השנה הקשה בתולדותינו

מכנים אותנו מושחתים ומסואבים, טוענים שאנחנו צפונים מפונקים, מאשימים אותנו בנהנתנות ובהתנשאות, אך האמת היא שחייו של אוהד מכבי תל אביב אינם פשוטים. אלו המביטים בנו מהצד סבורים כי מדובר באהדה נורמלית, לקבוצה רגילה מן המניין החווה ניצחונות והפסדים, עליות ומורדות, אך למעשה הסיפור הוא שונה לחלוטין במהותו. מדובר במעמסה נפשית, מסחטה רגשית ועול כבד. הסיבות לכך טמונות בגנים המכביסטיים, שהתגבשו בימים עברו ומסרבים להסתגל למציאות המודרנית: כל ניצחון עדיין נתפס על ידינו כהכנעה אולטימטיבית והבסה מוחלטת של היריב; כל הפסד הוא תוגה משפילה ושיברון לב טרגי; כל תיקו גורר תחושות ריקנות ורחמים עצמיים. הטלטלה הזו, בין הקיצונויות השונות, הייתה בלתי נסבלת מאז ומעולם, אך נדמה ששנת 2008, בין הקשות בתולדותינו, הייתה מתישה במיוחד.

כיאה למסורת המכביטית, מיד עם פתיחת השנה סיפקה לנו האגודה כותרות מרעישות, כשהדיווחים הטריים, הכמעט סנסציוניים, פתחו את מהדורות החדשות והסעירו את המדינה: שניידר נישל ממעמדו את לוני התבוסתן, הגנרל הוותיק צביקה סילק את קטש המבולבל, והתנודות הרגשיות זיעזעו את נפשותינו. במכבי, כידוע, מסרבים להסתפק באופטימיות הפשוטה והזהירה, ומיד נגררים לאופוריה מסוכנת וחסר אחריות. בהתאם לכך, בימים הללו לאוהדים לא נותר אלא להאמין שהנה האגודה מתייצבת, עומדת לדהור חזרה מעלה, ושוב מאיימת לרמוס את יריבותיה. האומנם? כהרגלנו, מכת הנגד הייתה מהירה, מפתיעה, ובעיקר כואבת.

אגודה מפוארת, כידוע, מקפידה לספק גם הפסדים מפוארים. מאז ומתמיד היה זה אחד מקסמיה של מכבי ת"א, אותה מחויבות לסנסציוניות, וכך כשקבוצת הכדורגל מודחת מהגביע, אין מדובר בהפסד סטנדרטי או בהדחה בפנדלים, אלא בספיגה משפילה בדקה ה-120 לקבוצה מתחתית הליגה השלישית במשחק בלתי נשכח; וכשקבוצת הכדורסל מפסידה את הגביע, אין מדובר בהפסד רגיל כי אם באחד הקאמבקים הדרמטיים בתולדות המפעל, מול היריבה המושבעת במפגן לוזריות היסטורי. ושוב, הדפוס המוכר חוזר: דיכאון, ייאוש, מבוכה ועלבון. "אני עם הקבוצה הזאת גמרתי", נשבעו רבבות באותם ימים נוראים, בהבטחה שיתקשו למלא.

האוהדים עדיין מביטים בערגה לאותו יום מרגש, למהלך הכדורגל המלהיב האחרון שסיפקה הקבוצה בבלומפילד. נדמה שמאז הדקה ה-42 של אותו דרבי, כשאלן מסודי מצא בעקב את יאניק קמנאן בדרך ל-1:1, מכבי רק שוקעת. תשעה חודשים חלפו מאז אותו ניצחון נדיר בדרבי, ובאותו יום אף אחד מאיתנו לא האמין שבקרוב מאוד נתגעגע לפעלתנות של מסודי באגפים, לשקט ולאחריות של ג'ו ביזארה בהגנה, וחמור מכל - לכדורגל השוטף, ההתקפי ומעורר ההשראה של ניר לוין.

אבל לפתע נדמה היה שהדברים עולים על המסלול הנכון. יותם הלפרין שידר סימני מנהיגות כשהוביל את חבריו לניצחון במדריד למול עיניו המשתאות של ראול, וויל ביינום וצביקה שרף התגברו בשלב ההצלבה על ברצלונה הגדולה בדרך לפיינל פור, וההפתעה המרעננת הגיעה דווקא מקבוצת הכדורעף של האגודה, שחזרה מפיגור 2:0 בסדרת הגמר בדרך לאליפות מרגשת והחזירה למגרשים מאות אוהדים ותיקים וטובים. ושוב, במהלך טבעי ובלתי נמנע, הלבבות הצהובים התמלאו בגאווה ובזחיחות לב, האימפריה שוב חזרה למעמדה הטבעי, ובעודנו מדושני עונג, יהירים ומלאי אמונה, לא נותר לנו אלא להמתין למפלה.

מאי 2008 ייזכר לנצח כאחד החודשים הטראגיים בתולדותינו. פרישתו של אבי נמני הותירה אותנו ללא אבינו מלכנו, אבל ידענו להעריך את הפרידה המרגשת וליהנות מהרגע ההיסטורי; ההפסד לצסק"א בגמר היורוליג סדק את נפשנו, אך הוא התקבל בהבנה ובידיעה שלפחות באירופה הגענו רחוק הרבה יותר משהגיע לנו; אבל ההפסד לחולון, בשנייה האחרונה, כבר היה טראומתי. נדמה שההפסד השלישי ברציפות במשחק גמר באותה עונה, ושוב בתום משחק צמוד, היווה בגידה בכל הערכים שעליהם חונכנו, מכה אנושה למורשת שפיתחנו, ובעיקר עלבון צורב. יש שיאמרו שמפלות שכאלה רק מחזקות את השורות וממלאים את מאגרי המוטיבציה; השאר, מנגד, טוענים כי זה החודש שהתחיל את העידן החדש והגדיר את מכבי ת"א של המאה ה-21 – חלשה, פגיעה ותבוסתנית. נדרשה פעולת תגמול, אירוע מחולל, רעידת אדמה.

המדהים הוא שמי שאמור היה לפתור את הבעיות הקשות והיסודיות הוא לא אחר מאשר אויבנו המושבע, האיש שכל חייו הבטיח להילחם באגודה, המאמן שיצא נגדנו בפומבי ומעולם לא הצליח להסתיר את טינתו – אפי בירנבוים. בדיעבד, מדובר בצעד שסימל יותר מכל את הרפיון בשורותנו. הבחירה הפופוליסטית במאמן הסימפטי, שידוע בדאגתו לכדורסל הישראלי (מה?!), היתה ניסיון מביך לרכך את התקשורת ואת אוהדי הכדורסל, ולהחזיר את מכבי ללב הקונצנזוס. למעשה, היה זה צעד ששידר חולשה והתרפסות, ואת תוצאותיו מרגישים עד לרגעים אלה.

אבל התברר כי הבחירה במאמן הייתה רק ההתחלה. לאט לאט, אל מול עינינו הנדהמות, בנה בירנבוים סגל מקומם, שכלל זרים אלמוניים ושחקני ליגה בינוניים. דרור חג'ג' ויניב גרין התקבלו במרמור כלשהו אך בצורה נסבלת, אבל שיא השפל היה כשהגיעו הדיווחים על משא ומתן עם ארז כץ וארז מרקוביץ'. ההשפלות הפכו לקשות מנשוא. הייאוש המשיך לגבור. העסק התפורר לנו מול העיניים, נותרנו אומללים וחסרי אונים, ואז קרלוס ארויו חתם. אימפריה.

חשוב להבהיר, הסערות הרגשיות הללו הן דבר מעיק. המאניה דיפרסיה המכביסטית היא מחלה חשוכת מרפא, שגורמת לסבל רב, התקפי חרדה ודיכאון מתמשך. לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו מפללים לקצת שקט ויציבות, לעונה רגועה, לבניית קבוצה צעירה עם עתיד, לתהליך ארוך ובריא, אבל המחלה חזקה מכל היגיון. כך היה גם עם הרכש המבטיח של קבוצת הכדורגל, שלא הותיר לנו ברירה – בוזגלו, יבוריאן, טומאסיץ' וישראלביץ' גרמו לנו להאמין שהשנה נדהר לאליפות. את חמש הדקות הראשונות מול בני יהודה אף אוהד לא ישכח. בוזגלו טרף את הדשא, ג'ונסון ניווט מאחורה, רב"ש שלט על העניינים וחובבי הכדורגל הביטו במתרחש בפחד והיסטריה. כאמור, כיאה למאניה דיפרסיה, זה נגמר אחרי חמש דקות, והתחלף בקללות, זעם ואכזבה. החשש של יריבותינו הפך ללעג.

החודשים האחרונים מסמלים תופעה חדשה וחמורה – הקבוצה שוקעת לאטה. נמני החליף את רב"ש, גרשון בא במקום אפי, אבל הכל מתנהל על מי מנוחות, משעמם, אפור ומדכא. אפילו ההפסדים כבר לא מרשימים. הקהל אפתי. אין כבר מה להגיד, כולם מיואשים. אפילו התקשורת מתקשה לייצר עניין במתרחש. הסכנה ברורה ומוחשית: אם זה יימשך ככה, נהפוך לקבוצה ככל הקבוצות, ונדמה שאין גרוע מזה. מי ייתן ו-2009 תהיה מסעירה לפחות כמו 2008.