פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        חצות בגן הטוב והרע

        עשר של שבוע: אריאל גרייזס מחלק את העונה לדברים הטובים והרעים שהיו בה. ומכיוון שאנחנו שומרים את הטוב לסוף, נתחיל ברע

        במקום להתמקד במחזור האחרון כמו כל שבוע, הפעם ננסה לסכם בנקודות את העונה הסוערת שעברה עלינו, וכדי שנצליח לכסות כמה שיותר קרקע, נעשה זאת בשני חלקים – הראשון יוקדש לחלקים הפחות משמחים של העונה וזה השני לצדדים החיוביים שלה. כמובן, כמו בכל שבוע, תמיד יישארו קבוצות שיקופחו, אבל זה מה יש. ואם זה נראה לכם כמו התנצלות, אז אין לכם מושג על מה אתם מדברים, כי אני מתנצל לאשה אחת בלבד. חמותי כמובן.

        זמנכם עבר

        1. אי אפשר לפתוח את רשימת הנפילות של השנה עם קבוצה אחרת מדטרויט ליונס. מדובר בלא ספק בסיפור העצוב של השנה (טוב, אלא אם אתם אוהדי ג'איינטס שלא אוהבים אקדחים) ומסוג השיאים שברגע שנרשמו בספר כבר לא יימחקו ממנו יותר לעולם. אם תרצו – אות קין תמידי על מצחם של הליונס. טמפה היתה צריכה זכיה בסופרבול וכמעט 20 שנה כדי למחוק את חרפת עונת ה-14:0, רק שאצל הליונס קשה לראות אותם מתחרים על אליפות מתישהו בעתיד הנראה לעין. למרות כל הנאמר לעיל, צריך להודות שיש משהו במה שמארינלי, המאמן (לשעבר) של דטרויט, אמר אחרי ההפסד האחרון בעונה – יש דברים גרועים מזה. לגור בדטרויט, למשל.

        2. כמובן, אם אתה אוהד של דנבר או טמפה ביי, אתה לא הרבה יותר מאושר כרגע מאוהדי דטרויט. מילא להסריח, אבל להיות עם רגל וחצי בפלייאוף (למעשה, במקרה של דנבר רק הזרת של כף הרגל לא היתה בפנים) ואז להפסיד משחק אחר משחק, כולל משחקים לבפאלו (דנבר) או אוקלנד (טמפה) בשביל להיות מודחים בדקה האחרונה? לא סתם שמתי את שתי הקבוצות תחת אותו אייטם – שתיהן חלקו לטעמי בעיה דומה, והיא מאמן שהוביל את הקבוצה לאליפות (או שתיים) לפני עידן ועידנים אבל כבר מזמן לא נמצא בשיאו, ולקבוצה אין היכולת או האומץ לפטר אותו בגלל ההיסטוריה שלו. חמור מכך, שתי הקבוצות מצליחות להעמיד קבוצות טובות מספיק כדי להיאבק על הפלייאוף, ואולי אפילו להתפלח אליו מפעם לפעם, אבל הן חסרות סיכוי ממשי לזכות באיזשהו תואר. במקרה של דנבר, הם השכילו להבין את הבעיה ושלחו סוף סוף את שנהאן הביתה, באיחור של כמה שנים טובות אבל מוטב מאוחר מאף פעם. אצל טמפה המצב יותר קשה, כי גם אם גרודן יילך (וזה יקרה, אם לא השנה אז בשנה הבאה) הבסיס שהוא משאיר הוא לא טוב במיוחד ולמעט אנטוניו בריאנט הנפלא, רובו בנוי על שחקנים מזדקנים שקשה לבנות עליו לעתיד.

        3. אם מדברים על קריסות, כנראה שאין ברירה אלא לדבר גם על מיודעתנו מדאלאס. "הקבוצה של אמריקה" הוכיחה פעם נוספת שהיא כרגע בעיקר הקבוצה של ג'רי ג'ונס, שנבנתה בצלמו ובדמותו – ראוותנית, מושכת הרבה תשומת לב, פלאשית – וכן, כושלת. אמרנו את זה חזור ואמור – הדבר שדאלאס הכי צריכה בעולם זה הנהלה שתשרה שקט על הקבוצה ובעיקר תגיד לג'רי ג'ונס ללכת לשבת בצד ולא להפריע למאמן לעשות את העבודה שלו. הבעיה היא, שג'ונס בוחר את המאמנים שלו בדיוק בדרך הזאת – כאלו שלא יעזו להגיד לו מה לעשות ויתנו לו להנות ממה שהוא הכי אוהב, וזה לקבל את מנת תשומת הלב שלו. בסופו של דבר, לדאלאס יש את מרבית הכלים כדי להצליח (למרות שהספקות לגבי היכולת של טוני רומו להיות פרנצ'ייז אמיתי ימשיכו לרחף באוויר עד שהוא יוכיח אחרת), אבל זה בדיוק מה שהופך את הפוטבול למשחק כל כך יחודי – אוסף של שחקנים טובים כמעט אף פעם לא מספיק בשביל להצליח.

        4. עוד קבוצה שהאוהדים שלה לא ליקקו דבש השנה היא ניו אינגלנד, שחיכתה חצי שנה כדי לפצות על ההפסד בסופרבול הקודם, רק כדי לראות את מנהיג הקבוצה שלה גומר את העונה בשמונה הדקות הראשונות של העונה, ובסופה מצטרפים לעוד חוליה בשרשרת "קללת" המפסידה בסופרבול כשהם מפספסים את הפלייאוף בדקה ה-90. בניגוד לקבוצות הקודמות, לאוהדי הפטריוטס דווקא יש הרבה סיבות לתקווה, אפילו אם בריידי יחסיר עוד עונה כמו שמדברים עכשיו, כל עוד ביל בליצ'יק עומד על הקווים ומוציא מים מהסלע (או בעברית – דלתא אוניל). בכלל, גם אם אין ספק שהפציעה של בריידי היתה רעה לאוהדי הפטריוטס, קשה להכחיש שהיא עשתה רק טוב לליגה והפכה אותה להרבה יותר פתוחה ומענינת מבשנים קודמות, בטח ב-AFC מזרח, שהיה נחלתה הקבועה של ניו אינגלנד ב-6 השנים האחרונות.

        5. כצפוי, העונה של הג'טס הסתיימה בלי פלייאוף ועם תצוגה מבישה במשחק האחרון, שהיה כל כך גרוע, שגרם לי לרצות לעקור את העיניים בכפית או לפחות לשכר את עצמי לדעת. הג'טס הצליחו לסיים את העונה, אחרי שפתחו אותה עם מאזן 3:8, עם חודש דצמבר מהאגדות שכלל ארבעה הפסדים בחמשת משחקיהם האחרונים, וגם הניצחון הבודד היה יותר בזכות דיק ג'אורון וג'יי פי לוסמן. כמובן, לפארב יש חלק לא קטן בסיום העונה המחפיר של הג'טס כשהוא גומר אותה עם אותו מספר של ט"ד ואינטרספשן, כמוביל הליגה בקטגוריה השניה, ובאופן כללי נראה כמו שחקן שאם שם אחר היה מודפס על החולצה שלו (נגיד, צ'אד פנינגטון) האוהדים כבר מזמן היו דורשים החלפה שלו. אל תדאגו, יש לי הרגשה שלמרות שפארב לא הגיע השנה לפלייאוף, הוא עדיין יצליח להשתחל למדור הזה גם בינואר, הרי תכף מתחילה הפארב-פלוזה וכולנו נזכה לחודשים של דיווחים על לבטיו הכמוסים ביותר. תתכוננו.

        נגמרה החגיגה

        6. דברים שאני שונא:

        - אנשים שמשתמשים בביטוי "למנף"

        - רינגטונים של עלמה זהר

        - פואנטות

        - שאני כבר עשרה שבועות כותב את הסעיף הזה ועדיין אין לי בעיה למצוא דברים לשנוא

        7. הבית המסריח בליגה השנה היה בלי תחרות בכלל (טוב, כן היתה לו קצת תחרות מה-AFC מערב) ה-NFC מערב, שהצליח להציג לנו את אריזונה שעולה לפלייאוף עם מאזן של 7:9, שמתוכם שלושה ניצחונות בלבד היו על קבוצות מחוץ לבית. למרות זאת, אין רע בלי טוב. קודם כל, נזכה לראות משחק פלייאוף ביתי ראשון בהיסטוריה של אריזונה, שזה כבר משמח וחוץ מזה, אפשר היה להרגיש משב רוח מרענן מגיע מכיוון סן פרנסיסקו מאז הכניסה של סינגלטרי לתפקיד המאמן הראשי, כניסה שהצליחה לתת תקווה לאוהדי הניינרס הרבים, וגם לסתם כאלו (כמוני) שחושבים שסן פרנסיסקו חזקה חשובה לליגה, ושאולי עכשיו תיבנה קבוצה אמיתית באיזור המפרץ.

        8. לדרו בריס היו חסרים 16 יארד על מנת לשבור את שיא היארדים העונתי בן 25 השנים של דן מרינו ומגיע לו הרבה כבוד שעם שניה על השעון הוא עדיין ניסה לנצח את המשחק במסירה ארוכה וחסרת סיכוי, במקום להסתפק בהשלמה קצרה שהיתה עשויה לתת לו את השיא. ועם זאת, יש אולי צדק מסוים בכך שבריס, שהקבוצה שלו סיימה אחרונה בבית שלה, לא הצליח לשבור שיא ענק כזה שנקבע בעונה הכי גדולה של מרינו, שבה הוא לקח את מיאמי עד לסופרבול הראשון והאחרון שלו. בתמונה הכללית, אחרי עונה ראשונה מוצלחת מאוד בניו אורלינס, הסיינטס נראים תקועים במקום כרגע, עם משחק התקפה חד-מימדי ובלי משחק הגנה בגרוש – ולמרות שמדובר בבעיה שהיתה ברורה מאוד כבר בעונה הקודמת, לא נראה שמשהו נעשה כדי לתקן אותה השנה, מה שהופך את העונה הקרובה לעונת מבחן לבריס ובמיוחד לשון פייטון, המאמן שלו.

        9. מילה אחרונה רעה תהיה דווקא על הליגה. זוכרים את הימים של חגיגות אחרי ט"ד? את טרל אוואנס משחק בפונפונים או חותם על כדור? את ג'ו הורן מוציא טלפון סלולרי מעמוד השער? כן, זה אכן נראה כמו היסטוריה רחוקה כרגע ובימים שבהם ווס וולקר זוכה לקבל קנס על כך שהוא עשה מלאך שלג ושצ'אד ג'ונסון נעלם לתהום הנשיה, אפשר להגיד סופית לליגה – הצלחתם, הוצאתם הרבה כיף מהליגה. ברכותיי.

        10. בטח גם אתם שמתם לב:

        - שאולי כדאי לאוצ'ו סינקו לשקול חזרה לשם הקודם שלו

        - שאולי כדאי שטרל אואנס יסתום את הפה שלו לשם שינוי

        - שאם הבראונס לא יצליחו להחתים את מנג'יני או מקדונלד, שמעתי שהאפסנאי של הפטריוטס פנוי

        - שאוקלנד הצליחה לנצח חמישה משחקים שלמים השנה

        - שהרמן אדוארדס ניצח שני משחקים יותר ממני השנה והוא עדיין מאמן בליגה ואני לא

        - שאת הנאחס שהטלתי על טמפה ביי – ארבעה הפסדים רצופים אחרי ששיבחתי אותם – אפילו כהני דת לא יוכלו להסיר