כבר לא חאמון

1. לא רק "ביג 3". רייג'ון רונדו משחק העונה כמו רכז גדול של קבוצה גדולה, ולאחרונה העלה את רמת משחקו עד כדי מועמדות לגיטימית לחלוטין למשחק האולסטאר. מוקדם יותר העונה ביקר אמר עליו פרשן ערוץ ה-NBA גארי פייטון כי הוא רוכב על גל ההצלחה של הכוכבים שלצדו, אולם ברור כי הוא איננו עוד הסייד קיק של השלישייה הגדולה, אלא חלק בלתי נפרד ממה שבוסטון משיגה. "יש לו שילוב של הטובים ביותר", אמר עליו חברו פול פירס. ואכן, רונדו קשוח, זריז, חכם, לא מפחד לזרוק את עצמו על מגינים ולהיכנס לסל בכוח רב, ומתאים בדיוק לתלכיד הנפלא של בוסטון. בנוסף, הוא גם צעיר ועתידו עוד לפניו. השנה עלה רונדו בכל קטגוריה מספרית בהשוואה לשנה שעברה, ובמיוחד מצית את הדמיון בדצמבר, עם 14.6 נקודות לערב, בכמעט שישים אחוזים מהשדה, 6.5 ריבאונדים, 8.6 אסיסטים ו-2.7 חטיפות. בוסטון נמצאת בתקופה נפלאה, וניצחה 19 משחקים רצופים עד המפגש עם הלייקרס, והחלק של רונדו בריצה הזו הוא החלק הארי, לצד השלישייה הגדולה והמוכרת, שעושה את עבודתה נאמנה,. והוא בכלל גדל על פוטבול ובייסבול. "לא ידעתי שיש לי שאיפות בתחום הכדורסל", אמר השבוע בפנים מבוישות לאחד העיתונאים שביקשו לראיין אותו לקראת המשחק הגדול בכריסמס. עכשיו כבר כל העולם יודע.

2. כבר לא חאמון. הגעתו של פאו גאסול ללייקרס שינתה את ההווה והעתיד של המועדון, והפך אותה מידית למועמדת לתואר לחמש השנים הקרובות. אבל בגמר מול בוסטון הוא תיסכל את מאמנו פיל ג'קסון ואת האוהדים עם הרכות שלו ועם חוסר הנחישות שהפגין. במשחק הלילה נגד בוסטון ראינו גאסול אחר. קובי בריאנט אמר לו במחצית, "אתה אחד השחקנים הטובים בעולם. תפסיק לחשוב ותתחיל לשחק", ונראה שזה עבד. הספרדי קלע שבע מה-20 שלו בשלוש הדקות האחרונות, כשעל כל נקודה ונקודה רשומה קשיחות. זה התחיל בג'אמפ החלטי מול קווין גארנט, המשיך בזריקה בתנועה מעל לידי KG וקנדריק פרקינס, והסתיים במהלך גדול בפוסט שהביא איתו גם זריקות עונשין. לקינוח הוא דפק גג על נסיון השלשה של ריי אלן, במהלך שסגר את המשחק. אם גאסול ימשיך כך, נוכחותו שלו ושל אנדרו ביינום עשויה להטות את המאזניים לכיוון LA בפלייאוף הקרוב.

3. גונב את ההצגה. זו כנראה הפעם השנייה בקריירה של בוריס דיאו שהוא גונב את ההצגה בטרייד בו הוא אמור להיות רק שחקן משלים לא משמעותי. אחרי הטרייד הראשון בקריירה שלו, בו עבר בעונת 2004/5 מאטלנטה לפיניקס, במסגרת פסטיבל ג'ו ג'ונסון, הוא הגיב בעונת קריירה שהפכה אותו לאחד השחקנים האהובים בליגה ולשחקן המשתפר, אבל מאז הלך ודעך ברוסטר הרחב והנוצץ של פיניקס. עד לפני שבועיים. הפעם עבר דיאו לשארלוט במסגרת פסטיבל אחר, הפעם של ג'ייסון ריצ'ארדסון. אז בעוד ריצ'ארדסון משתלב לו בפיניקס, ועדיין לא ניכרת השפעה משמעותית שלו על הקבוצה או שלה עליו, דיאו פורח מחדש אצל לארי בראון ונראה שוב, בפעם השניה בחייו, כמו הדבר האמיתי. ההשפעה על הקבוצה ניכרת מיד - לקבוצה יש רכז שלישי, ויכולת המסירה שלו מעמדת הפורוורד פותחת אפשרויות התקפה שלא היו לבובקטס לפני כן. "דיאו משנה אותנו. אנחנו מבינים שאנחנו לא צריכים לחיות יותר על ג'אמפ שוטים", אמר השבוע לארי בראון, ותימצת את המהפך שהביא אתו דיאו, שהצית את ההתקפה ושיפר את ממוצע הקליעה של שארלוט איתו בשמונה נקודות, למרות אובדן נשק התקפי כמו ריצ'ארדסון. ככה לארי בראון אוהב את הקבוצות שלו, חכמות יותר, ודיאו עוזר לו בדיוק בנקודה הכאובה הזו.

4. העתיד כבר כאן. הרבה מילים נשפכו בשנתיים האחרונות על ההבטחה הגלומה בפורטלנד ועל הפוטנציאל הגדול הטמון בשחקניה, אבל ברנדון רוי מוכיח השנה שהבטחות אפשר גם לקיים, ובגדול. רוי בעונת ענק, שולט ללא עוררין בהתקפה של פורטלנד ועושה זאת בדומיננטיות מרשימה במיוחד, ולפעמים, כמו לאחרונה, אפילו באופן ספקטקולרי. בדצמבר השתולל רוי עם 25.6 נקודות, כמעט 9 זריקות מהקו, 5.3 ריבאונדים, 5 אסיסטים, 1.2 חטיפות וקרוב לחסימה כל ערב. מה שלא פחות מעניין ובוודאי אף חשוב יותר היא העובדה שבחינת המשחקים של פורטלנד מגלה שהיעילות של רוי עולה דווקא בסופי משחקים ובמיוחד במשחקים צמודים, ופורטלנד גם נוטה לנצח בהם, נתון מעודד מאין כמותו לגבי החוסן המנטלי של המנהיג הבלתי מעורער. וכמובן לא נשכח את הופעת הענק של רוי מול פיניקס, כאשר רשם 52 נקודות (שני במספר הנקודות הגבוה בתולדות המועדון רק ל-54 נקודות של דיימון סטודמאייר), 5 ריבאונדים, 6 אסיסטים, חסימה אחת ואפס איבודים, כולל 5 שלשות, שהאחרונה בהן למעשה הכריעה את המשחק.

5. קפטן נלסון. פעם ג'מיר נלסון נחשב לכישרון גדול ולהבטחה להיות רכז מוביל בליגה. אחר כך נפתח פער עצום בין הרכזים הצעירים בליגה לבינו, ורבים שהאמינו בו התאכזבו. השנה נלסון מוצא מחדש את הטאצ' האבוד ונמצא במהלך עונת קריירה. הוא שולט ביד רמה בהתקפה המצוינת של המג'יק והפך לאופציה התקפית ראויה לחלוטין בעצמו, גם לצד כלים התקפיים מבורכים כמו דוויט האוורד, רשארד לואיס והידו טורקוגלו. נלסון העלה את ממוצע הנקודות שלו ל-17 נקודות לערב (עלייה מ-11 נקודות בשנה שעברה), והמג'יק עפים לפתיחת עונה של 23 ניצחונות מ- 29 משחקים (מהם שישה רצופים כעת), וכבר מתחילים לשמוע מכיוונם קולות המצהירים על כך שהם רואים עצמם מועמדים לגיטימיים גם לאליפות. בשבועיים האחרונים חזר נלסון מפציעה קלה ומאז חזרתו הוא אפילו מעלה עוד את איכות משחקו. 24 נקודות ו-7 אסיסטים בניצחון גדול על סן אנטוניו, 27 נקודות בניצחון ענק על הלייקרס וניהול משחק מצוין גם בניצחון במהלך הכריסמס מול ניו אורלינס, כשמולו כריס פול נותן את משחקו החלש העונה. מי היה מאמין שעוד נראה את הפוטנציאל של נלסון מתפוצץ כך.

1. לא מאמינים יותר. בתחילת העונה עוד החמאתי, כאן בטור הזה, לדון נלסון היצירתי ולגולדן סטייט הרעננה. אבל מאז הקבוצה מאוקלנד הולכת ונעשית פחות ופחות רלבנטית, ואווירת ה"אנחנו מאמינים" שאפיינה את הקבוצה הנפלאה והפנתרית של השנתיים האחרונות עברה מן העולם והותירה רק תחושת ריק ושיממון. כלום לא קורה כעת באיזור המפרץ מלבד איבוד עשתונות ואפס כדורסל חכם או מעניין. ונלי? נלי נראה פחות ופחות מחובר ורחוק יותר ויותר, ככל שעובר הזמן, משיא הניצחונות בכל הזמנים אותו חלם לשבור (רחוק כרגע 44 ניצחונות משיא הניצחונות של לני ווילקינס). את עיקר הפיספוס תלה השבוע סטיבן ג'קסון באובדן החברים לדרך, אשר חברו יחד והפכו את הלוחמים לקבוצה ששבתה את לב הקהל בעבר. בארון דייויס, ג'ייסון ריצ'רדסון, מאט בארנס, כל אלו כבר לא במועדון. "הבחורים שהיו לי בעבר, הבחורים שהיתה לי אתם הצלחה, פשוט לא כאן יותר". אמר ג'קסון, שבשבוע החולף הצליח גם להסתכסך עם נלי, והחליט לא לשחק עד שיחלימו כל פציעותיו, אחרי שכעס על הביקורת שהטיח בו נלי, בזמן שהוא משחק עם פציעה טורדנית בכף ידו. גולדן סטייט עם מאזן של שמונה ניצחונות מתוך 30 משחקים, ורק שלושה ניצחונות מעשרת האחרונים. פלייאוף כמובן לא יראו במפרץ השנה, והמאבק העיקרי שלהם הוא לא להיות בסוף העונה חלק אינטגרלי מהמחלקה של מינסוטה, אוקלהומה סיטי וושינגטון.

2. במילה אחת - אכזבה. מהבאז שליווה את בואו של אלטון ברנד לפילדלפיה נותר רק הזיכרון של הפרת ההבטחה והחברות עם בארון דייויס. דייויס הזכיר השבוע שברנד, חבר טוב, נתן לו להבין שהוא יישאר בקליפרס ויחד הם ייקחו את המועדון למקום שהאוהדים לא רגילים אליו. אבל אחרי שבארון בא ללוס אנג'לס, לקח ברנד את המטלטלים ונחת בפילדלפיה באקט שנתפס אצל רבים כסוג של בגידה. ומאז רק דברים רעים מתרחשים. הסיקסרס נראים רע, לא מסוגלים לנהל את היררכיית ההרכב באופן סביר, הכוכבים אינם יודעים את מקומם ושום דבר טוב לא מתפתח. ועכשיו, בנוסף לכל, נפצע ברנד בכתף וצפוי להיעדר לפחות חודש, כאשר הרופאים מבהירים שגם לאחר תקופת ההחלמה עדיין יוותר סיכוי סביר להחרפת הפציעה, מצב שיכול לסכן את המשך העונה של האולסטאר לשעבר. אז מה, צרות באות בצרורות? ברנד החמיץ את העונה שעברה, שיחק רע מאד במעט המשחקים בהם השתתף עד כה השנה ועכשיו חוזר לנוח ולרפא את פצעיו לזמן שאינו ידוע בבטחה. האם עוד נשוב לראות את השחקן שאמור היה לשלוט במזרח "החלש יותר פיזית" ובפועל נתקל בקיר בלתי עביר?

3. הכל עסקים? קרלוס בוזר שווה דאבל דאבל אוטומטי בכל פעם שהוא עולה לשחק, אבל בכל מה שקשור לתכונות שאינן באות לידי ביטוי על מגרש הכדורסל בוזר הוא אחד האנשים המרגיזים והבלתי אמינים ביותר בליגה. הרי כולנו זוכרים איך ב-2004 עזב בוזר את קליבלנד אחרי סיכום בעל פה שהוביל להתרת חוזהו. גם השבוע הטיל החידה מיוטה פצצה נוספת, כאשר ללא כל התראה מוקדמת סיפר לעיתונאי שבכוונתו לוותר על השנה האחרונה בחוזה שלו ולחפש חוזה חדש בקיץ הקרוב. כל זאת כשהוא יושב בחוץ כמעט 20 משחקים ומזכיר לאוהדים המורמונים איך לפני שלוש שנים ישב כמעט שנה שלמה בחוץ בגלל דלקת בשריר הירך האחורי. ההכרזה האחרונה שלו, כמה מפתיע, סותרת הכרזות קודמות, לפיהן בוזר לא ידון בעתידו לפני סוף העונה הנוכחית.

בסופו של דבר - בוזר הוא פשוט בוזר. יציב ולא משתנה. מכונת התקפה מצד אחד, מגן נוראי מצד שני ואניגמה מוחלטת בכל מה שקשור למבנה האישיות. וגם פצוע כרוני. כעת שארית העונה הזו כבר נמצאת בסימן שאלה אצל בוזר האיום, עם פציעת הברך/ירך שלו, מה שלא מפריע לו לזלזל בקבוצתו ולהצהיר על רצונו לעזוב.

4. סרי ההגנה. החדשות הטובות הן שפיניקס משחקת לאחרונה התקפה דומה קצת יותר לזו שפרסמה אותה בארבע השנים האחרונות. החדשות הרעות הן שפיניקס משחקת לאחרונה הגנה הדומה קצת יותר לזו שפרסמה אותה בארבע השנים הקודמות. פיניקס מככבת בשלוש מתוך שבע ההצגות האישיות הטובות ביותר של שחקן בודד השנה בליגה, וזה עוד בלי לקחת בחשבון מספר הצגות על של דווין האריס, דווין וויד ודירק נוביצקי, גם כן מול האין הגנה של הסאנס. לפיניקס פשוט אין סטופר, ולמרות שהטרייד של ג'ייסון ריצ'רדסון הוסיף לפיניקס הרבה נשק התקפי, הוא הותיר אותה בלי שום נשק בהגנה לזרוק על שחקן יריב חם, כפי שהיה למשל עם ברנדון רוי, בשבוע שעבר, שרתח עם 52 נקודות ואף אחד לא יכול היה לעשות דבר. התוצאה? פיניקס משמיטה יותר ויותר משחקים, ניצחה רק חמש מ-10 האחרונים ומשתרכת בקצה השמינייה הפותחת במערב, במקום ממנו אפשר להרגיש צינה קרה הדוחפת מחוץ לפלייאוף.

5. כריס קרוס. קוונטין ריצ'רדסון קנה את עולמו בעונת 2004/5 בפיניקס, אצל מייק ד'אנטוני, כאשר סיים כמלך השלשות של הליגה עם כמעט שלוש הפגזות למשחק והיה חלק מן הקבוצה ההיא שהחלה את תקופת סטיב נאש הנפלאה. מאז, בניו יורק, קיו הלך ודעך אבל השנה הוא שוב פוגש את המנטור הוותיק וחוזר לעניין את עולם הכדורסל. אממה? יציבות היא לא הצד החזק שלו. למשל, בשביעי ובתשיעי בדצמבר קלע קיו 22 ו-23 נקודות, עם שלוש שלשות בכל פעם, אבל ירד כבר ב-10 בחודש ל-9 נקודות, ללא שלשות, ול-4 נקודות בחמישה עשר בחודש, שוב ללא שלשות או אימפקט אחר. למחרת התעורר Q על הצד הנכון ושפך 18 נקודות בלוס אנג'לס, עם 4 שלשות, רק כדי לחזור הביתה, ולקלוע 2 נקודות שלמות שלושה ימים לאחר מכן, ב-1 מ-10 מהשדה. רק יומיים עברו, חזר קיו לשלוט עם 29 ו-5 שלשות, ואין שום סימן או סיבה שהנדנדה הזו תיפסק. אם ד'אנטוני מרוצה גם אני מרוצה, אבל אפשר לשאוף לקצת יותר, ואולי לנסות, נגיד, לישון יותר פעמים על אותו צד? לך תדע, אולי זה יעזור.

ומילת התייחסות לפינה בטור הקודם. בפעם הקודמת סיפרתי על ג'יי. אר. סמית' - אי של חוסר יציבות. מסתבר שסמית' לקח קשה את הופעתו בפינה הלא מחמיאה ומאז, ראו זה פלא, פתח דף חדש. בדצמבר קלע סמית' בדאבל פיגרס בכל משחקיו, מלבד שניים, והוא מקבל יותר ויותר דקות במשחק השוטף של דנבר ומגיב בבטחון הולך וגובר. הוא מסםר שהשלים עם מאמנו, והנה הפך למקור יציב ואמין לנקודות, שלשות וחטיפות. קוונטין, לתשומת לבך.