פרישתו של מורטן "מתושלח" אנדרסן, שלא הצליח למצוא קבוצה העונה ונאלץ לוותר על חלומו לשבור את שיא העונות של ג'ורג' בלנדה, השאירה את ברט פארב לבדו כשחקן הפעיל היחיד המחזיק בשיאים בקטגוריות העיקריות. האקדוחן "התעלם" תחילה מהניתוח שלי בשנה שעברה, בו "הוכחתי" כי עליו להמשיך לעונה 18, ופרש בדמעות מהמשחק; אך מהר מאד הכיר בטעותו החמורה ועבר לג'טס, שם שיפר את מאזן הקבוצה מ-10:6 ל-7:9. לא היה בכך די להגיע לפלייאוף, והמאמן מנג'יני נאלץ להתפטר. אך שיאיו של פארב המשיכו לגדול: 65 אלף יארד, 464 ט"ד, 5,720 מסירות מוצלחות, 269 הופעות רצופות בהרכב, 169 ניצחונות כק"ב פותח... וגם 310 חטיפות.
אין ספק שיכולתו של פארב נחלשה מאד בהשוואה לעונת השיא שלו ב-2007, אך עדיין היתה טובה מיכולתו בעונת 2006. לכן לא נרתעתי מהכישלון היחסי העונה, ואנסה להשתמש באותה נוסחה כדי לקבוע אם עליו להמשיך לעונה 19. כמובן שפחות ק"ב המשיכו לעונה 19 מאשר אלה שסיימו את הקריירה אחרי עונה 18. לכן קבוצת הביקורת שלנו תהיה הפעם מצומצמת יותר. מדובר בסך הכל בארבעה שחקנים. נבדוק מה עשו בעונתם ה-18 לעומת פארב, וגם ננסה למצוא רמז לעתיד על ידי בדיקת עונתם ה-19.
פארב סיים את העונה עם רייטינג 81, כמה נקודות פחות מהממוצע שלו (85). הוא המשיך לדייק במסירותיו (כמעט 66 אחוז) ונחלש מבחינת יארדים למסירה לעומת 07' (אך לא לעומת 05'-06'). יחס הט"ד/חטיפות שלו (1) היה זהה לזה של 06'. וארבעת האחרים? ובכן, טסטוורדי היה הק"ב הפותח של דאלאס ושיחק בינוני, עם יותר חטיפות מט"ד, מאזן יארדים לא רע (7.1 למסירה), 60 אחוזי דיוק ורייטינג בהתאם 76. הוא הפסיד 10 משחקים, והמשיך לעונה 19 כפותח במשרה חלקית במדי הג'טס. דייב קרייג בילה את שתי העונות (18 ו-19) על ספסל טנסי, ולא תרם כמעט דבר באף אחת מהן. ג'ים הארט פתח רק בשלושה משחקים בעונה ה-18, שיחק נורא ואיום (רייטינג 53, 55% דיוק) והמשיך לעוד עונה על ספסל וושינגטון, בה לא נגע כמעט בכדור. ואילו לן דוסון פתח בשמונה משחקים, הפסיד בחמישה, מסר כפליים חטיפות מט"ד, סיים עם רייטינג חלש של 65 והמשיך לעונה טובה בהרבה, אך עדיין כפותח במשרה חלקית.
לעומתם, פארב עדיין במצב טוב, ורמת משחקו היתה גבוהה משל כולם. גם מאזן הניצחונות שלו העונה טוב בהרבה משל הארבעה. לכן, למרות הסיום הגרוע של העונה, אני סבור גם הפעם שעל פארב להשאר לעונה 19, לנצל את השתתפותו בכל מחנה האימונים לבניית התיאום עם סגל התופסים, ולנסות לעלות על הגל עם המאמן החדש שיגיע למדולנדס.
עוד בוואלה!
מאנינג מסתער במלוא המרץ
השחקן הפעיל הבא בדירוג המוסרים, פייטון מאנינג, המשיך להגדיל את שיאו והגיע העונה בפעם התשיעית ל-4,000 ירד. מרינו, במקום השני, השיג שש עונות כאלו "בלבד". בקצב הנוכחי ישבור מאנינג את כל שיאי המסירה המצטברים של פארב כבר בעונתו ה-16. אחרי 11 עונות הוא מדורג במקום השביעי, ובעונתו ה-12 יגיע כנראה למקום הרביעי. מעבר להישגיו האישיים והקבוצתיים הניתנים לכימות העונה, שנדונו כבר בהרחבה במדור ובכלל, נדמה לי שמה שאפיין העונה את מאנינג היה המשך התפתחותו כמנהיג ההתקפה. בכל עונה מראה לנו מאנינג שיש לו עוד לאן להתפתח ולהתקדם, ובכל עונה נראה שמצא לעצמו אתגר חדש. בתקופה השניה של הקריירה שלו, מרגע הגעתו של דאנג'י, היתה הדעה המקובלת בליגה ובתקשורת שהדרך היחידה לעצור את מאנינג היא לשחק נגדו במערך 4-3 שפיתחו ביל פרסלס ומאמן הליינבקרים שלו, ביל בליצ'יק, בשנות ה-80 בניו יורק ג'איינטס. המערך הזה נשען על נוכחותו של פס-ראשר אימתני בעמדת הליינבקר החיצוני, שיכול היה לשחק גם כדיפנסיב אנד (השחקן המקורי היה כמובן לורנס טיילור הגדול). ואכן, הקבוצות ששיחקו במערך זה הצליחו בשנים האחרונות להדיח את מנינג בפלייאוף: הפטריוטס פעמיים (עם ווילי מגינסט בעמדה הקריטית), סן דייגו פעם אחת (שון מרימן), ופיטסבורג פעם אחת (ג'ואי פורטר). והנה, העונה שיחק מאנינג משחקים גורליים נגד ארבע הקבוצות הבכירות המשחקות במערך 4-3, כולל שתי ההגנות הטובות בליגה: פיטסבורג (ג'יימס הריסון בעמדה הקריטית), בולטימור (טרל סגס), ניו אינגלנד (אדליוס תומאס) והצ'רג'רס (שון פיליפס במקום מרימן הפצוע). התוצאה? 0:4 לטובת הקולטס.
גם שני בועטים קבעו השנה שיאי ליגה מצטברים. שוב מדובר בג'ייסון הנסון, שבנוסף לשיא העונתי שלו עקף את אנדרסן גם בקריירה, והגיע ל-41 שערים מטווח של 50 יארד ומעלה. אנדרסן קבע את שיאו לאורך 25 עונות, בעוד הנסון שיחק "רק" 17. שניהם שיחקו את 17 העונות הראשונות שלהם באולמות סגורים (הנסון בסילברדום ובפורד פילד, אנדרסן בסופרדום ובג'ורג'יה דום). להנסון צפוי שיא נוסף בעונה הבאה, כשיהפוך לשיאן הנקודות הקבוצתי עם השיא הגבוה בתולדות הליגה, ויעקוף את ג'ייסון אילאם במדי דנבר (1,786 נקודות).
ואם כבר דיברנו על אילאם, הרי שגם הג'ייסון הצעיר יותר המשיך להגדיל את שיא הליגה שלו, עם עונה 16 מעל 100 נקודות. כל העונות באו ברציפות אילאם מעולם לא צבר פחות מ-100 נקודות בעונה. אדם וינאטיירי שמר גם הוא על רצף עונות ה-100, אך הוא צעיר מאילאם בשלוש עונות. אילאם נהנה, כמובן, מהמעבר לשחק באולם סגור, לאחר שנים של מלחמה באיתני הטבע במייל-היי. לאור הצלחת הבועטים הזקנים העונה, נראה שאילאם ירוץ חזק לכיוון שיא הנקודות הכללי של אנדרסן.
שיאים קבוצתיים
בניגוד לעונה שעברה, בה היו ששה שחקנים ששברו שיאי קריירה קבוצתיים, היתה העונה הזו שקטה, עם שניים בלבד. אבל הישג יוצא דופן הרים את הישגי העונה הזו לפחות למצב של שוויון עם קודמתה. נתחיל עם שני השיאנים הטריים: ראשית דונובן מקנאב. אחד השחקנים המושמצים בליגה הוביל את פילדלפיה לפלייאוף תוך כדי שבירת שיאי הקריירה והשיא העונתי של הקבוצה בתחום המסירה. את שיא הקריירה החזיק רון "ג'וז" ג'וורסקי, ומקנאב כבר הספיק להשאיר אותו הרחק מאחור. את השיא העונתי החזיק מקנאב עצמו (משנת 04', עונת המסירה המוצלחת בתולדות הליגה). מקנאב החמיץ ב-84 יארד בלבד את הפיכתו למוסר ה-4,000 הראשון בתולדות פילי, אך "יתנחם" בכך שהדיח מהפלייאוף במחזור הסיום את שנוא נפשו טרל אוונס. בן קבוצתו של מקנאב, הבועט המצויין והוותיק דייוויד אייקרס, כבר קבע בעונה שעברה שיא נקודות קבוצתי. כעת נותר רק לחכות שהרץ המעולה בריאן "איז סוויט, יו" ווסטברוק ישבור את שיא הריצה הבלתי מרשים ואת שיא התפיסה הבינוני של הקבוצה. זה עשוי לקרות כבר ב-2010.
כדי לקבל פרספקטיבה על הישגו של מקנאב די אם נשתמש בכלי המדעי המוכר לנו כבר ונבחן מי הם המוסרים שקדמו לו במדים הירוקים: נורם ון ברוקלין, חבר היכל התהילה (וגם האלוף האחרון); סאני ג'ורגנסן, חבר היכל התהילה, המוסר הראשון שצמח על רקע הצלחתו של יונייטס ב"משחק הגדול בהסטוריה" והפך סמל של משחק המסירות המודרני; "ג'וז" עצמו; ורנדל קנינגהאם, האתלט/מוסר המצויין (ו-MVP הליגה בשעתו).
שנית סבסטיאן ג'ניקובסקי. הבועט הפולני העצבני וחובב האלכוהול ו"סמי האונס" המשיך לבעוט לשער מטווחים בלתי אפשריים באווירת הכאוס הכללי השוררת באוקלנד. הוא התעלם מהבעיות הרבות מספור המקיפות את הריידרס, ובעונתו התשיעית הצליח לעקוף את הק"ב/בועט המפורסם ג'ורג' בלנדה, שפרש בשנת 75'. זהו השיא הקבוצתי הוותיק ביותר שנשבר העונה.
בנוסף לשני השיאים, כאמור, היה גם הישג ייחודי: פרנק גור, הרץ הדורסני מסן פרנסיסקו, חצה את קו אלף היארד במחזור הסיום, והפך לרץ הראשון בתולדות הניינרס (63 עונות!) שעושה זאת שלוש פעמים רצופות. בקבוצה שיחקו שלושה רצים השוכנים כיום בהיכל התהילה: ג'ו פרי, יו מקלייני וג'ון ג'ונסון, כמו גם רצים מצטיינים מהדור הצעיר יותר: רוג'ר קרייג, ריקי ווטרס וגריסון הרסט. אף אחד מהם לא הצליח לשמור על רמה גבוהה ויציבה לאורך זמן בקנדלסטיק, והנה דווקא גור האפרפר עושה זאת, ומוכיח כי אין למילה "כוכב" כל ערך מוסף על המגרש.
שבעה שיאים עונתיים נפלו, ולעומת עונת 07', במהלכה התרכזו השיאים בעיקר בתחום האווירי, הפעם היתה חלוקה "סוציאליסטית" יותר. רק שיא תפיסה אחד נשבר העונה: אנדרה ג'ונסון, הסופרסטאר של יוסטון, שהגיע בפעם השניה למאה תפיסות,אך לא נעצר שם וסיים עם 115 (מלך התפיסות והיארדים 1,575 של הליגה). בכך שבר את שיאו שלו בלא פחות מ-12 תפיסות.
המוסרים המשיכו את יכולתם הטובה מעונת 2007 ושלושה מהם קבעו שיאים קבוצתיים. ראש וראשון להם, כמובן, דרו בריס, שהגיע כדי מסירה אחת ל-16 יארד משבירת שיאו האגדי של דן מרינו. המסירה לא הושלמה, אך בריס "התנחם" בכך שהפך למוסר ה-5,000 השני בהיסטוריה, ושבר את שיא המסירה של הסיינטס בפעם השלישית בשלוש שנים. לאחר שלוש עונות יש לבריס כבר קרוב ל-14 אלף יארד במדי הסיינטס, ובקצב זה יוכל לשבור את שיאו של מאנינג האב (21 אלף ב-12 עונות) כבר באמצע עונת 2010 עונתו החמישית בלבד בקבוצה. אין איור חד יותר מזה לפער העצום שבין עידן הריצה לעידן המסירה בליגה. השני הוא ג'יי קטלר, ששבר את שיאו של ג'ייק פלאמר ביותר מ-400 יארד. כמו במקרה של בריס, גם הישג זה לא הביא את דנבר לפלייאוף. ואחרון חביב מקנאב, שעליו כבר דיברנו.
שלושה שיאים נשברו בתחום הריצה. השחקן המלהיב ביותר בליגה, אדריאן פיטרסון (מלך הריצה), שבר את שיאו של רוברט סמית' והשיג 1,760 יארד. פיטרסון (שאני מכנה אותו מסיבות ברורות "דיקרסון") לא רק שעורר לחיים את המטרודום והיה השחקן החשוב ביותר בהגעה לפלייאוף של מינסוטה, הוא גם הצטרף למועדון מאד מצומצם (ואיכותי) של רצים שהגיעו ל-3,000 יארד בשתי עונותיהם הראשונות (דיקרסון המקורי, קמבל , וכמובן פורטיס ואג'רין ג'יימס).
דיאנג'לו וויליאמס נתן סוף סוף את התפוקה לה ציפו הפנתרים כשבחרו בו בסיבוב הראשון בדראפט, ושבר את שיאו של סטיבן דייוויס. והרוקי המלהיב סטיב סלייטון שבר את השיא של יוסטון (דומניק וויליאמס 04'). שבירת שיא זה נחזתה כאן בכתבת הסיכום מלפני שנה, כשציינתי כי כל רץ שיפתח בקבוצה (סלייטון כמובן היה אז עדיין בקולג') הוא בעל סיכוי טוב לעשות זאת.
פרישות ופריצות
לאחר עונה אחת בלבד נראה כי נבחרי דראפט 2008 הם המקבץ האיכותי ביותר שהגיע לליגה מאז שנת 96'. הדבר התבטא הן בעמדות ה"זוהרות" והן בעמדות ה"אפורות". אם ימשיכו בדרכם זו, צפויים הרוקיס המצטיינים להכניס את מחזור 08' לספר הזהב של הליגה.
שני ק"ב רוקיס פתחו בהרכב קבוצותיהם מהיום הראשון, לא החסירו משחק לאורך כל העונה, והחזירו את קבוצותיהם לפלייאוף לאחר כשלון בעונה שעברה. ג'ו פלאקו הבין בדיוק את מקומו במערכת של בולטימור, ניצל עונת התחדשות מרשימה של הגנת "שלטון הארגמן", ניצח את המשחקים החשובים, והגיע לפלייאוף ממשבצת מס' 6 על חשבונם של הפטריוטס המנוסים (שגם הם נאלצו להסתדר עם ק"ב חסר נסיון). פלאקו, מוסר ענק (1.98 מטר) אך נייד יחסית לגובהו, הזכיר בעונתו הראשונה את בן רות'לסברגר, אם כי לא הגיע למספרים יוצאי הדופן מעונת הרוקי של ביג בן. צל"ש מיוחד מגיע לפלאקו אם נזכור כי הגיע לליגה מהדרג השני במכללות (דלוור), ולכן לא שיחק מימיו במשחק בול או משחק אליפות משמעותי ולמרות זאת תפקד היטב באור הזרקורים. במשחק המכריע של בולטימור, המשחק האחרון בטקסס סטדיום, בחוץ, בפריים טיים, כשהעונה כולה מונחת על הכף רשם פלאקו רייטינג של 96.
מט ריאן, ק"ב מתוחכם וקר רוח בסגנון טרוי אייקמן וברני קוסאר, ניהל היטב את משחקי קבוצתו, ותוך הבנת מגבלותיו כרוקי השאיר את מרכז הבמה לרץ המעולה "ברנר" טרנר, שחקן הרכש של העונה ללא ספק. ריאן מיעט לעשות טעויות, לא לקח סיכונים מיותרים ולא ניסה לגנוב את ההצגה. את תפקידו המשני בהתקפה ביצע מצויין (61 אחוזי דיוק, רייטינג 88), ובשני משחקים בהם היה עליו למלא תפקיד מרכזי בקוולקום נגד הצ'ארג'רס ובבית נגד הסיינטס נענה עם רייטינג של יותר מ-130!
שלושה רצים מעולים הגיעו לליגה בבת אחת, ומייד אותתו על כוונתם להדיח את מחזור 97' ממעמדו הנוכחי כמחזור הרצים המצליח ביותר. מט פורטה, כריס ג'ונסון וסטיב סלייטון חצו כולם את קו ה-1,200 יארד, מה שלא קרה מאז איחוד הליגות. שלושת הרצים רשמו נתונים דומים למדי, אך ג'ונסון כמובן הצליח יותר מהאחרים, כשהפך לנשק ההתקפי העיקרי של הקבוצה בעלת המאזן הטוב ביותר, וגורם מרכזי בריצת ה-0:10 שלה שהבטיחה לה מקום בפלייאוף עוד בחודש אוקטובר. על סלייטון כבר כתבתי בעניין השיא הקבוצתי שקבע. סלייטון ופורטה ייאלצו להמתין לעונה הבאה כדי לטעום טעמו של פלייאוף. ג'ונסון יכול עדיין להשוות את הישגם הייחודי של טוני דורסט, ג'מל לואיס וג'וזף אדיי: 1,000 יארד וטבעת אליפות בעונת הרוקי. בנוסף לשלושת הגדולים, היו עוד שני רצים שהצטיינו מבלי להשיג 1,000 יארד - ג'ונתן סטוארט, שהצליח להתקרב למספר עם עשרה ט"ד למרות היותו הרץ השני של קרוליינה; וקווין סמית', ששיחק היטב בשממת דטרויט.
גם בין התופסים הצליח מחזור 08' לא רע בכלל. אדי רויאל הפך לתופס הפוזשן העיקרי של דנבר והתקרב לאלף יארד; דשון ג'קסון הצטיין בפילדלפיה (למרות כמה שטויות של רוקי) וקיבל בתמורה כרטיס לפלייאוף. עוד נציין את ריאן קליידי המעולה, שומר ראשו של ג'יי קאטלר בדנבר וסיבה מרכזית לעונת השיא שלו; את ג'רוד מאיו מניו איגלנד, שהוביל את הקבוצה בתיקולים; את ג'ון קרלסון ככל הנראה הטייט אנד הטוב ביותר שהגיע לסיאטל בדראפט מאז הקמתה; וג'ייסן ג'ונס המסוכן, שתרם חלק משמעותי להצלחת טנסי, עם חמישה סאקס.
מהצד השני נפרדנו העונה מכמה וכמה שחקנים ותיקים וזכורים לטוב. מורטן אנדרסן תלה את נעליו, משאיר אחריו שיא נקודות מדהים (מעל 2,500) ואת הבעיטה החשובה ביותר בתולדות אטלנטה. האיש שהחל לשחק כמה חודשים לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה שרד בליגה שנה וחצי לאחר תום מלחמת לבנון השניה, והוא גם שיאן המשחקים בליגה. שני שחקני קו אגדיים, מהטובים ביותר שזכינו (ואולי נזכה) לראות, אמרו שלום: לארי אלן וג'ונתן אוגדן. ומקו ההתקפה לקו ההגנה: וורן סאפ הקשקשן והמלהיב עבר לקשקש באולפן, וכמוהו מייקל סטרהאן, האלוף הטרי. ג'וניור סייאו, הליינבקר הנצחי והנפלא, פרש, חזר וכנראה פרש סופית למרבה הצער, ללא טבעת. גם כמה שחקני התקפה מצטיינים: פרד טיילור, ג'ו הורן, קינן מקרדל, ויני טסטוורדי, טרוי בראון וג'ואי גאלוויי סיימו כנראה את דרכם. כולם ינסו להדחק להיכל התהילה בעוד שש שנים. כעת בסיום העונה, מתגנב ללב חשש כבד כי שני שחקנים גדולים, דרק ברוקס ואייזק ברוס, עומדים להצטרף לחבורת הפורשים וכבר התייחסתי לברט פארב, שתמיד נמצא על הסף.