פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        שמור על הפה שלך

        אם אצלנו מצפים לאמירות שנונות אבל מבקרים את אלה שלא נצמדים לקלישאות, בספרד הפכו את הצביעות לאמנות. שמוליק ניל"י מפרט

        כדורגל בליגות הבכירות של אירופה הוא לרוב עניין סטרילי מאוד, ודאי בעידן הגלובלי. כאשר כל שחקן ומהלך, שלא לדבר על קבוצה, ממותגים ומשווקים כסחורה בכל רחבי העולם, גבולות ההתנהגות הפומבית מסומנים לכוכבים באופן חד וברור למדי. לפני שנה בדיוק, בינואר 2008, הגיע לספרד חריג: אבר באנגה בן ה 19.5, שעבר בקול תרועה רמה מבוקה ג'וניורס לולנסיה תמורת 18 מיליון יורו. התרועה הייתה רמה גם בשל כשרונותיו האתלטיים של באנגה על המגרש, אבל בעיקר מחוצה לו. שניה לפני שנחת בספרד הסתבר שבאנגה תועד בעודו... מענג את עצמו באמצעות הרשת. שחקני כדורגל, בוודאי ארגנטינאים, נהנים לרוב מהשוואות מפרגנות ליד האלוהים, אך אתם יכולים לנחש שעבור אבר ידידנו (לא, אין כאן זווית עברית, מבטאים את השם כמו את זה של ארגון חבר) האנלוגיה לא הייתה מחמיאה במיוחד. אחרי חצי שנה בה כיכבו ידיו במקום רגליו בתקשורת, ארז באנגה את פקלאותיו ואת רשימת הפייבוריטס שלו בקיץ ועבר למקום הטבעי עבור שחקנים עם מוניטין מפוקפק – אתלטיקו מדריד.

        בדרבי הפרטי שלו בשבת באנגה לא שותף, מה שוודאי אכזב כותבי טורים וקריקטוריסטים לרוב שחשבו כבר על כל משחקי המילים והאיורים האפשריים. אבל למרות ההחמצה המצערת הזו, ובמיוחד על רקע המקרה השנתי הפחות משעשע באנגליה שמערב כוכב על, מסיבה וקטטה, שווה להעיף מבט על השחקנים בספרד ש'חורגים מהנורמה' המוכתבת על ידי הכדורגל הממוסחר. ההתייחסות של התקשורת אל השחקנים האלו מעידה במשהו גם על החברה הספרדית עצמה, אבל בינינו, בעיקר נותנת הזדמנות לחייך קצת בלב הימים הטרופים האלה.

        "הדבר היחיד שרציתי היה לתת להם מכות"

        בספרד הפנימו בגדול את התובנה שכללי המשחק אומרים שרצוי מאוד לא לדבר יותר מדי, ואם אתה כבר מדבר, כדאי להיצמד לקלישאות הצנועות ביותר. "אנחנו צריכים להתמקד בעבודה קשה", "זה לא רק אני זה הקבוצה", "צריכים לתת כבוד ליריבה" – ראול, למשל, מדקלם משפטים כאלה מאז שהוא זוכר את עצמו. כך עשו ועושים גם רבים וטובים אחרים, ובראשם כמובן בקהאם (בכל מקום בו דרך), בעיקר כי משפט שיעליב מישהו עלול לנכר צרכן פוטנציאלי.

        המעטים שמרשים לעצמם לומר מה שבא להם בלי חשבון נתפסים כבלתי מתורבתים, לעיתים במידה מסוכנת ממש. שלל אמירותיו של אטו ("אם היו קוראים לי אטואיניו היו מעריכים אותי פי אלף", "רייקארד ורונאלדיניו הם אנשים רעים", וכמובן חגיגות האליפות הבוטות עם בארסה מול ריאל) כמעט סימנו את דרכו החוצה מבארסה. אבל אם אצל אטו היכולת, האגו והפה שווים בגודלם, הרי שישנם גם מעטים הנותנים לפה לעבוד שעות נוספות כאשר הרגליים כבר לא מסוגלות לספק את הסחורה.

        אחד מהשחקנים הללו הוא איוון הלגרה, שהתבלט בתחום כבר בשלהי עידן הגלקטיקוס, כאשר למראה חגיגת שערים ברזילאית של ז'וליו בפטיסטה, רונאלדו ורוברטו קרלוס הצהיר כי לא היה לו שום עניין לחבק אותם – "הדבר היחיד שרציתי היה לתת להם מכות". מאז הסתמן "המרוט", שהקפיד לתלוש את שערותיו במבט מיואש עם כל שער ועבירה לחובת ריאל, כאיש ציני ועצבני במיוחד – וכלב 'מהומת השחקנים הפשוטים' נגד הגלקטיקוס.

        הצביעות של התקשורת הספרדית התגלתה כאן במלוא עוזה, כאשר העיתונאים עטו על מילותיו כמוצאי שלל רב, ובאותה ההזדמנות ביקרו אותו על חוסר הקולגיאליות שגילה כלפי חבריו לקבוצה. הוא אולי אמר את האמת, אבל בספרד – כפי שאן חאל למשל לא הצליח להבין – כנות חשובה פחות מנימוס. התקשורת הספרדית חוגגת ביטויי כנות ובאותה הנשימה מבקרת את חוסר הנימוס שכרוך בהם. לשם ההשוואה, הכפילות הזו הרבה פחות מוחשית באנגליה, היכן שהתקשורת מבליטה ללא סייג כל אמירה פרובוקטיבית של פרגוסון ומתגעגעת לימים בהם מוריניו היה עזר כנגדו.

        כשהפה הגדול חורג לחלוטין מגבולות הטעם הטוב ישנם ריקושטים בשתי המדינות: כאשר הלגרה שיכתב לפני מספר שבועות נאום מוטיבציה של אונאי אמרי על הלוח בחדר ההלבשה של ולנסיה, במחאה על מיעוט דקות משחק, הוא נזרק מהקבוצה, וגם כאשר פרגוסון לא שולט בעצמו ומתחיל לקלל עיתונאים הם מסרבים להמשיך לראיין אותו. אבל באנגליה ניכרת ההבנה – ואפילו החיבה – לפגמים של הדמויות הסובבות את המשחק. מנגד, המוסר הכפול הספרדי מחפש את הפגמים האלו באובססיביות ובה בעת תובע מכל המעורבים במשחק, כיאות למדינה קתולית, להיות קדושים לפחות כמו האפיפיור.

        כרס מתחת לחולצה?

        ההשוואה לאנגליה מועילה עוד יותר בהקשר טעון במיוחד בספרד – אורח החיים של הכדורגלנים, בדגש על משקלם. אם באנגליה עדיין זוכרים בחיבה את כרס הבירה התופחת של גאסקוין וממשיכים להתעלם באלגנטיות מהצמיגים של ויין רוני, בספרד הסיפור אחר לגמרי. ייתכן שמדובר פשוט בגישה ספורטיבית שונה, כפי שהתלונן זידאן ביחס לפסטה שנשללה ממנו כשעבר מיובה לריאל. יחד עם זאת, כנראה שישנה סיבה אחרת, משמעותית יותר: כל כדורגלן, ודאי בכיר, יודע שהרמז הקל ביותר למשקל עודף יגרור גדודי צלמים עם פוקוס אינסופי.

        כאשר שום דבר מיותר לא יוצא מהפה, התקשורת מחפשת כל פירור מיותר שנכנס אליו. ולא, לא מדובר רק ברונאלדו. כאשר הנרי התחיל את העונה הנוכחית כפי שבילה את העונה שעברה – בבזבוז מקום על המגרש – התקשורת מצאה הסבר מקורי: הוא לא הזדקן, הוא פשוט השמין. וכאשר התחיל להבקיע? זה בגלל שהוא הרזה. תסביך המשקל של עיתונות הספורט הספרדית כל כך עמוק, שהמועדונים הגדולים מנצלים אותו באופן עקבי כדי לחנך שחקנים. כששופרי בארסה הקטלאניים התחילו לספר על משקלו התופח של רונאלדיניו לצד בילוייו הליליים, יכולת לדעת שראשי המועדון מעבירים לברזילאי מסר – ואותו הדבר נכון ביחס לדיווחים בספרד על עליה במשקלו של מסי. כשבאנגליה כריסטיאנו רונאלדו מוריד חולצה אתה לא יכול להימנע מלהרגיש שהמטרה היא בעיקר להשוויץ. כשמסי מוריד חולצה אחרי שער, בדיוק כפי שהיה עם רונאלדיניו לפניו, החל מנקודה מסוימת, המטרה היא להשתיק את העיתונאים.

        לעיתים נדירות השחקנים עצמם עושים חיים קלים לתקשורת – הם גם שמנים וגם מקשקשים. בשנה שעברה מאניש למשל היה מכרה זהב עבור התקשורת, אחרי שהפסיק לבלוס רק כדי לצעוק על חאוויר אגירה "מי אתה בכלל שתאמר לי משהו, במה אתה אי פעם זכית?", ולהיזרק בתגובה לאינטר (רק כדי לשוב על ארבע העונה). אבל ברוב המקרים התקשורת צריכה להפעיל חשיבה יצירתית יותר ולהגדיר פגמים אחרים אצל השחקנים, דוגמת תספורות תמוהות (גוטי וחאווייר פורטיו), טיפשות כרונית (שוב גוטי, הפעם לצד דני גוויסה) או נטיות מיניות לא שגרתיות (למי שתוהה מדוע הקהל שר "Guti maricón" בכל מגרש בספרד). אם ישנו סיפור תלוש עוד יותר הוא ימוחזר עד סוף הדורות, דוגמת חואקין שינק עד גיל שש וישמע על כך בכל משחק לפחות עד גיל שישים.

        משהו צבוע, מעיק, מעצבן – תקראו לזה איך שתרצו – שטמון כנראה עמוק בהשפעות קתוליות מסוימות, מניע את התקשורת הספרדית לדרוש מהמעורבים בכדורגל להיות מלאכים, ובה בעת להראות באופן אובססיבי כל סטייה הכי קטנה שלהם מהנורמות ה'מכובדות'. אם תקשורת באופן כללי מסרבת להכיר בגווני אפור, בנקודות ביניים, הרי בספרד, בה הכל תמיד שחור או לבן, זה נכון על אחת כמה וכמה – במיוחד בכל מה שקשור לספורט.

        ובנימה אופטימית זו

        אבל המטרה היא לא לסיים באווירה עצבנית אלא דווקא מחויכת. לשם כך תוכלו למצוא כאן כמה מהאמירות הטובות הבודדות שהושמעו ב 2008, כסיכום שנה צנוע מאוד – עם מקום של כבוד למשקל כמובן:

        "נמאס לי להיות האומנת שלו. הייתי צריך לקום בארבע בבוקר כי הוא לא ידע איך להגיע הביתה" (נשיא חטאפה אנחל טורס נזכר בימי הזוהר עם דני גוויסה).

        "אין לי שום בעיה עם שחקנים שמנים, אם הם שחקנים גדולים שמנים" (פרנק רייקארד מנסה לשקם את מערכת היחסים עם רונאלדיניו).

        "זה יהיה אסון אם אני לא אצא מכאן לשתות בירה" (חאוויר אגירה אחרי המפגש של אתלטיקו מול מרסיי, מבהיר מה הוא חושב על ההתעקשות של אופ"א לתרגם כל שאלה ותשובה במסיבות העיתונאים של הצמ'פיונס ליג לכל שפות היקום)

        "ישנה אפשרות שסגנון המשחק של ריאל מדריד יתאים לנו יותר, אבל ייתכן שאצטרך לאכול את המילים האלו" (מאמן חיחון מנולו פרסיאדו מנסה לעודד את עצמו אחרי השישיה מול בארסה לקראת הביקור בברנביאו, שבו ספורטינג חטפה שביעיה)

        "רויסטון דרנתה הוא האבטיפוס של הכדורגלן המודרני" (פז'ה מיאטוביץ', באופן טבעי למדי עבורו, אוכל את המילים האלה כל שבוע מחדש)

        "מה הכי מטריד אותך – הבדידות, הקור או הקריאות הגזעניות?" ("אס" מעודד את הרכש החדש של ריאל מדריד, הגנאי הצעיר דניאל אופרה)

        "כולנו אחראים, אבל בסוף אלו שאחראים הם אלו שמשחקים" (אנריקה סרסו, נשיא אתלטיקו מדריד, מאמץ לוגיקה ונורמות של פוליטיקאים ישראלים אחרי התבוסה המשפילה לבארסה)

        "אני הולך להמשיך להתלונן. האופי שלי לא מאפשר לי לעשות שום דבר אחר" (ברנד שוסטר נפרד מהטור ברגע של כנות עמוקה)