מרתפי ליגת ה-NBA כוללים קבוצות שבדרך כלל עוברות תהליכים הרבה יותר מעניינים מהגדולות. הבעיה היחידה היא שהתהליכים האלה ממש לא מעניינים אף אחד. מדי פעם מגיעה קבוצה שמצליחה ליצור סביבה תחושה מספיק מעניינת כדי שנתחיל להתייחס אליה בסוג של רצינות. לאחרונה הקבוצה הזאת היא אוקלהומה סיטי ת'אנדר.
לפרנצ'ייז החדש בליגה היו כל הכלים והסיבות להפוך ליורש החוקי של הקליפרס. אחרי שגנבו לסיאטל את הכדורסל, מצאו לעצמם כינוי דבילי במיוחד, פינו מקום מתחת לתקרת השכר באובססיביות והביאו בדראפט שחקנים אפורים וסולידיים בבחירות גבוהות, הדרך לעמדת הבדיחה שכולם גם נהנים לצחוק ממנה נראתה קצרה. החודש הראשון של העונה חיזק את התחושה שמדובר בקבוצה המיותרת בעולם. אבל אז הגיעו חילופי מאמנים - את פי ג'יי קרליסימו נטול הכישורים החברתיים החליף סקוט ברוקס האלמוני והסימפטי, עבר להרכב נמוך, טיפח את הצעירים והביא את השינוי.
מניחים את היסודות
מי שרץ לבדוק את המאזן של אוקלהומה סיטי וכבר עם היד על כפתור התגובה כדי להבהיר לי בעדינות שמדובר בקבוצה הגרועה בליגה עם ארבעה נצחונות ו-29 הפסדים, אולי בדרך למאזן מהגרועים בהיסטוריה, יכול להיות רגוע. שמתי לב, אבל לא תמיד השינוי מורגש בטור ה-W. לפעמים ניתן לזהות אותו גם מהדרך בה הקבוצה מפסידה. ב-16 המשחקים הראשונים היו לרעמים (צריך להתרגל לשם הזה, מה לעשות) שמונה הפסדים ב-12 נקודות או יותר, חציים בלו-אאוטים. מאז, ב-18 משחקים הקבוצה לא הפסידה ביותר מ-11 נקודות. היא עמדה בכבוד במשחקי חוץ באורלנדו, דאלאס, סן אנטוניו ודטרויט והלילה פספסה נצחון על דנבר החזקה רק בגלל באזר ביטר מטורף של כרמלו אנתוני.
אבל השינוי המשמעותי יותר הוא ביכולת של הצעירים. ברוקס הזיז את קווין דוראנט לעמדת הסמול פורוורד ומשם הוא נותן את מספרי הסופרסטאר שציפו ממנו. בדצמבר הוא סיפק 25.1 נקודות באחוזים טובים, עם שלשות והרבה הליכות לקו, 7.7 ריבאונדים וגם כמות מכובדת של חטיפות וחסימות. קפיצת המדרגה של דוראנט מייצרת לאוקלהומה סיטי את הילת הקבוצה עם מגה סטאר בהתהוות שכל כך חשובה לתחושה שיש לפרנצ'ייז עתיד.
אם במקרה של דוראנט היה ברור שהוא טוב מדי בשביל שזה לא יגיע בשלב מסוים, עם שני השחקנים המשלימים שלו התמונה הייתה הרבה פחות ברורה. כאשר ג'ף גרין נבחר בבחירה החמישית שהקבוצה (אז עדיין סיאטל) קיבלה בשנה שעברה מבוסטון הורמו כמה גבות. גרין נחשב לשחקן סולידי אבל לא מוכשר כמו כמה פוטנציאלים שנבחרו אחריו. כאשר אוקלהומה סיטי השתמשה בבחירה הרביעית השנה כדי לקחת את ראסל ווסטברוק הגבות כבר הגיעו לקצה המצח. ווסטברוק נראה כמו דוגמא קיצונית עוד יותר לשחקן חביב ויעיל שנוצר סביבו הייפ מוגזם שגרם לו להיבחר הרבה יותר מדי מוקדם.
בינתיים, גרין ו-ווסטברוק לועגים לכל המבקרים. הפורוורד גרין משתפר כל יום שעובר וכרגע נאבק על תואר השחקן השני הכי טוב במחזור 2007 אחרי דוראנט. בדצמבר הוא קלע 18 נקודות למשחק והוסיף 7 ריבאונדים ועוד קצת מהכל. הפוינט גארד ווסטברוק פרץ קדימה הרבה יותר מהר מהצפוי. ברוקס הכניס אותו להרכב על חשבון ארל ווטסון הנצחי וקיבל ממנו בדצמבר 15.5 נקודות ו-5.1 ריבאונדים ואסיסטים. הוא זכה בתואר רוקי החודש במערב (על חשבון או ג'יי מאיו) וכמעט בכל עונה אחרת היה מועמד מוביל לתואר רוקי העונה כרגע.
פתאום אוקלהומה סיטי מוצאת את עצמה מובלת ע"י שלושה ילדים בני 20-22 מהמבטיחים ביותר שהגיעו לליגה בשנים האחרונות. אחרי חודש בו כל השלושה כיכבו, ניתן לדמיין לאן הם יכולים לקחת את הקבוצה בעוד שנתיים, ומה יקרה כאשר יצטרפו אליהם רוקי-שניים איכותיים ושחקנים משלימים ראויים. אם הרעמים יצליחו למצוא שחקן פנים ראוי, ובדראפט הקרוב יש כמה שמות מעניינים, הם יהפכו רשמית לקבוצה עם פוטנציאל לעתיד רציני ביותר.
איך עושים זאת לא נכון
השאלה שמיד קופצת לראש בהקשר של אוקלהומה סיטי היא זו: האם בכלל ניתן לבנות קבוצה גדולה דרך כמה שנים של בחירות דראפט גבוהות מוצלחות? תראו, למשל, את שיקגו. בעצם, אל תראו את שיקגו. הבולס הפכו השנה לגרסת ה-NBA לסרט אימה גרוע- במקום הידיעה מתי הולכים לעשות לנו "בוו!" חסר משמעות ישנה הידיעה שבן גורדון תיכף הולך ליידות זריקה שבקושי תפגע בטבעת, ובשני המקרים הסיבה היחידה להמשיך לראות היא כדי לדעת עד לאן זה יכול להתדרדר.
מה עובר על הבולס? איך הקבוצה שלא מזמן נראתה כמו הכוח העולה בליגה הפכה לקבוצה התקועה בליגה כל כך מהר? מילות המפתח הן מומנטום ואיזון. הקבוצה שג'ון פקסון בנה וסקוט סקיילס אימן התקדמה בזכות מומנטום שנבנה בהדרגה עד שיצר אשליה שזו קבוצה גדולה באמת. ברגע שהמומנטום אבד החסרונות החלו לצוץ - משחק ההתקפה המוגבל, המחסור בשחקן פנים דומיננטי, המחסור במנהיג אמיתי וכוכב אמיתי. ניתן רק לדמיין היכן הבולס היו נמצאים היום אם פקסון היה קורא נכון את התמונה בזמן ומביא את פאו גאסול, או אולי אפילו קווין גארנט, כשהמניות של הצעירים שלו היו בשיאן.
השוורים מדגימים איך עושים את זה לא נכון. בשנים הראשונות אחרי פרישת מייקל ג'ורדן הם אגרו צעירים עם כשרון ובלי הבנה של איך מנצחים משחקים. כשהם עברו לבחור שחקנים עם אופי הם עשו זאת באופן לא מאוזן ובנו יותר מדי על היכולת של הצעירים האלה להעלות אותם למעלה בלי עזרה. כשהם הביאו עזרה הם נפלו עם בן וואלאס שנתן עוד מאותו הדבר במקום להוסיף מימד חדש. אם באוקלהומה סיטי רוצים להצליח, הם קודם כל צריכים ללמוד לעומק כל מה ששיקגו עשתה בעשור האחרון ולעשות בדיוק ההיפך.
יעלו על המסלול הנכון?
יש גם סיפורי הצלחה של בנייה סביב בחירות דראפט גבוהות בזכות שנים של נמושיות. כרגע, הדוגמא הבולטת היא אטלנטה. לאחר שנים של בחירות תמוהות של שחקנים מאותו הסוג, רובם בינוניים, הספיקו לבילי נייט שתי החלטות טובות כדי להעמיד קבוצה ראויה - בחירת הסנטר אל הורפורד והבאת מייק ביבי. השניים הפכו את החמישייה של ההוקס לאחת הטובות בליגה בזכות שני הסודות המאוד לא שמורים - איזון בין העמדות והיכולות ההתקפיות ותוספת של נסיון.
ועדיין, אטלנטה היא היוצאת מהכלל. הכלל הוא יותר מדי קבוצות עם יותר מדי שחקנים מוכשרים שלא הולכות לשום מקום. ממפיס, הקליפרס רוב השנים, שארלוט והדוגמא המובהקת ביותר - מינסוטה. הזאבים צירפו בשנה שעברה לצעירים המוכשרים שלהם את הצעירים המוכשרים של בוסטון. הבעיה היא שאף אחד מהחבורה הזאת לא יודע לנצח משחקים. אל ג'פרסון הופך השנה די רשמית לשחקן של מספרים גדולים בקבוצות קטנות מאוד (עוד סיפור שלא מדברים עליו מספיק- ככל שהזמן עובר מתברר שגארנט עבר לבוסטון תמורת זאק רנדולף 2.0 וחבורת שחקנים משלימים עלובים) וסביבו אין אף אחד שייקח עליו את תפקיד המנהיג והווינר.
בחודש האחרון אוקלהומה סיטי הוציאה את עצמה, לפחות בינתיים, מרשימת הקבוצות מהפיסקה הקודמת. הכוכב שלה נראה כמו הדבר האמיתי, השחקנים המשלימים הצעירים נראים נהדר והתחושה הכללית היא שרק חוסר הנסיון מונע מחלק מהמשחקים הצמודים שלה להפוך לניצחונות. בקיץ כמעט כל השחקנים המיותרים בסגל שלה יסיימו חוזה והיא תיכנס לתקופת מבחן בה ייקבע אחד משני מסלולים (במקרה שלה אין אמצע) - נסיקה למעלה אל מאבקי פלייאוף במערב או עוד שנתיים תקועות עד שדוראנט יעזוב. אם דצמבר 2008 הוא מדד למשהו, לא הייתי פוסל את האופציה הראשונה מהר מדי.
