יש כזה דבר לרצות יותר. יש קבוצות שנותנות את האקסטרה, שמגיעות לרוב הכדורים האבודים, שמשחקות עם יותר אחריות ופחות עניין בהישגים אישיים. בוסטון הוכיחה זאת בשנתיים האחרונות, כשמשחק אחר משחק רצתה יותר מהיריבה, ופעמים רבות זו היתה הסיבה העיקרית שניצחה. ההישג הגדול של הלייקרס בניצחון 83:92 על הירוקים בכריסמס היה שהם השיגו את הנצחון הזה כי הם רצו יותר מהקבוצה שכמעט אי אפשר לרצות יותר ממנה.
יודעים לרצות יותר
סימן השאלה המרכזי שמרחף מעל ללייקרס של השנתיים האחרונות קשור לקשיחות. הם יודעים לעשות פוזה של קבוצה קשוחה, אבל אם, כפי שקרה בגמר, אחרי הצגת הטירוף של סאשה ויאצ'יץ', ריי אלן עובר אותו כמו מים בדרך לליי אפ שסגר את הסדרה, אז מה שווים כל הרעש והצלצולים? בחד המולד זאת כבר לא היתה פוזה, אלא הצגת תכלית של קשיחות ואגרסיביות שהצליחה להפחיד גם את הסלטיקס במאני טיים. ההגנה ברגעי האמת היא הנצחון האמיתי של הלייקרס, נצחון שהם ייקחו איתם הלאה.
ניכר היה על המאמנים שלאחד מהם המשחק הזה חשוב יותר. פיל ג'קסון השאיר את קובי על הפרקט במשך 43 דקות, ובאופן לא קונבנציונלי דקות המנוחה שלו לא היו בפתיחות הרבעים השני והרביעי, שכן זה היה בדיוק הזמן בו רצה לפתוח פער על המחליפים של בוסטון, מה שאכן קרה ברבע השני. דוק ריברס, בצדק מצידו, לא שידר פאניקה ולא זז מהרוטציה הקבועה שלו במשחקים צמודים.
אבל יכול להיות שבוסטון היתה זקוקה להפסד הזה, ליריבה חזקה מאוד שבאה עם סכין בין השיניים. גם כדי לחזור קצת למציאות, להפסיק להתלהב כל כך מעצמם, וגם כי קשה לבחון את עצמך כשהכל הולך בקלות.
כאן ניתן היה לראות בבירור שהתקווה של ריברס שטוני אלן יתפתח לשחקן שניתן לסמוך עליו ל-15-20 דקות בערב - או במילים אחרות, שיהיה מחליף ראוי לג'יימס פוזי - רחוקה מלהתממש. לאלן יש פוטנציאל, אבל מה שהסלטיקס זקוקים לו זה שחקן שעושה הרבה פחות טעויות. מכיוון שהוא המחליף הרציני היחיד של בוסטון לעמדות של אלן ופול פירס, עדיף לריברס להימנע מסיכונים מיותרים ולהוסיף מחליף ותיק שמתמחה בהגנה ושלשות. יש לבוסטון כמה חוזים שמסתיימים ב-2010 שיכולים לעזור לה להשיג מישהו כזה, וחצי ליגה תסכים לוותר על כשרון בתמורה לסיכוי להשתתף בחגיגה של 2010.
בור בספסל
דלילות הספסל הירוק בלטה במיוחד בהפסד מספר 4 העונה, 99:89 הלילה בגולדן סטייט. קנדריק פרקינס נעדר, אלן הסתבך בבעיית עבירות ושאר שחקני החמישייה הגיעו לסוף המשחק מותשים, אך על הספסל לא היה מי שיוריד מהם חלק מהמעמסה וימנע את ההתפרקות של הרבע האחרון. מול קבוצה נטולת היררכיה, משמעת ורוב שחקני החמישיה שלה, הסלטיקס הפסידו 35:17 ברבע האחרון בדרך להפסד שני ברציפות, שמרחיק אותם מהסיכוי לשבור את השיא של הבולס - מאזן 10:72.
בוסטון לא צריכה להיבהל מההפסד עצמו, גם אותה שיקגו לא הצליחה להימנע משני הפסדים רצופים במהלך אותה עונה (ובעצם אף קבוצה בהיסטוריה לא עשתה זאת), ובדרך כלל זה קורה במשחקים רצופים במסע חוץ, כשהראשון הוא משחק גדול, אבל אם ריברס ינצל את שני ההפסדים כדי להדליק כמה נורות אזהרה זה רק יעשה לו טוב.
מפגש מקרי בדרכים הפוכות
בשלב הזה היינו אמורים לזרוק מילה טובה לגולדן סטייט, לקוות שהנצחון על הסלטיקס מסמן מהפך אפשרי בעונה של הלוחמים ושלמרות כל הביקורת דון נלסון יודע בדיוק מה הוא עושה. אמורים אמורים, אבל לא יכולים. נלי הרוויח את הביקורת נגדו ביושר, וייתכן שהוא אף מקבל הנחות מפאת גילו ומעמדו כאחד המאמנים האהובים, המלהיבים והמרעננים בליגה בעשורים האחרונים. הניהול שלו העונה של הלוחמים מזכיר, יותר מכל דבר אחר, רובוט עם קצר שמשתולל ופולט שטויות עד שמישהו עוצר אותו. אבל את נלי השנה אין מי שיעצור. הוא השתלט על מוקדי הכוח במועדון, ניטרל את הבוס שלו כריס מאלין, ולא נראה כמו מישהו שמתכוון לעזוב בקרוב.
קורי מגטי, סטיבן ג'קסון, אל הרינגטון, אנדרס ביידרינס, דמרקוס נלסון, רוני טוריאף, סי ג'יי ווטסון, ברנדון רייט, קליינה אזובוקי, אנתוני מורו, ג'מאל קרופורד, מרקו בלינלי ורוב קורץ - בספירה מהירה מדובר ב-13 שחקנים שמצאו את עצמם בשלב מסוים בחמישייה הפותחת של נלי, ובסך הכל עברנו שליש עונה. חלקם קיבלו צ'אנס או שניים ומיד חזרו לקצה הספסל, ואחרים מתנדנדים בין 40 דקות ללילה ל-15.
הגחמות האלה לא מאפשרות לקבוצה להתחבר, להתגבש, לשחק יחד כמו שצריך. העובדה ששחקנים בכירים, שהיו עד כה נאמנים לחלוטין, יוצאים נגד התנהלות הקבוצה בתקשורת ורומזים על רצון לעבור בטרייד ממש מתבקשת לנוכח מצב הביש באוקלנד.
רק לפני שנה וחצי נלי וגולדן סטייט היו אחראים על אחת מהפתעות הפלייאוף הגדולות בכל הזמנים. אני עדיין מצטמרר כשאני נזכר במבט של בארון דייויס באותם ימים, בנחישות שהוא שידר כשסחף חבורה לוחמת וקהל משולהב לסנסציה נגד דאלאס, שהחזיקה אז במאזן הטוב בליגה. אין ספק שבארון והסדרה ההיא נתנו השראה לקווין גארנט, שמספר חודשים לאחר מכן הכניס את בוסטון, הקבוצה והעיר, לטירוף שנמשך כבר שנה וחצי.
גולדן סטייט הוכיחה שיש כזה דבר לרצות יותר, בוסטון הפנימה וקטפה את הפירות. היום גולדן סטייט מוכיחה שיש גם לרצות פחות. הנצחון על אותה בוסטון הוא פוקס חסר חשיבות שנבע יותר ממצבם של הקלטים מאשר מזה של הלוחמים. מדובר במפגש מקרי של שתי קבוצות שנמצאות בכיוונים הפוכים לחלוטין. בוסטון תתאושש ותמשיך בדרכה מעלה, וגולדן סטייט? היא תמשיך בדרכה להתפרקות מוחלטת, למרות כמויות מסחריות של כשרון.
