משחק הדמעות

שנה ספורטיבית גדושה במיוחד עומדת להסתיים, וכותבי וואלה! ספורט נזכרים ברגעים שריגשו אותם יותר מכל. מסכמים את 2008, כתבה ראשונה

23/12/2008

בולט הגדול מכולם (דני בורשבסקי)

לחוות את הרגע, או לתעד אותו? שאלו יהיו הצרות שלי, אמן. כנראה שנתקלתי בהחלטות קשות וגורליות יותר בחיים, אבל זה מה שהעסיק אותי ב-16 לאוגוסט 2008 בשעה 22:29, והפך למעשה להחלטה המרגשת ביותר שלקחתי על עצמי אי פעם. באותו רגע יוסאין בולט מתחמם על אדני הזינוק באצטדיון הקן לציפור, גמר ה-100 מטרים עומד להתחיל. לי ולכל אחד מהקולגות היה ברור שאנחנו עומדים לחוות את אחד הרגעים ההיסטוריים של הספורט אי פעם – אף אחד לא האמין עד כמה זה יהיה חזק.

ואז נותרו לי 30 שניות להחליט – האם לכוון את מצלמת הכיס על פונקציית הוידאו כדי להראות לנכדים שהייתי שם? הרי מי מאיתנו לא היה רוצה תמונה של סבא שלו באצטדיון האולימפי בברלין, בין ג'סי אוונס לאדולף היטלר? זו הייתה יכולה להיות ירושה נהדרת, אבל אני בחרתי בקו של אלה שטוענים כי מי שמצלם יותר מדי – מפספס את החיים. בחרתי לתת למכונה הג'מייקנית הזאת להפנט אותי, מרגע הזינוק עד לקו הסיום מעליו עמדנו, העיתונאים המאושרים ביותר בעולם האתלטיקה. 92 אלף אנשים היו באצטדיון באותו רגע, 91.5 אלף מתוכם הנציחו אותו במצלמה, כמה מהם שאלו אותי אחר כך עד כמה מרשים זה היה. אני נותרתי מהופנט יומיים, עד שאיזה סיני שיכור החזיר אותי למציאות בטיסה לאתר השייט בצ'ינגדאו. כשהטיפול ההיפנוטי הסתיים, בולט המדהים נכנס לזיכרון השמור ביותר, זה שאף וירוס לא ימחוק – זה שנמצא עמוק בלב. מה עם הנכדים? שיסתפקו במתנות, כי יש רגעים שאי אפשר לחלוק עם אף אחד.

טוב לדעת (מקודם)

אל תתפשרו על מין לא מספק: כך תשפרו ביצועים - עם הנחה בלעדית

מוגש מטעם "גברא"

ואז נמני קם (עינב שיף)

אני לא יודע מה עושים כשיורדים ליגה. איך מתכוננים למשחקים, איך הדשא בעכו, מי הקוון הכי מפחיד בקו הימני של נצרת עילית (רגע, נצרת עילית בליגה הלאומית?), איך נוסעים בכלל למגרש בקרית אתא? אולי שם יהיו שירותים נורמלים יותר מבלומפילד?

האמת היא שעד המשחק של מכבי תל אביב נגד מכבי פתח תקווה בכלל לא חשבתי על זה. מכבי תל אביב, הקבוצה היחידה שלא ירדה מעולם ליגה ועוד במשחק הפרידה של נמני? אם הם בני אדם זה 0:3 לפני המחצית, רק כדי שמספר שמונה יוכל לטייל ליד כל השערים ולקבל את הכבוד. בדקה ה-85 בערך התוצאה היא 1:1, ואז הבנו ששחקני מכבי הם לא בני אדם, ושכדאי לרענן את "מדריך ישראל". זה היה הרגע שבו נמני קם.

כולם ידעו שנמני לא יכול לעמוד על הרגליים, שגם בחימום הוא כמעט התעלף מעייפות. לא רצינו אותו על המגרש בשביל המסירה הנכונה או אפילו השער. רצינו כי חשבנו שמגיע לנו, במשחק הכי חשוב של העונה, לראות מכביסט אמיתי משחק. אז, לקול שאגות הקהל "תן לאבי לשחק" הוא פשוט נעמד. פתאום, רודי חדד באגף השמאלי עבר שלושה שחקנים לראשונה מזה שמונה חודשים. מסירת הרוחב שלו הגיעה לקמאנאן, שבאורח פלא נזכר שהוא חלוץ וברגע המושלם הזה, כל ההתרגשות מהמשחק האחרון של הסמל הגדול מכולם התנגשה עם הידיעה המרגשת מכולן: גם בשנה הבאה לא ניסע לקריית אתא.

העצב אין לו סוף (ארז מיכאלי)

אי אפשר שלא לאהוב את אותם בלמים בריטים קלאסיים. טיפוסים קשוחים, חדי מרפקים, מחוספסי לשון, חסרי נימוס ודרך ארץ, אנשים שמעריכים בירה טובה ולכן מזמינים ממנה עוד ועוד. הם אינם ברוכי כשרון, אבל נותנים לקבוצתם את הלב ולפעמים מוסיפים גם כמה שיניים. אין לי דבר וחצי דבר עם צ'לסי, סוג של כוכב שביט נובורישי, אבל לכחולים יש את ג'ון טרי, אחד שכל אחד היה רוצה בקבוצה שלו. אי בריטי בים הזרים שמרכיבים את הקבוצה הזו.

הוא התקרב לנקודה הלבנה חדור ביטחון וקר רוח. רגע לפני הבעיטה החשובה של חייו, הוא היטיב את סרט הקפטן, מוכן להגשים חלום של ילד. החלקה. דמעות. המעבר מבחור נחוש וקשוח לילד מגודל שממרר בבכי, היה מהמם. הרגע הזה הזכיר עד כמה בספורט הכל כה שברירי, תלוי מזל, עמוס ברגשות. "העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש", כתב המשורר הברזילאי ויניסיוס דה מוראס, כמו לרגע הזה, בו ג'ון טרי התנפץ לרסיסים. את חגיגות הזכייה של מנצ'סטר יונייטד בליגת האלופות איש לא יזכור, אולי כי כל החגיגות נראות אותו דבר, ואולי משום שהתמונה שמגלמת את מהות הספורט היא זו של טרי, חושף את לבו השבור על הדשא במוסקבה.

יצירת האמנות של רפאל (יניב בינו)

אני אוהב נוסטלגיה. אפילו מאוד. להתרפק על זיכרונות העבר, לומר כמה נחמד היה אז, עושה לי טוב. לקטר שהיום הכול אינסטנט, מהיר, מזורז, 'אח גדול' סטייל. יחד עם זאת יש בה, בנוסטלגיה, משהו מאוד מתסכל. לדעת שלא היית שם, לא חווית את המעמד, ההתרגשות, התשוקה. נתלה בסיפורים של אחרים, מקשיב, רואה וחי בתחושת החמצה.

דווקא בעולם הטניס אנחנו חיים במציאות אחרת. יכולים וצריכים לומר שאנו עדים לגדול ביותר שהיה במשחק. מי שגדל על מייקל ג'ורדן יודע למה הכוונה. אבל עדיין היה חסר משהו. בשידורי גמרי העבר בטלוויזיה הבנו, שכמו תמיד, פספסנו דבר מה. עד השנה בה קיבלנו שיכרון חושים גדול וממלא. במעמד הכי מחייב, במגרש הכי מסוגנן, עם הלבוש הכי אמיתי, נפגשו המלך והיורש. חובטים אחד בשני עד זוב דם מטאפורי, מגיעים לכל כדור, מייצרים טניס אלוהי. גדול עד כדי כך שאפילו במהלך המשחק אתה מבין שאתה חי את אחת ההתרחשויות הכי גדולות בספורט. ראית וחווית. ביום מן הימים יהיה מה לספר לילדים ולנכדים (שבטח יאהבו ספורט). זה אמנם קרה אלפי קילומטרים ממך, אבל היית עד לאירוע הכי מרגש לשנת 2008.

  • סיכום השנה בספורט

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully