מודי בראון לא בכושר?

ראשית, הכללים. תוכניות הספורט (או משדרי הספורט) שנבחרו הם כאלה שמשודרים לפחות אחת לשבוע או באופן יומי, הן נבחרו גם מהטלוויזיה וגם מהרדיו (מכל הערוצים), כשהדרישות הבסיסיות הן האולפן הבסיסי, העיסוק בספורט וקליטתן בערוצי התקשורת המקומיים. בסך הכל נבחרו 16 תוכניות (סליחה מראש לבני פייסיק ולכל השאר שנותרו בחוץ), כשאיכות התוכניות נמדדת גם לפי איכות הענף המשודר (כדורגל ישראלי, כדורגל אירופאי, כדורסל או ספורט אמריקאי), אך בעיקר לפי האיכות הסופית של המוצר. ההגרלה החוקית נערכה במשרדי וואלה! ספורט בפיקוח רואה חשבון, והיא נפתחה היישר בשמינית הגמר (לינק, לפי שפספס, למטה), מאוחר יותר נערך שלב רבע הגמר (לינק עוד יותר למטה), אבל עכשיו הגיע המאני טיים: חצי הגמר. מאוחר יותר היום (חמישי) ייערך הגמר הגדול, אבל למי יש ראש לזה עם חצי גמר כזה.

גם אם השורות הללו נכתבות בצער רב, נדמה שאין ברירה אלא להודות כי הירידה בכושר של ה"אולפן" מורגשת היטב. יש שיאמרו שזו שחיקה ועייפות החומר, אחרים יטענו כי זה חטא הגאווה, אבל אין ספק שהחבר'ה מעבר לשיאם. קשה לבוא בטענות אל מודי, אלי ונדב, שייצרו מפלצת והעמידו בשנים האחרונות סטנדרטים שטרם נראו בארץ לתוכנית ספורט, וזה רק אירוני שעכשיו הם מתקשים לעמוד בציפיות שהם בנו; ובכל זאת, נדמה שבשנים האחרונות החבר'ה מהערוץ לוקים באותם סימפטומים שפגעו במפעל היוקרתי עצמו: מין תחושת שובע וסיאוב, ושיחזור בלתי נמנע.

מנגד, אי אפשר לבטל את ההצלחה הכבירה של משדר ליגת האלופות ולטעון כי היא הושגה אך ורק בזכות היוקרה של המפעל או האיכות הספורטיבית שלו. כולנו ראינו בקיץ האחרון איך בצ'רלטון עשו את כל שביכולתם להרוס את היורו - עם אותו אולפן שקוף ושערורייתי מקניון ארנה - וקל לדמיין איך היה נראה אולפן האלופות אם הוא היה משודר בספורט 1. אבל משהו במכונה המשומנת של מודי מתחיל לקרטע. המשדר עדיין איכותי ומקצועי וההשקעה הגדולה ניכרת, אבל במקביל נדמה שההערצה העצמית מתחילה לתת את אותותיה. לא פעם חברי הפאנל מגלים מידת יתר של שביעות רצון (על גבול היהירות), וגם הפיסטוקים, בקבוקי הבירה והצחוקים המעושים נראים מלאכותיים וקצת מוגזמים. וזאת עוד מבלי שהזכרנו את הנוכחות המיותרת של יעל בן דב בפאנל (מי החליט שצלע נשית תוסיף צבע?), את המיאוס מהפמפום של ערוץ הקיבוץ (שמהותו הורסת את החלק המהנה ביותר של הערב, התקצירים), את השאגות הקבועות של מודי כשהוא מציג עוד להקת רוקנ'רול (מה עם אמנים של מוזיקה מזרחית? ממתי כדורגל הולך רק עם רוק?), וכמובן, את המחלה הכי גדולה של האולפן – איציק זוהר, שממשיך להזיק, להביך ולהפריע, ובמחי יד הורס מוניטין שנבנה במשך שנים ארוכות.

מהצד השני ניצבת בגאון "ספורטסנטר" - פאר היצירה האמריקאית, המוצר המהוקצע, הקליפי, המשעשע, תוכנית האם של כל תוכניות הספורט – שבפריחתה הבלתי נגמרת מוכיחה ל"אולפן האלופות" שגם אחרי 30 שנה אפשר להישאר מעודכנים, רעננים ומקוריים - תבלו.

עולה לגמר: ספורטסנטר.

"ערב הכדורסל", ללא ספק החוליה המפתיעה בחצי הגמר, הגיעה בצדק עד לשלבים המאוחרים. בגרסת הכדורסל הטלוויזיונית של "שירים ושערים", ערוץ הספורט לא רק מצליח לתת תמונת מצב מדויקת על הנעשה בענף המוזר (ולעתים מיותר) הקרוי ליגת העל בכדורסל, אלא גם מראה מהו שיטוט יעיל בין מגרשים, עם שילוב נכון של פרשנות, ראיונות וסטטיסטיקה. לצערם, המשאבים מוגבלים, המצלמות מועטות ורן מלובני, וככה אי אפשר להגיע לגמר, בטח לא מול "חמישיות".

מספיק לראות כיצד "חמישיות" לוקחת את אותו מוצר איתו מתמודד "ערב הכדורסל של ישראל", ומקפיצה אותו שלוש דרגות קדימה. "ערב הכדורסל של ישראל", ברוב הזמן, לא מצליח להפוך קש לזהב ומתקשה לספק ריגושים אמיתיים גם כשהם עוברים בתזמון מושלם לסל הניצחון של עירוני רמת גן בשנייה האחרון. נאמר זאת כך: בעוד ב"ערב הכדורסל של ישראל" רואים את עמיר עוזי בגודל טבעי, בדיוק כמו שהוא נשמע ונראה, "חמישיות" מצליחה להעצים גם את דמותו האפרורית של מאמן מכבי רמת גן.

עולה לגמר: חמישיות.