הסיפורים שמאחורי המספרים

העונה הסדירה שהסתיימה זה עתה התאפיינה בסיפורים מרגשים ואפילו מדהימים של שחקנים וקבוצות שהתגברו על מכשולים שנחשבו בלתי עבירים בדרך להצלחה, ומנגד – קבוצות שהניחו להצלחה להישמט מבין אצבעותיהן ברגע המכריע. היה לנו העונה חומר לכמה וכמה סרטי ספורט הוליוודיים (מלך הקמבק צ'ד "הנוקם" פנינגטון, האלכוהוליסט המשוקם קרי "הטרמפיסט" קולינס, "המסכה 2" עם אנקוון "איש הברזל" בולדין, "אגדת המלך מידאס" עם ביל פרסלס, פייטון "הגבר שנשאר אחרון" מאנינג, וכמובן "מכסח האסטרוטרף" בכיכובו של מייקל "ברנר" טרנר); כמה סרטי תעודה נוקבים ומטרידים ("הצלף" על פלקסיקו בורס, "הפרידה הממושכת" עם פט בולן ומייק שנאהאן, "גיבורי הדגל" בכיכובו של אנדי ריד, "מותק הילדים קרעו את הרצועות" – סיפורו של ביל בליצ'יק, "הזקן והים" המתעד את מסע הדיג של ברט פארב בינואר, "שודדי הקריביים – סוד ההגנה הנעלמת" עם קפטן ג'וני גרודן, "לקרוא ולשרוף" – חשיפת מהלכי ההתקפה הסודיים של טוני רומו וג'ייסון וויטן, ומעל כולם – "גברים לבנים לא יודעים למסור" על התקפת שיקגו); ואפילו סרט אימה אחד – "היצור" בכיכובו של הקיסר והעב"מ אל דייוויס.

בעונה כזו של עליות וירידות מטורפות הנתונים הסטטיסטיים ניגנו מטבע הדברים כינור שני, אך גם כך היו כמה התפתחויות (קצרות וארוכות טווח כאחד) שהיו שוות מעקב ותיעוד. בכתבת הסיכום הזו אנסה לסקור את העיקריות שבהן. שוב, כמו בעונה שעברה, התמקדתי בקטגוריות מצומצמות יחסית, בגלל שפע הנתונים וקוצר היריעה. שכחתי משהו? השמטתי שיא הסטורי של השחקן/הקבוצה האהובים עליכם? קדימה – תגובות (כולל השמצות והתקפות אישיות) תתקבלנה בברכה, כמו תמיד.

לפני שנה כתבתי כי ניתן לתמצת את סיכום העונה לביטוי אחד: 0:16. העונה אנחנו נותנים מקום של (אי) כבוד לעיר העגומה ביותר בצפון אמריקה: דטרויט. לא זו בלבד שעשרות אלפי תושבים צפויים להפגע במישרין או בעקיפין מהמכה שספגה תעשיית הרכב האגדית של העיר, כעת על התושבים האומללים להתרגל גם לחטוטרת שצמחה העונה על גבם בדמות עונת 16:0. בניגוד לטמפה 76'-77', שהפסידה 26 משחקים רצופים עד שטרחה להשיג ניצחון ראשון בעונתה השניה, האריות הפחדנים (כפי שמכנה אותם בצדק גרג איסטרברוק) של 2008 היו קבוצה ותיקה ומושרשת, עם יותר מעשור של בחירות דראפט וגישה לשוק השחקנים החופשיים, ומסורת הכוללת 4 אליפויות (שלוש בשש עונות) ו-13 שחקנים בהיכל התהילה, מדאץ' קלרק ועד ברי סנדרס. כשלונם לפיכך גדול בהרבה משל הבאקנירס העלובים שהיו קבוצת אקספנשן שנבנתה מאפס.

קל להטיל את האשמה ב"הישג" ההסטורי על שכמו של מאט מילן, שאכן היה מנכ"ל גרוע ביותר (לא הגרוע ביותר שזכור לי, אך בהחלט בין הגרועים). לדעתי האשמה העיקרית היא על ביל פורד, ששכח את בסיס האתוס שעליו נבנתה הליגה: מעורבות אישית של הבעלים ומחוייבות אישית שלהם להצלחת הקבוצה. לא לחינם נאסר על חברות להחזיק קבוצות בליגה (בניגוד למשל לכדורסל ולבייסבול). ביל פורד התייחס לקבוצה כאילו היתה עוד חברה בת של קונצרן פורד, וזה שורש הכשלון.

מכאן נעבור להישגים ללא מרכאות. נפתח עם אד ריד, הסייפטי הנפלא של בולטימור. כמו חברו ריי לואיס, גילה ריד מחדש את יכולתו הגבוהה (תשע חטיפות, שיא אישי של שני ט"ד, 264 יארד) בעונתו הראשונה של המאמן האלמוני ג'ון הארבו. ריד אמנם לא שבר את שיא היארדים העונתי בהחזרת חטיפות (358) שקבע בעצמו בעונת 2004, אך הצליח לשבור שיא ליגה אחר שלו מאותה עונה, כאשר החזיר חטיפה למרחק 108 יארד – הארוך ביותר בהיסטוריה (כולל כמובן ט"ד). שיאו הקודם של ריד היה 106 יארד. לאחר שבעונה שעברה נקבע שיא המרחק האפשרי למהלך אחד בליגה, כשקרומארטי מסן דייגו החזיר החטאת שער שדה ל-109 יארד, נראה שגם בתחומי ההחזרה האחרים הולכים שחקני הליגה וקרבים למקסימום האפשרי. כזכור, בעונה שעברה החזיר אליס הובס מניו אינגלנד בעיטת פתיחה למרחק 108 יארד, ואסור לשכוח את מי שייזכר אולי כגדול המחזירים בהיסטוריה, דווין הסטר (שהיה שקט יחסית העונה, בעקבות הפיכתו לתופס). לגבי ריד, כדאי יהיה לעקוב אחרי המשך הקריירה שלו: בעונתו השביעית יש לו כבר 1,144 יארד בהחזרת חטיפות; לשיאן, רוד וודסון (קודמו של ריד בתפקיד בבולטימור), יש 1,483.

מכאן לבעיטה, ובאופן ספציפי – לשערי שדה. העונה היתה עונתם של הבועטים הותיקים (שלא לומר זקנים), ואחד מהם – ג'ייסון הנסון – היווה נקודת אור בודדת בחשכת דטרויט. הנסון הבקיע השנה (בגיל 38) שמונה שערים משמונה ניסיונות מטווח של 50 יארד ומעלה. מספר השערים שווה לזה של השיאן הקודם – מורטן "מתושלח" אנדרסן, אך אנדרסן השיג את שיאו (בעונת 95', עונתו הראשונה באטלנטה) עם תשעה נסיונות. כפי שנראה בהמשך, זה לא היה השיא היחיד של אנדרסן שהנסון שבר העונה...

מהם הגורמים שהביאו לשיא של הנסון דווקא בגילו המתקדם, כשהרגל אמורה כבר להתעייף ולהחלש? ראשית, "לא מזיק" לשחק בקבוצה איומה ונוראה כמו דטרויט, שמגבלות התקפתה גרמו להנסון שוב ושוב להתייצב לבעיטות מטווח ארוך; שנית, לוח המשחקים העניק להנסון העונה 12 משחקים באולמות סגורים (אם כי יש לציין ששלושה מהשערים ארוכי הטווח הובקעו באצטדיונים פתוחים); ושלישית, שוב "תודות" לכשלונה של דטרויט, הנסון בעט את רוב הבעיטות כשאין עליו לחץ לנצח את המשחק, שהיה במרבית המקרים כבר אבוד. בקטגוריה זו ראוי בועט ותיק אחר, ריאן לונגוול, לצל"ש רמטכ"ל, לאחר שהבקיע 6 מ-6 מטווח דומה העונה. לונגוול, כמובן, קיבל תמורה לאגרה כאשר זכה להעלות את מינסוטה לפלייאוף בבעיטה מ-50 יארד במהלך האחרון של העונה.

וכעת לשיא מיוחד במינו – שיא שקבע הרץ המתקמבק של מיאמי, רוני בראון. בראון ניצל את מערך ה"וויילדקט" התיכוניסטי של המאמן הרוקי טוני ספרנו בצורה מירבית, תוך שהוא משיג 900 יארד ו-10 ט"ד. ארבעה מאותם ט"ד באו במשחק המכריע בפוקסבורו, שבדיעבד הקנה למיאמי אליפות בית ראשונה מאז 2001 ושלל מהפטס מקום בפלייאוף לראשונה מאז 2002. כמובן שארבעה ט"ד במשחק אינם שיא, אך באותו משחק הצטרף אליהם גם ט"ד במסירה (ממערך ה"וויילדקט" כמובן). רוני בראון הוא השחקן היחיד בעידן המודרני (בו קיימת "התמקצעות" והפרדה בין תפקידים) שהשיג ארבעה ט"ד בריצה וט"ד במסירה במשחק אחד. ייחודו של ההישג מובן יותר כשלוקחים בחשבון שגם בעידן ה"עתיק" של הליגה היה רק שחקן אחד (!) שהגיע אליו – חבר היכל התהילה "פדי" דריסקול, שעשה זאת במדי הקרדינלס בשנת... 1923!

כמו בעונה שעברה, גם קבוצות השיגו שיאי ליגה נקודתיים. שתי הקבוצות הדומיננטיות של העשור האחרון, הפטריוטס והקולטס, נכשלו בנסיונן להאריך את שיא אליפויות הבית בו החזיקו במשותף (בעידן השחקן החופשי). השיא הכללי (הראמס, שבע אליפויות בית רצופות בשנות ה-70) נותר גם הוא בטוח. אך למרות כשלון זה, שתיהן קבעו שיאים חדשים העונה.

הפאטס, שנה אחרי ששברו את שיא הנצחונות לעונה, שיא הנקודות לעונה ושיא הט"ד לעונה, הוסיפו העונה שיא נוסף: ניצחונות רצופים בעונה הסדירה. שני הניצחונות הרצופים שפתחו את העונה הסדירה הוסיפו לרצף שהחל בסוף עונת 06', ורק ההפסד למיאמי בבית קטע אותו, לא לפני שהגיע לשיא ליגה של 21. אם נזכור כי שני המשחקים האחרונים שוחקו תחת ההלם של אבדן הפרנצ'ייז פלייר בריידי לכל העונה, הרי שהישגו של המאמן בליצ'יק מקבל משנה תוקף. נזכיר כי בעבר קבעה ניו אינגלנד שיא ניצחונות רצופים כולל פלייאוף (בשנות האליפות 03'-04'). השיא החדש העלה את הפטריוטס מעל קבוצות דומיננטיות בתולדות הליגה, כמו מיאמי הבלתי מנוצחת, הניינרס בשיאה של התקפת החוף המערבי, שיקגו בתקופת ברונקו נגורסקי וקליבלנד בימי שלטונה בליגת AAFC.

הקולטס מצידם הוסיפו לשיאם מלפני שנה עם עונה ששית רצופה של 12 ניצחונות לפחות. השיא הקודם היה ארבע בלבד! למעשה, אף קבוצה לא הצליחה אפילו להגיע לשש עונות רצופות של 11 ניצחונות. בשנה שעברה פירטתי מי היו הקבוצות הגדולות בעידן 16 המשחקים בעונה, בו ניתן מבחינה ריאלית ליצור רצף כזה, שלא הצליחו להגיע אפילו לחמש עונות. לטובת השכחנים, הנה רשימה מלאה: דנבר של אלוויי (חמש הופעות בסופרבול ב-13 עונות); פיטסבורג בסוף ימי בראדשו (שתי זכיות בסופרבול ברציפות); הניינרס של מונטנה וינג (חמש זכיות ב-14 עונות); דאלאס של השלישיה (שלוש זכיות ועוד הופעה בגמר ה-NFC בארבע עונות); שיקגו של ה-46 (שלטון מוחלט בבית המרכז ז"ל במשך 5 עונות וזכיה בסופרבול); וושינגטון בהנהגת גיבס (ארבע הופעות בסופרבול כולל שלוש זכיות בעשר עונות); הפאקרס בימי פארב (שתי הופעות רצופות בסופרבול ושבע אליפויות בית ב-13 עונות); בפאלו של קלי ותומאס (ארבע הופעות רצופות בסופרבול); וכמובן הפאטס בשנות האלפיים (ארבע הופעות בסופרבול עם שלוש זכיות ועוד הופעה בגמר ה-AFC בשבע עונות). העובדה שדאנג'י ופוליאן הצליחו לשמור על הרמה למרות ים הפציעות, הפרישות והעזיבות שידעה הקבוצה בשנתיים שמאז הזכיה בסופרבול, היא תעודת כבוד עבור המאמן והמנכ"ל הוותיקים (ועם דאנג'י עוד לא גמרנו).

צריך לזכור כי במצב של 4-3 בסוף אוקטובר מעטים האמינו (כן, אני הייתי מהספקנים...) שהקולטס יוסיפו עונה ששית לרצף. כאן נכנס לפעולה פייטון מאנינג, שהוביל אותם לתשעה ניצחונות רצופים עד סוף העונה. מאנינג ניהל העונה לא פחות משבעה דרייבים מכריעים ברבע האחרון, ובכח הרצון האדיר שלו לנצח הצליח למשוך אחריו קבוצה פצועה ובלתי מנוסה ברובה עד למאזן השני בטיבו בליגה. גם עם מאנינג עוד לא סיימנו בכתבה זו.

הקבוצה השלישית שקבעה שיא ליגה נקודתי היא פיטסבורג. הגנת הסטילרס, בהנהגת חוליית הליינבקרים המעולה, הצליחה להתעלות אפילו על הישגי "מסך הפלדה" האגדי משנות ה-70', כאשר הובילה את הליגה בשלוש מארבע הקטגוריות העיקריות: נקודות, ירדים כוללים וירדים בריצה. שום הגנה בהסטוריה לא הובילה את הליגה ביותר משתיים. בקטגוריה הרביעית, ירדים במסירה, דורגה הגנת פיטסבורג במקום ה...שני!

האם יבוא יום והגנת פיטסבורג של ימינו, בהנהגת פריור, המפטון, הריסון ופולמלו, תזכה להכניס להיכל התהילה יותר שחקנים מאשר מסך הפלדה (ארבעה)? נחיה ונראה. דבר אחד בטוח: עם כל הישגיה הסטטיסטיים, ההגנה הנוכחית לא תצעיד את הסטילרס לארבע אליפויות בשש עונות. ככל הנראה, הישג כזה לא נראה עוד לעולם, לא על גדות נהר אוהיו ולא בשום מקום אחר.

ובעונה כזו, אפילו הליגה כולה קבעה שיא. במחזור ה-12 העונה, בפעם הראשונה בהיסטוריה, נצברו יותר מ-800 נקודות ב-16 המשחקים. ה"עבריינים" העיקריים היו ב-NFC דרום, כאשר הסיינטס ניצחו את גרין ביי 29:51, בעוד אטלנטה גברה על קרוליינה (משחק הפלייאוף בסיבוב השני?) 28:45, וטמפה ביי ניצחה את דטרויט 20:38. גם בפאלו וקנזס סיטי תרמו לחגיגה, כשהבילס ניצחו 31:54. ממוצע הנקודות למשחק במחזור ה"משוגע" – יותר מ-52!

אבל השיא המרשים ביותר לדעתי לא נקבע על ידי הליגה, על ידי קבוצה או על ידי שחקן. הוא הושג על ידי מאמן: מי שהיה בשעתו המאמן השחור הראשון שזכה בסופרבול, והיה המאמן הראשון (שחור או לבן) שניצח 32 קבוצות שונות, רשם העונה אולי את הישגו הגדול ביותר. טוני דאנג'י הוביל את הקולטס לפלייאוף בפעם השביעית בשבע עונות. שבע ההעפלות הרצופות המשיכו רצף שהחל בשלוש עונותיו האחרונות של דאנג'י בטמפה ביי, וסך הכל – דאנג'י הגיע כמאמן ראשי לפלייאוף עשר פעמים רצופות.

הליגה ידעה מאז הקמתה שושלות רבות, ומאמנים גדולים שבנו את השושלות האלו. שמות כמו ג'ורג' האלאס, "קרלי" למבו, פול בראון, וינס לומברדי, טום לנדרי, דון שולה, צ'ק נול, ביל וולש, ג'ו גיבס וביל בליצ'יק. איש מהם לא הצליח להגיע לפלייאוף עשר פעמים רצופות, אפילו לא מורו רבו (ומאמנו) של דאנג'י, צ'ק נול. עד העונה חלקו דאנג'י ולנדרי את המקום הראשון עם תשע כל אחד. כעת התעלה דאנג'י גם מעל האגדה מטקסס. מאחר שדאנג'י ככל הנראה יפרוש בתום העונה, הוא לא יצליח לשחזר את הישגי המאמנים שהוזכרו כאן מבחינת הופעות בסופרבול ותארי אליפות. אך להישגיו בתחום העונה הסדירה אין אח ורע בתולדות המשחק.