הכיבוש הפלסטיני

לפני כשבוע היו מרותקים אלפי אנשים בגדה המערבית למסכי הטלוויזיה. הם התקבצו בבתים בהם קולטים שידורים הרחק מעבר לאוקיאנוס. התהדייה בין ישראל והחמאס בעזה עמדה על כרעי תרנגולת, המצב הלאומי הפלסטיני ממשיך להיות בעייתי, המשבר הכלכלי הפיננסי משפיע קשות על האוכלוסייה הנהנתנית של רמאללה, אבל כשיש כדורגל שוכחים את הצרות ל-90 דקות.

ולא שהיה מדובר במשחק של מנצ'סטר יונייטד, ריאל מדריד או ברצלונה. קבוצתם האהודה של הפלסטינים מעבר לים, פלסטינו, או בשמה המלא קלאב דפורטיבו פלסטינו סנטיאגו, התגוששה בגדול מועדוני הכדורגל בצ'ילה ובדרום אמריקה כולה, קולו קולו. זה היה כמו הקרב בין דוד וגוליית. הקבוצה הכי מעוטרת בכדורגל הצ'יליאני מול אחת המפתיעות של הטורניר והפלייאוף. דוד עמד על רגליו באופן יציב מאוד במערכה הראשונה, ו-90 הדקות של המשחק הראשון הסתיימו ב-1:1 עם שער שוויון של פלסטינו סמוך לסיום שאף גמרה את המשחק בתשעה שחקנים. בגומלין, בו התארחה פלסטינו, היא לא הצליחה להשלים את המלאכה לעשות את הבלתי ייאמן, קולו קולו ניצחה 1:3 וזכתה באליפות מספר 28 בצ'ילה.

למרות ההפסד, בגדה היו מרוצים עד הגג: "קיבלנו מתנה גדולה מאחינו בעצם העפלתם לגמר", אמר ראש עיריית בית לחם, ויקטור בטארסה. "הבנים שלנו בצ'ילה הוכיחו שכאשר העם הפלסטיני חופשי הוא יכול להגיע להישגים גדולים". גם ד"ר סאיב עריקאת נהנה מההצלחה של פלסטינו: "הם הביאו הרבה כבוד ושמחה לעם שלנו".

משפט מוכר בצ'ילה אומר כי בכל כפר, אפילו הקטן ביותר בו תדרוך, תוכל למצוא שלושה סוגים של אנשים: כומר, שוטר ופלסטיני. כ-10 וחצי מיליון פלסטינים פזורים ברחבי העולם, כ-300 אלף מתוכם במדינה הלטינית, כאשר הערכות אחרות מדברות על מספר הגבוה בכ-50 אלף. הפזורה הפלסטינית בצ'ילה היא החמישית בגודלה בעולם, אחרי ירדן, ישראל, סוריה ולבנון, והיא הגדולה ביותר מחוץ לעולם הערבי.

הרוב המכריע של הפלסטינים בצ'ילה לא הגיע לאזור, כפי שניתן לחשוב, עם קום מדינת ישראל ב-1948. ההגירה למדינה נעשתה עוד הרבה קודם לכן, כאשר כ-81 אחוזים מהשוכנים כיום בארץ הצרה והארוכה החלו להתיישב בה כבר בתחילת המאה ה-20 ועד שנות ה-30. כיום מרוכזת האוכלוסייה הפלסטינית בארבעה אזורים עיקריים בסנטיאגו - סן פליפה, לה סלרה, רקולטה וניונואה. אם תסתובבו ברחוב פרוטנטו בעיר תשכחו מהי ארץ המקור. מסעדות מזרחיות שמתמחות בהכנת קבב, חנויות לממכר בדים ותלבושות של רקדניות בטן מעטרות את המקום. באזור גם שוכנת קתדרלה רבת רושם ופאר המעידה כי רוב הפלסטינים בצ'ילה הם נוצרים. כל פלסטיני צ'יליאני, אם ידקדק בשורשיו, יוכל למצוא אותם בכפרים הסובבים את ירושלים, בבית ג'אלה, בית צפפא ומקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה-20 הוקמה בצ'ילה התאחדות הכדורגל של המדינה, והמהגרים, שרצו לשמור על צביונם באזור, הקימו קבוצות כדורגל נאמנות למקור. מלבד פלסטינו, עוד משחקות בליגה הראשונה בצ'ילה שתי קבוצות שנוסדו על ידי קהילות מהגרים, אודוקס איטליאנו ויוניון אספניולה - קשה לטעות לאיזו מיעוט שייכת כל אחת מן הקבוצות. אספניולה נוסדה כבר ב-1897 ואיטליאנו ב-1910. כאשר ראו הפלסטינים כי טוב, גם הם ייסדו קבוצה משלהם, ב-20 באוגוסט 1920 קמה פלסטינו והצטרפה לליגה השנייה במדינה.

צ'ילה, כמו מדינות אחרות בדרום אמריקה, היא חברת מהגרים, אליה נהרו מתיישבים רבים במאות ה-19 ו-20. קיימים בה מיעוטים רבים והיא אבן שואבת לעלייה וקליטה. קהילות רבות מצאו בה מקלט חם ושגשגו בה. כך קרה עם הקהילה הפלסטינית, כך קרה עם קהילות אחרות בתחומים רבים. החל מכלכלת המדינה ועד עולם הספורט. השלטונות בצ'ילה קידמו את הגעתם של המהגרים החדשים. המדינה הלטינית המתפתחת באותם ימים נזקקה לאנשים שיעזרו לה לצעוד קדימה. בצ'ילה סמכו על הידע הרב שיש לפלסטינים בתחומי החקלאות ובעיקר הטקסטיל. הפלסטינים הרימו את הכפפה והחל מהגעתם התמקדו בענף הבדים. למעשה, ענף זה נבנה והתבסס בעיקר על הידע שהביאו עימם המהגרים מהמזרח התיכון. ההצלחה הגדולה שלהם בחיי המסחר של צ'ילה הכניסה אותם במהרה לתוך פסיפס המהגרים העשיר של המדינה. הדבר המעניין בסיפור הוא שקהילה נוספת שעסקה רבות בתחום הטקסטיל היא הקהילה היהודית.

על אף התחרות בענף, חיו שתי הקהילות בשיתוף והיחסים ביניהן היו טובים. כמובן שבאותן שנים, עוד לפני קום המדינה, הנושא הפוליטי לא עמד על הפרק. לאחר ה'נקבה' ב-1948, בה כ-700 אלף פלסטינים יצאו את גבולות ישראל, חלקים מהם פנו להתיישב ולחבור לאחיהם בצ'ילה. חרף הבריחה והעקירה של אותם פלסטינים, הם לא הביאו עימם את המטען הפוליטי למקום. אותם מתיישבים פתחו דף חדש בחיים וניסו להיטמע במהרה בקהילה הגדולה והמשגשגת שהייתה באזור. אמנם כיום היחסים בין יהודי צ'ילה (המונים כ-20 אלף) לפלסטינים אינם טובים כפי שהיו בעבר וקיים מתח המורגש בין הקהילות, אבל בכל זאת מצליחים האזרחים משתי הקהילות לחיות בשלום חרף חילוקי הדעות הפוליטיים.

אבל לא רק בתחום הטקסטיל פעלו הפלסטינים. ניתן למצוא כיום בצ'ילה סופרים מוכרים, אקדמאים מוערכים ואמנים, כולם צאצאים למהגרים פלסטינים. כמו כן, לקחו חלק מהם בעבודות הצווארון הכחול והיו אחראים לפיתוחה של צ'ילה, בין אם זה בכריית הפחים, מסעדנות וייצור יין. הקמת קבוצה משלהם לא רק שלא תרמה לבידודם של הפלסטינים, אדרבא היא הכניסה אותם ביתר שאת לתוך רקמת החיים במדינה. שחקנים שהגיעו מבחוץ ושיחקו בקבוצה ושחקנים שיצאו ממנה והפיצו את הבשורה, עשו שירות מצוין לקהילה.

פלסטינו, המשחקת 53 עונות בליגה הראשונה, אוחזת בשני תארי אליפות. את הראשון היא קטפה ב-1955. תור הזהב של המועדון הגיע לקראת סוף שנות ה-70', אז זכתה הקבוצה בשני גביעים (1975 ו-1977) ואליפות ב-1978. באותן שנים הוליך את המועדון אליאס פיגרואה (1977-1980), שנחשב אז לשחקן הטוב ביותר ביבשת אמריקה. פיגרואה אף זכה לכינוי המחייב, 'פרנץ בקנבאואר הצ'יליאני'.

אמנם ברבות השנים, כמו במקומות אחרים, צביונה של הקבוצה קהה קמעא, אבל לפלסטינו עדיין חשוב לשמר את זהותה ואת העובדה כי היא קבוצה השייכת למיעוט הפלסטיני השוכן בצ'ילה. על הקשר עם הקהילה ברחבי העולם ובעיקר בשטחים, מופקדים כל שחקני הקבוצה. חלק גדול מהם אף מעוניין מאוד להשיג אזרחות פלסטינית ולשחק בנבחרת, בפועל רק לרוברטו קטלון בעבר ורוברטו ביסארה בהווה יש את אותה אזרחות מיוחלת.

ב-2006 קיבל ביסארה זימון לנבחרת ועשה את כל הדרך לשטחים על מנת לייצג את מדינתו. זה היה משחקה הראשון של פלסטין באצטדיון אל חוסייני המחודש, שהופגז על ידי צה"ל באפריל באותו שנה. ביסארה הקתולי, שסבו ואביו נולדו בבית ג'אלה, נחשב גיבור בקרב העם הפלסטיני. "הרגשתי כאילו אני הולך למסיבה, אני לא זוכר את כל מה שהיה מסביב", הוא מספר. "חשתי שאני עושה היסטוריה". גם על תלאות הדרך הוא מפרט: "לקח לי כמעט יום שלם להגיע לרמאללה. נחתתי בתל אביב וחיפשתי את שגרירות צ'ילה. זה היה קשה מאוד להיכנס לרצועת עזה. היהודים שאלו אותי שאלות במשך שלוש שעות. עברתי בדיקות כאילו אני טרוריסט, יותר לא אגיע לתל אביב". בסופו של אותו ביקור צף גם הרגש בקרב השחקן: "המחזה שנגלה אליי בשטחים היה מאוד קשה, אך למרות הכול הפלסטינים שמחים בחלקם. כל עוד ישראל לא תכיר בישות הפלסטינית לא אשחק נגדה לעולם".

אז מה צפוי בהמשך הדרך לקבוצה? "למרות שהפסדנו בגמר לקולו קולו, עשינו טורניר מצוין", אמר מאמנה של הקבוצה לואיס מוסרי, שזכה בתואר מאמן העונה. "הזכייה בתואר זה היא כפרס ניחומים עבורי כי לא זכינו באליפות.

"הטורניר הזה עשה אותי מאוד גאה בשחקנים שלי. הצלחנו לגבש חבורה של שחקנים לכדי קבוצה שנאבקת על התואר. נצטרך להתארגן בקרוב לקראת 2009 עם שחקנים חדשים וצעירים", הוסיף מוסרי, שאף ביכה את לכתם של מספר שחקני מפתח, חוסה לואיז זלאייה, כריסטיאן וילכס ורודולפו מדריד: "אני מודאג מהעזיבה שלהם. בכל אופן, המטרה שלנו היא להמשיך לטפס ולעלות שלב אחר שלב. אנחנו צריכים להעפיל שוב לפלייאוף ואז ללכת על כל הקופה. כעת השחקנים שלנו מנוסים יותר".

גם קשר הקבוצה, רוברטו אבלוס, נשמע אופטימי לגבי העתיד. כשנשאל בראיון לפני משחקי הגמר מה הם הסיכויים של פלסטינו להניף את הגביע אמר: "לפני ארבע שנים הייתי בכלא, וכעת אני מתמודד בגמר על תואר האליפות בצ'ילה, אלוהים נמצא תמיד עם הפלסטינים".