פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        סייפרס היל

        הדאון החמישי: איליה רוסינסקי מנתח את משחקי השלב הראשון בפלייאוף, ומבין דרך מייק סייפרס כמה חשוב לקבוצה פאנטר טוב

        זהו, התחיל הבלגן האמיתי (לא שהיה חסר לאורך העונה הסדירה). אני אנסה כאן להתייחס לנקודות מתוך כל אחד ממשחקי הויילד קארד. חלק מהנקודות הללו היו צפויות יותר, חלקן הרבה פחות.

        אריזונה – אטלנטה

        בדומה לרבים אחרים, צפיתי שלאור ביצועי ההגנה של שתי הקבוצות בעונה הרגילה (מקומות 19 ו-24) יתפתח משחק הרבה יותר התקפי מכפי שקרה באמת. בדומה לכם, גם אני שאלתי את עצמי כיצד הגנת הריצה של אריזונה, שלאורך העונה אפשרה ליריבות 110.2 יארד למשחק, עצרה את התקפת הריצה מספר שתיים בליגה על 60 יארד וממוצע של 2.5 לנשיאה, וכיצד הפס ראש של הקרדינלס הפך לפתע לכל כך יעיל? התשובה לא צפויה, אך מאוד פשוטה – שחקני הקו של אריזונה היו באופסייד במשך כל המשחק. העניין הוא שהם עשו זאת בתזמון כל כך טוב, שהשופטים לא שמו לב לשום דבר חריג: זה לא ששחקן אחד היה מקדים את השאר ביציאה מהמקום, כל הליינמנים ביחד נהגו לזנק מוקדם.

        בפוטבול, שלא כמו באתלטיקה, אין אפשרות למדוד את מהירות התגובה של השחקנים. אילו כן היו עושים זאת לשחקני הקארדס במשחק האחרון, הייתה מתקבלת תוצאה של מהירות תגובה שהיא "מעבר ליכולת של האדם", דבר אשר בתחרויות ריצה פוסל את האצן. אין צורך להרחיב בחשיבות של כל מאית השנייה ביציאה אחרי הסנאפ. ניסיתי לספור את מקרי האופסייד המתאורים לעיל והתבלבלתי בספירה כשהגעתי לעשר. אני יכול להגיד שהגעתי למספר הזה בשלב די מוקדם של המשחק.

        בעקבות השיטה הזאת של הקרדס, שחקני ההתקפה של הפאלקונס היו בהלם טוטאלי בתחילת המשחק, אך לזכותם ייאמר שהם לא נכנסו לפאניקה, אלא הגיבו במסירות שלושת הצעדים, שמבטלות את הפס ראש. הדבר אפשר לאטלנטה לעלות ליתרון, אך לא הספיק לניצחון בגלל הטעויות הקשות של שחקניה משני צידי הכדור. שתי חטיפות של ריאן, פאמבל שהוחזר לטאצ'דאון, שני סייפטי (אחד מהם לא נשרק) ומהלכי הגנה הזויים, כדוגמת זה שהביא לטאצ'דאון של 71 יארד של בולדין. וורנר איננו קוורטרבק נייד, לכן הוא כמעט לא נע הצידה כדי למסור תוך כדי תנועה. אם אתם רוצים לעשות בליץ עליו, תעשו אותו דרך האמצע עם ליינבקר אחד או שניים, על מנת למנוע ממנו לעשות צעד קדימה "לתוך המסירה". בליץ של שבעה שחקנים, שמשאיר את הסייפטי הקשיש לוייר מילוי באחד על אחד על בולדין, הוא מעשה התאבדות, ובולדין הוכיח זאת באופן מיידי.

        מה שהרשים אותי באופן אישי הוא "הפוטבול הרומנטי" ששיחקו הקרדינלס בדרייב האחרון של המשחק, ארבע דקות לסיום ביתרון של שש נקודותצ. הם סירבו לרוץ ולהרוג את השעון בדרך המסורתית, אלא מסרו שלוש מסירות (שתיים מהן לעומק) באותו דרייב. זה יכול היה להוביל לאסון, אבל עכשיו מי זוכר?

        סן דייגו – אינדיאנפוליס

        מזמן רציתי לקבל הזדמנות אמיתית להזכיר את החשיבות של בעיטות ההרחקה, והנה, אחרי שמייק סייפרס השכיב את כל שש הבעיטות שלו בתוך ה-20 של הקולטס, ההזדמנות הזאת הגיעה. אין וויכוח על כך שהיארדים הנוספים שאותם נאלצת ההתקפה להתקדם בעקבות מיקום גרוע הופכים למכריעים. לפאנטר יש השפעה גדולה מאוד בכך. בנוסף למרחק האדיר בבעיטה (52.7 בממוצע), הקולטס בכלל לא הצליחו להחזיר את הפאנטים של סייפרס, עקב זמן ארוך של שהיית הכדור באוויר. הם החזירו בסך הכול 6 יארדים, מה שהוביל למרחק ה-net בלתי נתפס – 51.7 יארד בממוצע לבעיטה. עם "עזרה" נדיבה של סייפרס, הקולטס התחילו את הדרייבים שלהם בממוצע על קו ה-15 (הצ'ארג'רס – על קו ה-35). בהתחשב בעובדה, שלכל קבוצה היו 12 דרייבים במהלך המשחק, יוצא שההתקפה של אינדי הייתה מרוחקת 240 יארד יותר בסך הכול מהאנדזון של היריבה. כאשר מפנימים את הנתונים הללו, קשה להאמין שאינדי בכלל הצליחה לגרור את המשחק הזה להארכה.

        בנוסף לסייפרס, איש המשחק של הצ'ארג'רס היה דווקא וינסנט ג'קסון. תשאלו כיצד תופס שלא תפס אף כדור יכול להיות איש המשחק? בבקשה. כידוע, יותר מ-90% מתפיסותיו של ג'קסון בעונה הסדירה הסתיימו בדאון ראשון, מה שהפך אותו לאחד התופסים היעילים ביותר בליגה. ההגנה של הקולטס כל כך פחדה ממנו, ששמרה אותו באופן קבוע עם שניים–שלושה שחקנים, דבר שנתן יותר מדי חופש פעולה לגייטס, צ'יימברס וספרולס. צ'יימברס תפס ארבעה דאונים ראשונים, גייטס שלושה וספרולס שניים, כולל תפיסה של 13 יארד בדאון שלישי ל-11 בהארכה. מכאן מוסר ההשכל - כדי להכריע משחק, השחקן כלל לא חייב להופיע בדפי הסטטיסטיקה.

        מיאמי – בולטימור

        נכון, לרייבנס יש הגנה חזקה מאוד, אך מה שהפסיד לדולפינס את המשחק היו ידו החלשה של פנינגטון, היעדר תופסים מתאימים וקריאת מהלכים גרועה. הבעיה העיקרית של התקפות עם קוורטרבק בעל יד חלשה היא לא המסירות הארוכות, אלא חוסר יכולת להפעיל תופסים במסירות לעבר קווי החוץ של המגרש, שהן נפוצות הרבה יותר. מדובר במסירה שצריכה לטייל מרחק יחסית גדול, גם כשהיא נמסרת לגמרי לרוחב המגרש. כאשר היד של הקוורטרבק אינה חזקה מספיק, זה משאיר למגן הפינה יותר זמן להגיב ולשבש את המהלך, שלא לדבר על כך שחטיפה של מסירה מסוג זה נגמרת בדרך כלל בטאצ'דאון. לכן, כנגד קווטרבק כמו פנינגטון, הגנות צריכות לכסות מגרש יותר צר, מאשר כנגד קוורטרבק בעל יד חזקה יותר דבר שמקל עליהן את העבודה. מערך הויילדקאט הונדס במיוחד עבור התקפה עם פנינגטון, על מנת ליצור עבורה אפשרויות נוספות ועל ידי כך לגרום להגנה לחשוש יותר. ברגע שהמערך הזה לא מתפקד, כמו במשחק האחרון, ההתקפה של הדולפינים צריכה למסור, אך לא כפי שעשתה זאת מול הרייבנס ברוב שלבי המשחק.

        את הגנת המסירה כמו של בולטימור, שמתבססת על פס ראש שמתוגבר לעתים קרובות בבליץ, הדרך הטובה ביותר לתקוף היא במסירות מהירות. הדולפינס עשו זאת בדרייב הראשון (שלוש מסירות קצרות ל-49 יארד ושלוש נקודות), ובדרייב היחידי שלהם שנגמר בטאצ'דאון (שלוש מסירות קצרות ל-50 יארד ושש נקודות). בדרייבים האחרים זה נראה בעיקר בצורה הבאה: מסירת עומק שמאלה נחטפה על ידי לאונרד; מסירת עומק שמאלה נחטפה על יד ריד, טאצ'דאון; מסירת עומק שמאלה נחטפה על ידי וושינגטון. לא פלא שכשהכדור של צ'אד נמסר ליותר מ-15 יארד הוא נראה כעלה המתנפנף ברוח, בזמן שממול ניצב אד ריד הסנטרפילדר הטוב בפוטבול, אשר, כאמור, במקרה של פנינגטון אפילו לא חייב לכסות את כל רוחב המגרש.

        לזכותו של פנינגטון ייאמר, שהתופסים שלו אינם מתאימים לניהול התקפה של מסירות מהירות. מיאמי חייבת להשיג הרבה יארדים אחרי תפיסה, אך אין לה טייט אנד או פוזשן רסיבר ראויים. טד גין ג'וניור הוא תופס עומק קלאסי, שכדי להיות מתאים לפנינגטון צריך להוסיף שבעה קילוגרמים וללמוד לרוץ סלאנטים. למרבה הצער, גם דבון בס נפצע במהלך המשחק, מה שפגע עוד יותר ביכולת של התקפה להקשות על ההגנה של בולטימור.

        מינסוטה – פילדלפיה

        כצפוי, המשחק הזה הפך לקרב חפירות, שבו כל התקפה "דפקה את הראש בקיר" וחיכתה שההגנה של היריבה תיפשל. כל אחת מההגנות פישלה רק פעם אחת והאיגלס בכל זאת ניצחו, כי בניגוד ליריבה שלהם הם לא פישלו בכיסוי של הפאנטים ולא מסרו חטיפות שהוחזרו לטאצ'דאון. חשוב לציין כי הפאשלות הגדולות של ההגנות במשחק הזה היו קשורות במי אם לא פיטרסון ו-ווסטברוק. לשם כך אערוך השוואה בין השניים, שבתקווה תישמע מעניינת יותר מזו של ג'ימי ג'ונסון בתוכנית קדם המשחק של "פוקס".

        פיטרסון הוא רץ מושלם (בדגש על רץ), שילוב קטלני של כוח, מהירות, יכולת שינוי כיוון, ראיית משחק וגודל פיזי. המאפיין המדהים ביותר שלו, לטעמי, הוא בכך שפיטרסון לא מאט אחרי המגע הראשון, אלא ממשיך לצבור מהירות. לכן תמיד נדרש מאמץ של מספר שחקנים בכדי להפיל אותו לקרקע. בכל מהלך נתון, עשרת שחקני הגנה יכולים להיות מושלמים, אבל אם רק אחד יעשה טעות – תרשמו מהלך גדול. קחו את מהלך הטאצ'דאון הראשון שלו, שבו האיגלס היו עם שמונה שחקנים בקופסה. הפולבק של הוייקינגס הלך ימינה ובעקבותיו כריס גוקונג, אחד הליינבקרים של האיגלס. אולם פיטרסון לא נע בעקבות הפולבק, אלא ישר לתוך החור שפתח גוקונג. לאיגלס לא עזר ששאר השחקנים עשו את העבודה ללא דופי – הם לא היו מסוגלים למנוע טאצ'דאון של 40 יארד. לצערם של הוויקינגים, בכל מה שקשור למצבי מסירה, לפחות בשלב הנוכחי של הקריירה, AP הוא כלום, ניכט, נאדה. לא לחינם בדאון שלישי למרחק ארוך הוא תמיד על הספסל. הוא לא תופס טוב ולא חוסם טוב, דבר המונע ממנו להיות שותף להתקפה בכל האספקטים שלה.

        לעומתו, ווסטברוק לא מצטיין בנתונים אתלטיים יוצאי דופן, למעט יכולת שינוי כיוון קטלנית. הוא לא מהיר במיוחד ולא חזק במיוחד. עם זאת, ווסטברוק הוא אחד השחקנים הטובים בליגה בתחומים שניתן ללמוד במהלך הקריירה. הוא תופס מעולה, רץ ראוטים מצוין וחוסם מדהים. לכן הוא לא יורד לספסל בדאון שלישי, אלא מסוגל, בניגוד לפיטרסון, לתרום לקבוצה בכל מצב אפשרי. בדומה לוינסנט ג'קסון בהקשר שתואר בפרק של אינדי – סן דייגו, ווסטברוק מרתק אליו תשומת לב מירבית של ההגנה, מה שמאפשר למקנאב להריץ מהלך מוצלח לשחקן אחר (מישהו חושב שהתפיסות שקריטיות של ג'ייסון אוונט ושל ברנט סלק לא קשורות בצורה עקיפה לווסטברוק?).

        בדומה לפיטרסון, ווסטברוק מסוגל להכריע משחק במהלך אחד, גם כשעד אז דפי הסטטיסטיקה שלו לא ממש מרשימים. מהלך הסקרין שהוביל לטאצ'דאון של 71 יארד היה יצירת אומנות, כשהתנהל דרך חסימות של שישה שחקנים לאורך כל המגרש ונגמר בניצולן על ידי ווסטברוק, שנאלץ בדרך להיזכר בכישורי מחזיר הבעיטות שלו. בשורה התחתונה, פיטרסון קיבל מאלוהים הרבה יותר מאשר ווסטברוק, אך בשלב הזה לפחות, ווסטברוק מנצל את המעט שקיבל בצורה יותר יעילה, דבר שבא לידי ביטוי במשחק האחרון.

        מחשבות פה ושם

        - ביצועיו של דארן ספרולס חפרו בור עמוק עבור סן דייגו לקראת הפגרה הקרובה, בה ספרולס הופך לשחקן חופשי. להציע לו להמשיך לגבות את טומלינסון? לא, ספרולס ירצה לפתוח ויברח. לשים עליו תג ולשלם לו משכורת של ממוצע חמשת הרצים הטובים בליגה? לא, קצת מוגזם. להישאר עם טומלינסון המזדקן ללא בקאפ מוכח? לא, קצת מסוכן. אז מה עושים?

        - הרבה מאוד פרשנים צחקו מכך שדשון ג'קסון נבהל מהפאנטר של מינסוטה וברח אל מחוץ לתחומי המגרש בסיום מהלך ההחזרה ברבע השלישי. הם לא לקחו בחשבון שאותו פאנטר (קריס קלואי) גבוה ממנו בראש ורחב ממנו פי שניים.

        - הידעתם שההגנה של הרייבנס משקיעה באימונים המון זמן בתירגולים של החזרת חטיפות? מסתבר שזה בהחלט משתלם להם.

        - אחרי שכולנו למדנו על הדברים אותם שונא אריאל גרייזס, הגיע הזמן ללמוד קצת על הדברים שאני שונא:

        • מהלכי מסירה בדאון שלישי ליארד אחד

        • מערך של שאטגאן בדאון ראשון

        • מסירת סקרין לרסיבר (תלמדו את הרצים לתפוס כדור)

        • פליי אקשן בדאון שלישי ליותר משלושה יארדים (מי אתם חושבים שיקנה את זה?)

        • מהלכי מסירה בדאון שלישי ליארד אחד, כבר אמרתי?

        • לגלות שספר המשחק באתר הרשמי של ה-NFL לא מספק נתונים סופיים על קו ההתחלה הממוצע של הדרייב, דבר המחייב לחשב אותו עם מחשבון (הערת עורך לסעיף האחרון: איליה, אתה דפוק אמיתי).