פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        כנגד שלושה מאמנים

        הדאון החמישי: שלוש קבוצות שיכלו לעלות לפלייאוף ירו לעצמן ברגל, בגלל הכשלים של שנאהאן מדנבר, מנג'יני מהג'טס וריד מפילדלפיה

        בשבוע שעבר דיברנו על אמנות הלוזריות של בפאלו בילס. עזבו את זה, המשחק שבו הם הפסידו לג'טס בצורה שאופיינית רק להם, לא קבע עבורם דבר לגבי המשך העונה. השבוע לא אחת ולא שתיים - שלוש קבוצות שלמות הראו לעולם הפוטבול מהי הלוזריות האמיתית מכולן, הלוזריות שקובעת. הדגש הוא, כמובן, לא על הדרך שבה הקבוצות הללו הפסידו, אלא על העיתוי של ההפסדים. שלושתן ידעו היטב כי גורל הפלייאוף לגמרי בידיהן, אך למרות זאת הן נפלו מול יריבות יחסית חלשות, שכבר איבדו כל סיכוי להעפיל למשחקי ינואר ושיחקו על הכבוד שלהן בלבד. איזון של משחק ההתקפה הוא המוטיב המרכזי בכל אחד משלושת המקרים הנידונים בכתבה. האם זה מקרי? אתם תחליטו.

        דנבר ברונקוס: העיקר שיאשימו את המתאם

        שחקניה ומאמניה של דנבר היו מודעים לכך שהם חייבים לנצח בבית את בפאלו, על מנת להבטיח את רשות ה-AFC מערב ואת ההעפלה לפלייאוף. הם גם היו מודעים לכך שהפסד במשחק הזה יביא אותם למפגש הקובע בסן דייגו מול הצ'רג'רס, הנמצאים במומנטום מצוין ומשתוקקים לנקום בברונקוס על "משחק אד הוקיולי" בתחילת העונה כדי לעלות לפלייאוף על חשבונם.

        לכל הלוזרים יש תכונה אחת משותפת – הם מאבדים עשתונות ומתפרקים ברגע האמת. זה אכן מה שקרה לברונקוס נגד הבילס, ובכל החזיתות. אני אעזוב את ההגנה – ממנה אין ציפיות. יש רק לציין, כי בוב סלוביק הוא המתאם ההגנה השלישי של דנבר בשלושת השנים האחרונות (למישהו יש ספק בכך שמישהו רביעי יגיע בפגרה הקרובה?), כלומר, ההגנה נבנית כל עונה מחדש ומשנה שיטה, כשבתנאים הללו מצופה ממנה להצליח כבר משלב ההתחלתי (כמו מכבי תל אביב בכדורסל). הסיטואציה המדוברת מאפשרת לשאנהאן להאשים בכל שנה את ההגנה ולברוח מהאחריות שלו על מצבה העגום של קבוצתו, אך זה כבר נושא שונה לגמרי.

        בינתיים אין מנוס, ההתקפה של דנבר היא זאת שהייתה אמורה להתעלות. אולם, נגד הבילס היא הייתה רחוקה מזה, למרות שצברה 532 יארד במשחק. מה שקובע זה שהיא נכשלה בנתון החשוב מכולם – לרשום נקודות על הלוח (רק 23). מנגד, ההגנה של הברונקוס ספגה כמעט מחצית היארדים, אך שבע נקודות יותר (אה, שכחתי שהבטחתי לא לדבר על ההגנה שלהם).

        הברונקוס לא בעטו אפילו פאנט אחד במשחק. בתשעה דרייבים מעשיים (אני מוריד מסיבות ברורות את הדרייב האחרון במחצית הראשונה, 15 שניות לסיום) ההתקפה של הברונקוס הגיעה לתוך מחצית המגרש של היריבה, ו-5 פעמים מתוכם - לרד זון שלה. מכל ההזדמנויות הללו היא יצאה עם שני טאצ'דאונים, שלושה שערי שדה וארבעה איבודי כדור. החשוב מכל הוא שהיא נכשלה ברגעים המכריעים לקראת הסיום. 5:42 לסיום המשחק, על קו ה-15 של הבילס, במקום להשוות את התוצאה קאטלר מסר לחטיפה. 39 שניות לסיום המשחק, בדאון רביעי (גם הוא מקו ה-15 של הבילס) המסירה של קאטלר נבלמה על ידי רג'י קורנר (אחלה שם למגן פינה). סוף משחק.

        ניהול של התקפת ריצה הוא המימד המובהק מכולם שמצביע על איבוד העשתונות המוחלט של שנאהאן. במחצית הראשונה קבוצתו צברה 161 יארד על הקרקע ב-22 ניסיונות. נכון, אחד מהם היה רוורס ל-71 יארד של אדי רויאל, אבל הרצים השיגו ממוצע מכובד מאוד של 5 יארד לנשיאה, והברונקוס שלטו בכדור 10 דקות יותר מהיריבה. ככל הנראה, העובדה שהמחצית הסתיימה ב-3 נקודות הפרש בלבד, גרמה לשנאהאן לחשוב שההצלחה היתרה של משחק הריצה היא הסיבה למזעריות של היתרון. לכן במחצית השניה הוא קרא שלושה מהלכי ריצה בלבד. התוצאות לא איחרו להגיע – 10:20 לבילס במחצית השניה, כשהיא שולטת בכדור ארבע דקות יותר. זה העביר את כובד המשחק לכתפיה החלשים של ההגנה של דנבר, אשר עליה, כאמור, הבטחתי לא לדבר (ולא דיברתי, לא שמעתם אותי מדבר עליה).

        בנוסף לכך שהתקפת הברונקוס הפכה לצפויה וכתוצאה מכך לבלתי יעילה ברד זון, מאמן שעובר בפתאומיות ממשחק מאוזן למשחק מסירה גורף משדר לקבוצה חוסר סבלנות, חוסר שקט ולחץ. התחושה הזאת מחלחלת במהירות לשחקנים וגורמת להם לעשות טעויות, אותן הרבה יותר פשוט לעשות בהתקפת מסירה מאשר בהתקפת ריצה.

        ישנה כמובן עוד אפשרות. אולי לא מדובר כאן על הלוזריות, אלא על רצון לעורר עניין ומתח במחזור האחרון? אולי מדובר כאן דווקא על הביטחון העצמי של הברונקוס, שמעדיפים להעפיל לפלייאוף בסטייל ולהביס את היריבה העיקרית שלהם במחזור האחרון במגרשה הביתי? משום מה, האפשרות הזאת לא ממש נראית לי, ואני מוכן להמר על כל המשכורת האסטרונומית שאני מרוויח בוואלה!, שהברונקוס לא יהיו עסוקים בינואר יתר על המידה.

        ניו יורק ג'טס: אל תדברו על אריק

        הג'טס ציפו לפני המחזור האחרון לשני דברים. אחד – לשמור על הסיכוי לזכות ברשות הבית, והשני – למחוק את הסיכויים של היריבה השנואה ניו אינגלנד פטריוטס לזכות בראשות הבית. על מנת שזה יקרה, הג'טס היו צריכים לנצח את סיאטל סיהוקס, קבוצה אימתנית בעלת מאזן 11:3 ללא תופסים, ללא רצים, עם סנקה וואלאס בקוורטרבק והגנה מספר 30 בליגה. כיצד ניתן להפסיד משחק שכזה עם קוורטרבק כמו ברט פארב ורץ כמו ת'ומאס ג'ונס, אשר זה עתה נבחרו לפרובול? ככה זה כאשר הראשון שבהם בכלל לא היה אמור להתקרב לפרובול וכאשר השני בקושי מקבל כדור.

        אם משווים בין שתי המחציות של המשחק בסיאטל, מקבלים תמונה מאוד דומה לזאת שבמשחק בילס - ברונקוס. במחצית הראשונה הג'טס רצו 16 פעמים עם ממוצע של 5.1 יארד לנשיאה. כמה במחצית השניה? 9 פעמים. אוי, אנחנו בפיגור תלת ספרתי של 4 נקודות, בואו נזניח את הריצה, כי הדרך היחידה שיכולה להחזיר אותנו למשחק היא השימוש הגורף בברט פארב - האלוהים והג'יזס. דווקא ג'יזס ברגע החשוב מכולם נתן משחק עלוב עם שתי חטיפות ו-1 מ-10 בדאון שלישי. הדבר המוזר ביותר הוא שפארב, עם כל הכוח שבזרוע, נטה דווקא למסור מסירות קצרות מדי. זה מצביע לא על עודף ביטחון האופייני לפארב בדרך כלל, אלא על חוסרו. פארב פשוט לא היה מוכן מנטאלית למשחק, שהתברר כחשוב ביותר של הג'טס בעונה הנוכחית.

        כבר דיברתי בפרק הקודם על התחושה שעוברת לשחקנים כאשר מאמן נצמד בפתאומיות להתקפת המסירה, על אחת כמה אם זה קורה ללא הצדקה. במקרה של הברונקוס משחק המסירה לפחות זרם, בזמן שאצל הג'טס הוא היה לגמרי תקוע. לאון וושינגטון, השחקן בעל הפוטנציאל הגדול ביותר בהתקפה לביצוע מהלך גדול, קיבל כדור 3 פעמים בכל המשחק. טוני ריצ'רדסון הפולבק קיבל יותר נשיאות ממנו במשחק הזה.

        הדאון הרביעי 2:21 לסיום המשחק היה מעשה אומנות בשל עצמו. בפיגור של 7, על קו ה-20 שלהם ועם כל הטיימאאוטים – הג'טס, במקום לבעוט ולקבל את הכדור בחזרה עם שתי דקות על השעון, מחליטים "ללכת על זה". ולא סתם, אלא שפארב מוסר מסירת עומק לתופס, שמכוסה על ידי שלושה שחקנים. סיאטל בועטים שער שדה וגומרים משחק.

        כרגע הסיכוים של הג'טס לעלות לפליי אוף שואפים לאפס. אם הם מפסידים למיאמי, היא זאת שתיקח את הבית. יתרה מזאת, הרשלנות שלהם הביאה אותם למצב הזוי לגמרי: אם הם ינצחו את מיאמי במחזור האחרון, מי שעשויה לקחת את הבית היא ניו אינגלנד, כשבולטימור לא אמורה להיתקל בבעיות מול ג'קסונוויל. אולי עדיף לג'טס להפסיד?

        פילדלפיה איגלס: ושוב, אנדי ריד

        אחרי שטמפה ביי הפסידה לצ'ארג'רס, האיגלס היו תלוים רק בעצמם. שני ניצחונות – והם בפלייאוף. בתור התחלה הם היו צריכים להתגבר על וושינגטון רדסקינס, אשר במחזור הקודם הצליחו להפסיד לסינסינטי בנגאלס. העניין הוא שהאיגלס, אחרי שכולם כבר קברו אותם והלחץ ירד מהם לגמרי, שיחקו לא רע בכלל וניצחו שלושה משחקים רצופים, כולל את הג'איינטס בחוץ. אבל כאשר הסיכוי הפך לפתע למוחשי והלחץ חזר – הם התפרקו לחלוטין.

        הסיבה העיקרית לרצף של שלושת הניצחונות הייתה, כמובן, ההתקפה המאוזנת. בכל אחד מהמשחקים הללו אנדי ריד העביר את קריאת מהלכי ההתקפה למרטי מונטרוויג, והאיגלס רצו יותר מ-30 פעם למשחק. נכון, משחק הריצה לא עבד נגד הרדסקינס אבל הוא לא עבד בהתחלה גם נגד הג'איינטס, מה שלא מנע מווסטברוק לרוץ 33 פעמים ולנצח את המשחק ההוא. התמדה היא הדבר החשוב ביותר במשחק הריצה – תמשיך לנסות עד שבהגנה של היריבה יופיעו סדקים, במיוחד כאשר הפיגור לא עולה על שני פוזשנים. אף על פי כן, אנדי ריד נכנס לפאניקה, לוקח בהפסקה מהעוזר שלו את קריאת המהלכים וכמובן מפסיד את המשחק. במחצית השנייה האיגלס רצים חמש פעמים בלבד ומסתמכים על דונובן מקנאב, שנתן משחק לא פחות גרוע מברט פארב.

        מקנאב לא מסר לחטיפות, אולם התועלת שלו נמדדה במספר זהה לזה של פארב – 3 נקודות בלבד בהתקפה. מקנאב הפגין הססנות, פחד לזרוק לתוך "חלונות" צפופים ולקה בחוסר ניידות, חוסר דיוק והחלטות גרועות. אם אתם רוצים למדוד את היעילות של הקוורטרבק תבדקו את הסטטיסטיקה בדאון שלישי, כאשר 3 מ-11, כפי שהיה מקנאב במשחק האחרון, זה בהחלט לא מספר מספק. לזכותו של מקנאב ייאמר כי הוא לא זכה לעזרה רבה במיוחד. התופסים שלו שמטו שמונה מסירות, שמתוכן שתיים היו הופכות לטאצ'דאון. ההחלטה של אל. ג'יי. סמית' בדרייב האחרון להיאבק על אקסטרה יארדים במקום לצאת אל מחוץ לתחומי המגרש ולעצור את השעון עלתה לקבוצתו בבזבוז של 10 שניות, וכפי שהתברר בהמשך גם במשחק כולו. וכמה סמלי היה מהלך הסיום: לרון לנדרי מתקל את רג'י בראון, מונע טאצ'דאון משווה וגומר את העונה של האיגלס 20 אינץ' מהאנד זון.

        לכאורה, ההגנה עשתה עבודה טובה וספגה רק 10 נקודות. עם זאת, במשחק שבו ההתקפה לא מצליחה לתפקד, מצופה מההגנה לא רק לעצור את התקפת היריבה, אלא להשיג איבודי כדור שיגרמו לשינוי של מהלך המשחק. לשחקני ההגנה של האיגלס לא חסרו הזדמנויות לכך, אך הם דאגו לבזבז את כולן. הם לא הצליחו להשתלט על הפאמבל של קמפבל בדרייב הראשון, ושמטו ארבע חטיפות, שמתוכן אחת (של אסנטה סמואל) הייתה מסתיימת בטאצ'דאון. לא בשביל זה הוא הובא לאיגלס, לשמוט חטיפות הם ידעו גם לפניו.

        חוסר ריכוז של שחקני הגנה, בשילוב עם איבוד העשתונות של אנדי ריד והעובדה שאף אחד משחקני ההתקפה לא הופיע למה שהתברר בתור "משחק העונה", מצביעים על רכות מנטאלית, נטיה להתפרק תחת לחץ וחוסר יכולת של הקבוצה להתגבר על מכשולים – סימני היכר של קבוצה שלא מאומנת היטב.

        מחשבות פה ושם

        - כמה שלא דיברנו על השטויות שבגללן הוייקינגס מפסידים משחקים, שבעה פאמבלים במשחק זה כבר יותר מדי אפילו בשבילנו

        - מישהו דאג להסביר לשחקני אריזונה לפני המשחק בפוקסבורו מה זה הדברים הלבנים האלה שנופלים מהשמיים?

        - כל הכבוד להגנה של דאלאס: בשני מהלכי ריצה רצופים הם ספגו יותר יארדים מאשר ב-34 מהלכי ריצה הנותרים

        - יצא לכם לראות את התאקל של השופט גארת' דפליס (לינק מצורף)? במקום שנאהאן אני רץ ומחתים אותו במקום נייט וובסטר במידל ליינבקר.