המלחמה הפרטית של סכנין?

בסופ"ש האחרון, סופסוף, הבינה אולי בני סכנין מה זה אומר להיות נציגת המגזר. גם אם לא ממש התכוונו לכך, גילו הקבוצה ואוהדיה את המציאות האמיתית שבה הם חיים. תחילה, בהפגנת הענק בעיר נגד התקפת צה"ל, ההפגנה ביטאה את הזעם כלפי חוסר המידתיות והאכזריות שבהתקפת צה"ל ונקטה עמדה ברורה לגבי האסון שישראל ממיטה על בני העם הפלסטיני – בני עמם של תושבי סכנין. העמדה הזאת ממקמת את רוב אוהדי סכנין בצורה ברורה במפה הפוליטית. מאוחר יותר יצאה הקריאה של יו"ר הקבוצה לדחות את משחקי סכנין, בטענה שלא יוכל לדרוש מהקהל שלו להפריד בין הזוועות שהוא רואה בטלוויזיה (הזרה, כמובן: בטלוויזיה הישראלית הדמוקרטית לא מראים דברים כה מגונים) למה שקורה במגרש וביציעים ממול. אחרי שבוע בו ניסה חסן אבו סלאח לאטום את לבו ולשדר דו קיום, הוא וקבוצתו ביקשו להוריד את המסכה שהצנזורה היהודית הלבישה עליהם, לראשונה מאז הגיחו לליגת העל.

אלא שמה שקרה אחר כך לימד את בני סכנין עם מי יש להם עסק. כשהקבוצה הורידה את מסכת החביבות, התגלה שלאורך השנים האחרונות עטה הכדורגל הישראלי מסכת צביעות. למרות שהקבוצה ניסתה במשך שנים למצוא חן בעיני הציבור הישראלי, למרות שהקבוצה הוכיחה בכל צורה שהיא כי אפשר לקיים דיאלוג אנושי פורה בין יהודים וערבים, היא ספגה עלבונות ברגע שהשמיעה קולות קצת פחות נוחים לממסד. סכנין הוקעה וכמות השנאה שספגה מהקוראים היהודים היתה מטורפת. בשנייה אחת השתנתה הדעה על הקבוצה מן הקצה אל הקצה. בשנייה אחת גילו אנשי סכנין שעבורנו הם תמיד היו ערבים שרק שואפים להשמיד אותנו. שהם מבינים רק כוח, ושיילכו לעזה. מי שלא מאמין, מוזמן לקרוא את הטוקבקים הבריוניים של שוחרי השלום והאחווה היהודיים בלינק למטה.

מה סכנין לא עשתה בשנים האחרונות כדי לקבל מעט הבנה מהציבור הישראלי: ויתרה על הכדורגל האגרסיבי של אייל לחמן וניסתה לרקוד לצלילי החליל הצבוע של הקונסנזוס. הצליחה לחנך את רוב השחקנים בקבוצה שלא לצאת בהצהרות פוליטיות (למרות שהם באים מעיר מאוד טעונה, שסבלה מאוד מאלות השלום של כוחות הביטחון), והפכה שחקן יהודי לקפטן הקבוע שלה. הם חילקו בקלאוות, הם הושיטו יד לשלום, ואז, ביום אחד, הם גילו שתמיד הם היו עבורנו רק הערבים. ברגע שהפסיקו להיות ערבים טובים, הם מתו מבחינתנו.

אולי זה הזמן של סכנין להבין זאת ולהפסיק להתחפש, במיוחד על רקע תמונות המלחמה. הניסיון להפריד בין פוליטיקה וספורט הוא משולל יסוד (ועם זה ודאי יסכימו גם הטוקבקיסטים שהתלהמו נגד סכנין). סכנין מייצגת מישהו ומשהו מהם היא התחמקה כל השנים. היא מייצגת ציבור מקופח, ציבור מותקף, ציבור שמנסים להשפיל אותו ולרמוס אותו. ציבור שלא משנה מה יעשה, תמיד יטפסו עליו ולא יתנו לו להרים את ראשו. עד היום סכנין התחמקה מזה, ולכן גם לא גררה אחריה גלי אהדה מישובים ערבים אחרים. יש לקוות כי בקשתה לא לשחק בתקופה כזאת תהיה צעד ראשון לעבר השלמה עם זהותה האמיתית: נציגת המגזר, כפי שהוא נתפס בעיני הערבים ולא על פי תו התקן היהודי. את החומוס שלהם יוכלו היהודים לנגב במקום אחר.

לצאת נגד אנשי סכנין ולגלות אנטגוניזם כלפי עמדתם והתמיכה שלהם בערביי עזה, זו חוכמה קטנה מאוד. אין טעם לנסות לפתור ולפטור סכסוך כל כך רב שנים בהגדרות סרק ובנאצות, משום שזו לא תהיה רק התלהמות, אלא גם ציפייה מיותרת מהם ללויאליות מזויפת לצה"ל. ההפגנות שנערכו בסכנין מבטאות רחשי לב אמיתיים ואותנטיים של אנשים שמזדהים עם פגיעה בבני עמם. עד כאן, הכל בסדר, אנחנו דמוקרטיה וזכותו של כל ציבור להפגין, גם אם הוא מזדהה עם אויבינו. רק שכל זה לא קשור לכדורגל ולליגת העל שלנו.

מבלי להיכנס לסיסמאות תלושות כמו "להפריד ספורט מפוליטיקה" או "לדבר על המגרש", יש היגיון רב בתביעתו של יו"ר בני סכנין, חסן אבו סלאח, לדחות את משחקי קבוצתו בשל הרגישות. אבו סלאח לא רוצה לקחת אחריות על התלקחות מהומות בין אוהדים יהודים וערבים. אלא שלמרות הדחייה המתבקשת, לכאורה, יו"ר סכנין טועה, פשוט משום שהוא מנסה להתנער מאחריות, אותה האחריות שלה מצפים, למשל, מבית"ר ירושלים בכל פעם שהיא מארחת משחק רגיש או מהפועל ירושלים ומכבי תל אביב, שאמורות לארח קבוצות יווניות שחוששות להגיע לכאן.

ב-1996/97 קיבלנו מפגש ראשון עם מציאות חדשה בכדורגל המקצועני שלנו, כשהפועל טייבה הפכה לקבוצה הערבית הראשונה בליגה הלאומית (היום ליגת העל). כברכת ברוך הבא קיבלו טייבה וההתאחדות כבר בפתיחת העונה את אירועי פתיחת המנהרה בקבר יוסף באוקטובר 1996, אירוע רגיש במיוחד שעלול היה לפתוח פתח למהומות רבות גם באזור טייבה. אחר כך הצטרפו בני סכנין ומכבי אחי נצרת למעגל העולות והיורדות, אבל הקבוצות הישראליות לא הפסיקו לשחק למרות שמעגל האיבה והאימה נמשך. גם באירועי אוקטובר 2000 מעולם לא נדחה משחק ליגה אינדיבידואלי בשל הנסיבות הללו, וגם כשמחאה הגיעה עד ליפו התקיים בבלומפילד משחק בין מכבי תל אביב למכבי חיפה.

ההתאחדות לכדורגל, שעד כה פעלה בצורה יוצאת דופן ושקולה מאז תחילת המלחמה, אימצה בצדק את המלצות המשטרה לדחייתם של מחזורי משחקים שלמים בעקבות המצב, אבל לא יכולה לאמץ את בקשת סכנין לדחיית משחקיה (אלא אם, כמובן, תקבל זאת כהמלצה מהמשטרה). בסכנין צריכים לשחק לפי החוקים החלים על כולם במקום להתנער. אם בית"ר מסוגלת למגר את אוהדיה ולהיערך היטב למשחקים רגישים (או לחילופין: אם בית"ר לא מסוגלת למגר את אוהדיה וחוטפת על כך בראש), כולל מול סכנין עצמה, צריכה הקבוצה מהגליל להוכיח שהיא שייכת לליגת העל, לא רק בכדורגל שהיא משחקת, אלא גם בהתייחסות לכל מה שקורה מסביב. בדיוק כמו שמצפים מכל אוהד של קבוצה אחרת לשים בצד את המטען הפוליטי כשהוא נכנס למגרש למשחק מול סכנין.