בין קריסה למסיבה

לפני חצי שנה בדיוק, בסוף יוני 2008, זכתה נבחרת ספרד באליפות אירופה אחרי בצורת תארים של יותר מ 40 שנה. השלכות הזכייה על יחסי המיעוטים האתניים עם השלטון המרכזי כאילו הניעו מעין אפקט מיצ'ל סלגאדו עבור מקום הפוליטיקה בכדורגל הספרדי: אתה מתעקש בכוח להשליך אותה לקצה הספסל, והיא איכשהו שבה בגדול. כל פעם בתירוץ אחר. שלא במפתיע, ישנם רבדים פוליטיים בכל אחת מהבחירות כאן לתפקידי הטוב, הרע, והמכוער של חצי השנה האחרונה. לאנטי-פוליטיים - נחמה יש בסוף.

נכון, הבחירה בגווארדיולה אולי צפויה בעליל, אבל עדיין מתבקשת. הקפטן המיתולוגי שהפך למאמן צעיר וחסר ניסיון, התאים את עצמו במהירות מרשימה לדרישות התפקיד. גווראדיולה השכיל ליישם את שיטותיו הייחודיות של מורהו קרויף ולהשאיר בצד את בעיות האישיות של המנטור. כמו ההולנדי, גווארדיולה מקפיד להציב כל שחקן במגרש כחלק מפאזל מתוכנן ומוקפד ולדרוש מהקבוצה ללא הרף ביצועים מושלמים.

אבל בגווארדיולה, בניגוד לקרויף, אף אחד לא יחשוד בו שהוא עושה זאת למען תהילתו שלו. אף שגם המאמן הנוכחי מתכנן לשחקניו כל שניה בחייהם – מה יאכלו, איך ומתי ועוד ועוד - כרגע קשה לראות אותם מצהירים על עריקה לריאל מדריד כפי שעשה לאודרופ בזמנו "פשוט כי לא יכולתי לסבול יותר את הדיקטטור הזה".

מעבר לנכונות להימנע משיקולי אגו ולחזור בו מהחלטה - מהלך שקרויף לעולם לא היה מבצע ושגווארדיולה עשה (גם אם בלית ברירה) ביחס לאטו למשל - מדובר גם בצ'אבי ואינייסטה שהפכו מ"ברגים במכונה" למוח האמיתי של הקבוצה. צ'אבי אומנם הגיע לעונה הזו כשחקן המצטיין של היורו, אבל אפקט הטורניר הגדול בדרך כלל מכתיב ירידה ביכולת (ע"ע קסיאס). אצל צ'אבי זה לא קרה, ולגווארדיולה מגיע מלוא הקרדיט.

הציניקנים יגידו שעכשיו כשהאזרח אולגר, האיש שתפקידו היה להניף מגבות מהספסל עם נאומים נלהבים בזכות נבחרת קטלאנית עצמאית עזב, צ'אבי, שנתפס על חם עם דגל ספרד בחגיגות הזכיה ביורו, כבר לא צריך להתחבא בסל הכביסה. הריאליסטים יגידו שגווארדיולה פשוט נותן בו אמון בלתי מסויג. אפילו העברתו לארסנל עבור פברגאס נדחתה קטגורית על ידי גווארדיולה, שהבהיר מפורשות ערב המשחק מול מלאגה כי "כל עוד אני המאמן צ'אבי נשאר כאן וזה בכלל לא פתוח למשא ומתן".

את היתרון הזה גווארדיולה לא רק מלווה עם שחקני הנוער שלפתע צצים להם כאילו משום מקום (בוסקטס מי?), אלא גם בהצהרות המעלות חיוך על פניו של כל קטלאני. כך למשל כאשר נשאל המאמן האם הוא מעודד את פרננדו אלונסו הספרדי. "אלונסו אוהד ריאל, נכון? אם ככה אני בעד המילטון". ללא ספק, איש החצי-שנה של הטור.

שלוש אקסיומות: כל אדם כפוף לחוקי הכבידה. כל אדם, כולל מוכרי נקניקיות תועים ורפי איתן, עובר את מרסלו באגף שמאל וכל פעולה של רמון קלדרון תהיה מטופשת או לכל הפחות תצייר את ריאל מדריד כמועדון כמגוחך. הדוגמה העכשווית ביותר כרוכה בלסאנה דיארה וקלאס יאן הונטלאר. שני אלו הובאו כדי לסייע לקבוצה גם בליגה אבל בעיקר בליגת האלופות. למרבה הצער, קלדרון, חרף כל הכחשותיו, כשל להבחין בכך שאופ"א לא תאפשר את רישום שניהם לצ'מפיונס ליג מכיוון שרק שחקן אחד ששיחק בגביע אופ"א במדי קבוצה אחרת יכול להשתתף באותה עונה בליגת האלופות.

כמו מסיפורים רבים אחרים בהם הסתבך בשנתיים וחצי בהן הוא בתפקיד, גם מזה קלדרון יכול לצאת רק רע. אם אכן יעמוד במגבלות יזכה לביקורת על חוסר תשומת לב אינפנטילית. אם יפעיל מניפולציות כדי לאפשר לריאל את הרישום החריג, יזכה לקיתונות נוספים של ביקורת על "התנהלות המאפיה" של ריאל.

התוצאה הצפויה ביותר – גם אם לא תקרה מחר בבוקר – היא שובו של הבן אדם ממנו קלדרון, וכנראה גם ז'ואן לאפורטה, הכי מפחד - פלורנטינו פרז. האיש אליו האוהדים "מתגעגעים בנוסטלגיה", לפחות על פי "אס", אמור לשוב בבחירות הקרובות. פורמלית הן אמורות להיערך בקיץ 2010. בפועל הן יילכו ויתקרבו ככל שהחיוך הזחוח של לאפורטה ילך ויתרחב. עם כמות האיי-קיו של ולדאנו במקום כמות הסנטרים של מיאטוביץ', עם זידאן הנערץ כבעל ברית ועם צפי להבטחות לגלקטיקוס חדשים ומסר מתבקש של "השתניתי ולמדתי", קשה לראות את פרז נכשל בקלפי, למרות שראש ממשלת ספרד לשעבר בכבודו ובעצמו שוקל ברצינות להתמודד.

קל לראות ולעסוק באנלוגיות (המרתקות) לקאמבקים בפוליטיקה שלנו, אבל חזרתו של פרז משמעותית מספיק במונחי כדורגל טהורים. הדבר היחיד שיכול למנוע אותה הוא אם ראול יניף את גביע אירופה במאי. מכיוון שזה תלוי בעיקר ברגליו השבריריות ובמוחו הקטנטן של אריאן רובן, זה כנראה לא יקרה, ככל שיתאמץ חואנדה ראמוס. דון פלורנטינו יחזור – אולי כבר בעוד חצי שנה - וכללי המשחק, יש להניח, ישתנו שוב.כמה מכם מאמינים שזה יקרה?

האמת מוכרת ומתסכלת לעייפה, אז נאמר אותה בקצרה: בכל מחזור מאות מיליונים צופים בליגה הטובה בעולם עם השופטים הגרועים בעולם. האופי הכל כך פוליטי של המשחק גורם לכך שכל החלטה נתפסת תמיד כמזוהה עם אחת משתי הגדולות, והתוצאה המעשית היא שבכל משחק נדמה כאילו אחת מהן או מועדפת בבירור או מקופחת בבירור.

זוכרים את פפה מעיף בתיקול פוטבול את אוצ'ה הדוהר לשער בהפסד של ריאל לחטאפה ואפילו לא מקבל צהוב? את אטו מקבל פנדל שלא היה ולא נברא בתוספת הזמן מול אספניול? את השופט מתעלל בריאל מול סביליה עם פנדל שלא נשרק וההרחקה של רובן? הדוגמאות רבות מספור, אבל דבר אחד בטוח: גם בהמשך שתי הגדולות יתבכיינו - בארסה על קיפוח היסטורי, ריאל על קיפוח בהווה (או כלשונו של מיאטוביץ' – "מישהו לא רוצה שנזכה באליפות שלישית רצופה"). המסקנה? שני הצדדים, כפי שהבהירו במארקה, "צריכים לשקול חסות מקלינקס".

ההפתעה הלא ברורה: דפורטיבו לה קורוניה

חטאפה כבר זכתה כאן לשבחים ואותם אפשר באמת להסביר, עם שחקנים מוכשרים באמת דוגמת אלבין וגראנרו. אז נעבור להפתעה התמוהה - דפורטיבו לה קורוניה: עם גירעון שגורם להסתדרות להיראות כמו מופת של גאונות פיננסית, עם מאמן שמדכא אפילו את עצמו וכדורגל שגורם לך לרצות לעקור לעצמך את העיניים עם כפית, דפורטיבו במקום השביעי, שלוש נקודות מהמקום השלישי ורק שתי נקודות מאחורי ריאל מדריד.

וכל זה כאשר שני החלוצים הכי מעניינים של הקבוצה הם מיסטה הבלתי רלבנטי וריקי, שיכולתם להחליף עם ריקי לייק ולא הייתם שמים לב להבדל. בסדר, הם השתפרו כבר במחצית השניה של העונה שעברה, כל העניין של שלושה בלמים הוכיח את עצמו, אבל מכאן ועד לאיים על מקומות ליגת האלופות? דפור הבקיעה רביעיה במחזור האחרון (מול רקראטיבו אומנם), כשמאז מילאן אף אחד לא זוכר מתי זה קרה. נסתרות הן דרכי גליסיה.

האנושי מכולם – סמואל אטו:

מי שלא ראה את אטו קופץ על גווארדיולה בהיסטריה אחרי שער הניצחון הדרמטי על בטיס או מאיים לאכול את הדשא מרוב תסכול אחרי החמצה, לא יודע שמחה ועצב ספורטיבי מהם.
גם מעריציו וגם שונאיו יסכימו שאף אחד, בטח לא בחצי האי האיברי, לא משתווה לתשוקה שלו לכדורגל.

אכזבה או מחיאות כפיים - ויאריאל ואתלטיקו מדריד:

שני מועדונים שאתה לא יודע אם להתרשם מכך שהם קרובים מאוד לפסגה או להתעצבן על כך שהם לא מצליחים באמת להגיע אליה. ויאריאל פתחה עם הגנת ברזל ולפתע התחילה לספוג בסיטונות, השחקנים נראים עצבניים בכל משחק כאילו ניהאט מעביר אותם אקספרס של חצות בכל לילה, ועדיין הם איכשהו בעניינים.

אתלטיקו גם היא לא יודעת אם לצחוק או לבכות עם הפסדים טראומטיים לבארסה ומייד אחר כך לריאל בדרבי ביתי בשניה האחרונה, ואחריהם 15 (!) משחקים רצופים בכל המסגרות ללא הפסד. אחד מהם, אגב, היה 4-4 מופרך לחלוטין מול... ויאריאל. מצד שני, זו הייתה אמורה להיות השנה בה קון אגוארו לוקח את אתלטיקו הכי רחוק שאפשר, אבל כרגע אגוארו נראה בדרך למקום אחר ואתלטיקו תיזכר בעיקר בגלל הרגע בו אגירה ביקש רחמים ממסי בקאמפ נואו.

מקום לדאגה - המשבר הכלכלי:

תשמרו את הקלינקס לים של דמעות בשתי עיניכם. אילי הנדל"ן השולטים בענף מאיימים לגרור מוסדות מפוארים כמו ולנסיה, שלא לדבר על מועדונים צנועים בהרבה דוגמת מאיורקה, לקריסה טוטאלית. מלבד קלדרון, שמוכן למכור את כל העולם ואחותו עבור כריסטיאנו רונאלדו, לאפורטה שמוכר חולצות של מסי מבנגקוק ועד בית חנון ודל נידו, נשיא סביליה שמוכר בתחילת כל עונה לאותם קלדרון ולאפורטה שחקנים ב-30 מיליון יורו, שאר המועדונים נתנו רק גרביים לחג המולד. מתנות יהיו רק בשנה הבאה, אם בכלל.