני? תעשה תחקיר עיתונאי ולא עבודה של ילד בכיתה ב'. דבר עם אנשים, רד לשורש העניין. אנשים כמעט הלכו פה מכות בגלל זה...וויקיפדיה עאלק".

טעיתי. בתקופה בה המיתון חוגג, ואנשים מפוטרים רק בגלל שהלכו במסדרון לאט מדי, הייתי חייב לבוא עם הרבה יותר מוויקיפדיה. הטלפון חייג לשגרירות ההולנדית. “אהה, למה אתה רוצה לדעת?”, שאל אחד הנציגים הדיפלומטים מהעבר השני של הקו, כמו היה יהודי טוב שעונה על שאלה בשאלה. אחרי הסבר קצר, הפך טון דיבורו קצר סבלנות. “אני חושב שהחזרנו את העיר לגרמנים, היה על זה ויכוח גדול מאוד, זו הייתה התנחלות בלתי חוקית, מאחז, בקיצור דבר עם הגרמנים".

השיחה עם נציג השגרירות הבהירה לי שהוא יותר מדי זמן בישראל, אבל הצליחה לעורר אצלי את אותו יצר עיתונאי כבוי. גם אם הסקופ העיתונאי ישכב מתחת לאפי, לא אהיה מסוגל להריחו, אבל כאן סקרנותי התחדדה. עם מעט עזרה מהמרכזייה הבינלאומית, הגעתי למאמן אייאקס, מרקו ואן באסטן. “מישראל?”, ענה, “אתה תופס אותי באמצע נסיעה על אופנוע, שמע, לא יודע מה אתה רוצה, אבל דבר אחד אני יודע – תתחילו להיכנס שם במתיאוס, הוא פלופ רציני, ליצן שאוהב להשתזף באילת". גמגמתי משהו על כך שהגרמני סופג ביקורת מדי פעם, אבל ואן באסטן לא הרפה. “אל תחרטט אותי", שאג ב"ח" גרונית, "אני קורא אתכם בוואלה!. בוא אני אתן לך סיפור רק כדי לתקוע אותו, הוא רצה את לואיס סוארס להתקפה של נתניה, ולא הסכמתי. עכשיו שהפלייבוי ייתקע עם ראובן עובד".

מאבקי אגו בין שני ענקי המשחק היה הדבר האחרון אליו רציתי להיקלע. אולי חוס הידינק, אחד מגדולי השחקנים ששיחק בקבוצה של בן סהר, ייתן קצה חוט. “לא מעוניין", ענה ההולנדי בטון זועף. “מה לא מעוניין?”, עניתי. “תמסור לאבי לוזון שלא ישלח שליחים. אם הוא רוצה שאאמן את הנבחרת שלכם, שייפגש איתי ולא ידבר איתי דרך כותרות בעיתון". ההסברים על מטרת השיחה לא שכנעו אותו, אבל רגע לפני שטרק, הספיק לומר כי "הקבוצה הזו קשורה בעבותות לישראל, אני חושב שיהודים הקימו אותה, ותגיד ללוזון שאם אחרי קשטן הוא נותן לרוני לוי, הוא גמר איתי".

השיחה עם הידינק הביאה לתפנית אסטרטגית: לא לדבר עם הולנדים שקשורים לגרמנים או ישראלים. הדד ליין התקרב ומסך המחשב היה ריק ממילים. המפתח נמצא בספרד. “כן זה אני, קלאס יאן הונטלאר, ששיחק בעבר בקבוצה", ענה שחקנה של ריאל מדריד בטון ידידותי. “פברואר 1954?”, הוא צחק כשהחלנו את השיחה, “שורשי המועדון הולכים הרבה אחורה. הוא הוקם על ידי סוחרי בדים יהודים בסוף המאה ה-19. בכל משחק השחקנים עלו עם תלבושת חדשה והקהל, שרובו הורכב מנשים, היה רץ לטירת הרוזן היהודי ואן יאוס מאוס אליטה, כדי לקנות ממנו אריגים". סוף סוף התקדמות, אבל לא מספיקה.

בלית ברירה התקשרתי לקולגה ההולנדי יופ ואן איזה, מהעיתון "דה כרונינגן כרוניקל", שקישר אותי עם העיתונאי חרופ דה חרייזה, מהעיר דואטנכם, בה משחקת הקבוצה. “הייתי בטוח שאתם בישראל מודעים לייחודה ההיסטורי של הקבוצה. היא אפילו יותר יהודית מאייאקס", הוא הפתיע. “קודם כל אתה טועה בהגייה, צריך לומר דה חראפש?חאפ או דה חראפסחאפ ולא דה חראפש?חאפ". הרגשתי סחרחורת ממצבור השחאחאפים שתקף אותי. “בהולנדית", המשיך דה חיירזה, “'חראפ' פירושו 'סמוך' ו'ש?חאפ' פירושו 'יהיה בסדר'. זו קבוצה שמומנה על ידי המוסד הישראלי והיוותה בסיס לפעולותיו באירופה. כל השחקנים היו עובדי מדינת ישראל, והתאמנו לקראת פעולותיהם. הבעיה היא שאחרי לכידת אייכמן, חלקם לא קיבל את זכויות הפנסיה הצוברת שהגיעו להם, ביניהם, אגב, חוס הידינק, וזו הסיבה שבכל פעם ששמו עולה לאימון הנבחרת שלכם, המו"מ עולה על שרטון, כי ישראל מתנערת מחובותיה אליו. לדעתי, ועל סמך מה שראיתי בתקשי”ר, הצדק עם הידינק". כשפי יבש ותעוקת חזה כבר בצבצה, נפרדתי ממנו בתודה.

בצר לי, החלטתי לאמת את הפרטים עם הקבוצה עצמה, ובכל זאת להכין כתבת פרופיל מפוארת. “כל מה שנאמר לך אמת הוא", הפתיע מנג'ר דה חראפש?חאפ, הנק ואן סטי, “לאחר שמדינת ישראל התנערה מהקבוצה, הקהילה היהודית של מחוז חלדרלנד לקחה פיקוד על המועדון, והשתמשה בו כדי להלבין כספים. הייתה תקופה שגם רוני קלדרון התאמן פה, אחרי שנזרק מאייאקס ופיינורד. מאוחר יותר ראש העיר רודולף ואן יוליאני החליט להילחם בפשע, הקבוצה עברה לידיים חדשות, והפכה מקצוענית ונקייה מכל רבב". וואו. סוף סוף סיפור עיתונאי ממדרגה ראשונה. “ומה עם ההחלטה להחתים את בן סהר, בחור צעיר שחוץ מלהסתובב באנגליה עוד לא עשה הרבה בכדורגל?”, שאלתי. “אל תדאג", השיב ואן סטי, “סמוך, יהיה בסדר, סהר יהיה שחקן ויחזור לצ'לסי כמו מלך, יש לו מלא פוטנציאל". “כן, אבל הוא הגיע אליכם בהשאלה, לא תקצרו דיבידנדים על התפתחותו", הקשתי. “אתה צודק", הנמיך ואן סטי את קולו, “ככה זה...דה חראפש?חאפ נשארה עם המנטליות הישראלית. היא כיום נחשבת מקצוענית ומנוהלת על ידי הולנדים, אבל זאת הנהלה של דבילים, הכל פה עדיין דה חאפ-לאפ".

* כל הכתוב לעיל הנו בדיוני ופרי דמיונו של הכותב. בינינו, דה חרא של כתבה.