פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אין שאני לו?

        דודי כפרי, אוהד דנבר עשרים שנה, מצדיע למייק שנאהאן על השנים היפות אבל שמח על עזיבתו. ובכל זאת, משהו עדיין מטריד אותו

        21 שנים במועדון, 14 מתוכן כמאמן ראשי. מייק שנאהאן עוזב את דנבר ברונקוס, במהלך שלא סתם פתח הרבה מהדורות חדשות בארצות הברית ביממה האחרונה. לזה אף אחד לא ציפה, וגם עכשיו, אחרי יותר מיממה, עדיין מסתובבים אנשים רבים בקולורדו עם הבעה של תדהמה על פניהם. ב-14 השנים הללו, שנאהאן הוביל אותנו לשני נצחונות בסופרבול, שלושה גמרי AFC, שבע עונות בפלייאוף ורק שתי עונות עם מאזן שלילי. המאזן הכללי שלו הוא 86:138, קצת יותר מ-60 אחוז. בעונה האחרונה התמודדנו עם מצב בלתי אפשרי של פציעות, ועדיין כמעט הגענו לפלייאוף. ואחרי כל הסטטיסטיקה הזו, הייתה לי רק תגובה אחת לפיטורים האלה: "יש!"

        אז קודם כל – תודה, שאני, באמת. בתור אוהד של דנבר מעל עשרים שנה, אחד שעבר גם עונות גרועות וגם הפסדי סופרבול צורבים וקשים, זכיתי לעדנה עם חצי שני מדהים לשנות ה-90, לשלוש שנים שבהן דנבר שברה שיאים והייתה האימפריה הראשונה של עידן תקרת השכר והפרי אייג'נסי הנוכחי. שנאהאן הביא לדנבר יציבות ושקט, ואיתו הברונקוס מעולם לא היו אחת הקבוצות הגרועות בליגה. גם כשהיה קשה הם לא הגיעו לתחתית. העונה הכי גרועה היתה 1999, אחרי הפרישה של אלוויי, עונה שבה גם טרל דייויס נפצע במחזור השני ומעשית סיים את הקריירה. ואפילו העונה הזו הסתיימה עם מאזן של שישה ניצחונות. ובכל זאת, אין תחושה שמבטאת את פיטורי שנאהאן יותר מהקלה.

        הבעיה הגדולה היא שמאז הזכייה המתוקה בסופרבול מול דן ריבס והפאלקונס עבר כבר עשור, שבו היה רק ניצחון פלייאוף אחד. בשלוש שנים האחרונות המאזן של דנבר הוא 24:24 בלי לשחק בכלל בינואר. פעמיים היו הברונקוס על סף הפלייאוף, תלויים בעצמם, רק כדי להפסיד בבית לקבוצה שלא היה לה בשביל מה לשחק (סן פרנסיסקו ב-2006 ובפאלו השנה). העלבון רק גבר עם הנדבך שנוסף להיסטוריה של הליגה – דנבר הפכה לקבוצה הראשונה שהייתה ביתרון של שלושה משחקים שלושה מחזורים לסוף, ולא הצליחה לסגור את העסק. בחמש השנים האחרונות התחלף בכל שנה מאמן ההגנה, ובכל אחת מהשנים הללו ההגנה לא השתפרה. למעשה, בכל 14 השנים שבהן מייק שנאהאן אימן את הברונקוס, מעולם לא היתה לדנבר הגנה טובה. גם בשנות הסופרבול היא לא הייתה יותר מסבירה, אבל אז היו לנו אלוויי ודייויס, כך שהיא לא בילתה יותר מדי זמן על המגרש.

        בשורה התחתונה מייק שאנאהן הוא גאון התקפי, שיודע להכין מצוין את הקבוצה למשחק, אבל השחקנים כבר לא משחקים בשבילו, חסרה ההתלהבות והנשמה. דנבר הייתה בין הראשונות בליגה בהצלחה בדרייב הראשון במהלכים שמשורטטים ומתוכננים מראש, אבל בדרייב המסיים, כשזה היה קובע, אחוזי ההצלחה של הברונקוס היו נמוכים יותר. אולי המאמן הבא לא יילך על מהלך מקורי של שתי נקודות עבור ניצחון כשבעיטת המרה מובילה להארכה, ואולי הוא לא ימצא תמיד בדיוק את המיסמץ' שיוביל ליתרון התקפי מובהק, אבל ייתכן שהוא יעזור לבנות הגנה שתלחץ את הקוורטרבק היריב כמו שצריך, ולא תכריח את ההתקפה לעשות ניסים כל הזמן.

        קודם כל, שנאהאן משאיר שלד התקפי צעיר ומאד מבטיח: ג'יי קאטלר, ברנדון מארשל, ריאן קלאדי, אדי רויאל וריאן טוריין. בכל עמדה התקפית יש שחקן ברמה גבוהה, וכולם נמצאים בליגה לא יותר משלוש שנים. השלד ההגנתי חלש בהרבה, ולא בשל העובדה שהמאמן לא ניסה. אבל בניגוד לשחקני ההתקפה, שחקני ההגנה שנבחרו בדראפט פשוט לא מימשו את הפוטנציאל שלהם, לפחות עד עכשיו. הדבר בולט במיוחד בחוליה החשובה של קו ההגנה, שם שום דבר לא צלח, לא הניסיון לייבא את קו ההגנה של קליבלנד, לא הניסיון לבחור בדראפט של השנה שעברה בעיקר שחקני קו הגנה וגם לא טריידים נוספים. אפשר לומר ששנאהאן המנהל הפיל בהחלטות ההגנתיות הלא מוצלחות שלו את המאסטרמיינד ההתקפי. עכשיו מה שצריך הוא מאמן עם אוריינטציה הגנתית, שישאיר את ההתקפה בידי מאמן התקפה טוב ויבנה גם בצד השני של המגרש קבוצה רצינית.

        אין לי ספק שהמהלך היה מתבקש עבור שני הצדדים. קיוויתי שזה יבוא כבר אשתקד, הופתעתי מאד כשזה הגיע אחרי עונה שהייתה הרבה יותר מוצלחת, אבל בסופו של דבר קיבלתי את מה שרציתי. ועדיין, משהו מציק לי, ובמוח שב ומרצד לו אותו ביטוי מוכר: "היזהר במה שאתה מבקש – אתה עוד עלול לקבל אותו".