השוורים שוב קיבלו ביצים

תיאורטית, ייתכן שאתם מגיעים לקרוא את הטור הזה אחרי שראיתם את אנג'לינה ג'ולי ברחוב (או בראד פיט - כבוד גם לקוראות הטור) והם מייד החליטו לסיים את יחסיהם כדי לצעוד יחד איתכם לעבר השקיעה, החופה והקלאסיקו הבא. תיאורטית, זה אפשרי. נדמה לי שאני רואה אתכם מתקרבים עכשיו בשאט נפש אל כפתור הטוקבקים כדי להתלונן על כך שאני זורה מלח על פצעיכם הרומנטיים – אבל רגע.

לפני חודש וחצי, אחרי 0:0 ביתי עם אתלטיקו מדריד, אוסאסונה, סוגרת הטבלה, החזיקה במאזן אימתני של שלושה שערי ליגה, במחזור בו אטו והיגואין הבקיעו לבדם רביעיות. באותו שלב ארבעת החלוצים של הקבוצה הבקיעו ביחד שער אחד - וזה כולל את חאווייר פורטיו, אותו "יורש של ראול" שזכה לכינוי 'מיסטר גול' לפני כמה שנים טובות, ו-וואלטר פנדיאני, "אל ריפלה" (האקדח). אם לפני חודש וחצי אם הייתם מוכנים להמר על חמישייה של אוסאסונה יכולתם באותה המידה לשים כסף על כך שפויול יבקיע מהחצי שער עצמי במספרת, או אפילו על המטאפורה בפתיחה. ונחשו מה? זה קרה במחזור האחרון.

החמישיה מול חטאפה (0:4 במחצית) רק ממחישה עוד יותר עד כמה מדובר במועדון מוזר. בהתחשב בעובדה שהמועדון הזה מגיע מעיר מוזרה ומאזור מוזר, זה לא מפתיע כל כך. אוסאסונה מגיעה מפמפלונה של ריצת השוורים. ב 7 ביולי בכל שנה, הריצה - שאתם אולי מכירים מספרי המינגווי, משידורים חיים בטלוויזיה או סתם כי זה מטורף מדי בשביל שלא תשמעו עליה - יוצאת לדרך, והמוני בני אדם מסכנים את נפשם בפסיכיות מאושרת לאורך כמעט קילומטר בניסיון הימלטות מהשוורים השועטים במהירות של כמעט 25 קמ"ש. והם עושים את זה כל יום מחדש במשך שבוע.

נשמע לכם הזוי? זה רק משתלב בתבנית הכללית של הפסטיבל והאזור. בפמפלונה כל אחד יכול לרוץ עם השוורים, אם הוא רק מעל גיל 18 ומגיע למסלול ב 7:30 בבוקר, וכל עוד לא שתה אלכוהול – אבל איזה בן אדם פיכח יעשה את הדבר הזה? מלכוד 22 בגרסה הספרדית. כמו כן, יש להתחייב שלא לרוץ בכיוון הנגדי לשוורים או להתסיס אותם. במילים אחרות, יש מישהו שכנראה חושב שם שבגדול העניין מאוד רגוע ולכן 'רק' ארבעה עשר בני אדם נהרגו בעיר מאז 1924.

המקור לטקס ההתאבדותי הזה חוזר אל הימים בהם שוורים בילו לילה במכלאות לפני שהגיעו לזירת הקרב, וצעירים מהסוג הערסי והמעצבן ביותר קפצו ביניהם כדי להרשים איזו אנחלינה חולי. במישור הדתי יותר, הטקס נערך כחלק מפסטיבל סן-פרמין, אחד מפטרוני נווארה מהמאה השלישית. על פי אחת האגדות, סן-פרמין נקשר לרגלו של שור ונגרר כל הדרך אל מותו. נחשו מה עושים הרצים לפני תחילת כל הסיפור? מתפללים לאותו סן פרמין שיעניק להם ברכה עם ה"מעיל המגן" שממש עזר לו. ומה שרים הנאספים בפסטיבל בסיומו, אחרי ששרדו שבעה ימים של ניסיונות התאבדות רצופים? המנון עם השם "אני המסכן" ((Pobre De Mi. אם תמהתם מתישהו על המסורות הדתיות שלנו והתעצבנתם על הצורך לאכול דיקטים במשך שבוע כי למעלה ממאה דורות לפני לא הספיקו להכין פיתה, אתם יכולים להירגע. מצבנו טוב יחסית.

העניין עם אוסאסונה כקבוצה הוא שבחלק לא מבוטל מהזמן – כמו מישהו שהשוורים מכניסים אותו לבלק אאוט טוטאלי במרוץ וכמו נווארה בכלל בספרד – אתה לא באמת יודע איפה אתה נמצא, באיזה כיוון ומי נגד מי. אוסאסונה חזרה לפרימרה בשנת 2000, שרדה ביום האחרון של העונה לאחר מכן ומאז נראה היה שהכל דבש, למרות שכסף אין. לפני רק קצת יותר משלוש שנים הם אפילו הגיעו לראש הטבלה באדיבות חאווייר אגירה שקלע ללב הסגנון הקשוח, שלא לומר ברוטאלי, שאיפיין את הקבוצה משך שנים. עד כדי כך הוא קלע שכאשר השחקנים, בפרץ נחמדות לא אופייני, הציעו שיעלו לקאמפ נואו וממש ינסו ליהנות מהמשחק, אגירה אמר לעוזר שלו: "המנוולים האלה מטורפים, שייהנו בפאב". אבל אז משהו השתנה.

הרוחניים אולי ייחסו זאת לקללת שמות. אוסאסונה מכרה את הזכויות לשם האיצטדיון שלה, ואחרי שניצחה בתשעה משחקי בית מתוך תשעה כאשר לאיצטדיון קראו "אל סאדאר" היא הפסידה שלושה רצופים ב"ריינו דה נווארה". אולי היה בכך סימן של העתיד לבוא כי נווארה, האזור שפמפלונה היא בירתו, סבלה תמיד מניגודים בסיסיים ומזהות מפוצלת. האזור דרומי מדי וקרוב מדי למדריד בשביל להיות באמת באסקי – כאשר אט"א ניסתה לנכס את תהילתו של מיגל אינדוראין, בן נווארה, לטובת המאבק הבאסקי, רוכב האופניים האגדי הגיב בבוז – אבל נווארה עדיין נחשבת לאחד מארבעת החבלים הבאסקיים (וגם בו מדוברת לעיתים אאוסקרה). ולא, זה לא שנווארה, עם כל הכבוד למלך על שמו קרוי האיצטדיון, שואפת לעצמאות. הם כן שואפים לאוטונומיה משלהם, בלי שהבאסקים 'ההם' או הקסטיליאנים יציקו להם. הם אפילו קיבלו אותה עוד מפרנקו, בתמורה לכך שלחמו לצידו במלחמת האזרחים, נגד שאר החבלים הבאסקיים.

נווארה הרגישה אוטונומית מתמיד כאשר אוסאסונה, למרות שינוי שם האיצטדיון המטריד, הגיעה למוקדמות ליגת האלופות בסוף 2005-2006, כאשר היא מתבססת על תערובת של שמות מוזרים ואנשים לא ברורים, ובראשם פייר וובו, השחקן היחיד כמעט שבעט בכדור כשהשאר בעטו ביריב, ולצידו החלוץ האוסטרלי ג'ון אלויסי (אין דברים כאלה, ואל תספרו לי על קיואל, שנפל ביחד עם לידס, שלא לדבר על וידוקה, הוא בכלל קרואטי).

בסוף אותה עונה הגיעה העזיבה של אגירה לאתלטיקו מדריד, ובמקומו הגיע איש עם המנטליות הלא נכונה של "כדורגל אלגנטי". קצבי אוסאסונה התקשו להתרשם מהאיש ודגני הבוקר 'קוקו' סיגנדה. אי לכך, למרות שהמאמן החדש הפגין עצבים מרשימים במסיבות העיתונאים, היה זה אך צפוי שסגנון 'רכרוכי', בו באמת מנסים להחזיק בכדור ולשחק כדורגל, יגיע ואף ייכשל בסופו של דבר. הקבוצה אכן הפכה לבלתי מאוזנת. במפעלי גביע העניין עוד איכשהו הסתדר – ועל ההדחה ממוקדמות הצ'מפיונס מול המבורג סיגנדה פיצה עם ריצה יפה בגביע המלך ואפילו חצי גמר גביע אופ"א. אבל בליגה, היכן שעקביות הייתה שם המשחק, אוסאסונה הידרדרה כל הדרך למקום ה- 14. גם האוהדים הפנאטיים של הקבוצה הרגישו מנוכרים לכל העניין, והתגייסו באמת רק כאשר אוסאסונה הייתה צריכה לשרוד במחזור האחרון של העונה שעברה (ובסופו של דבר סיימה במקום ה-17).

נשיא המועדון פאצי איצקו (הוא לא בולגרי, הוא פשוט באסקי) רמז לסופו של קוקו כבר בקיץ ובסופו של דבר אכן החליף אותו באמצע אוקטובר בחוסה אנטוניו קמאצ'ו, האיש שיודע לצעוק, להזיע ולא הרבה יותר מזה. לקאמאצ'ו, מהסמלים המובהקים ביותר של ריאל מדריד אי פעם, יש מוניטין של אחד המחזיק בפער ניכר בין קולו המרעים לאומץ שלו ברגע האמת. כאשר קאמאצ'ו התפטר אחרי שני משחקים בלבד מאימון הגלקטיקוס הקורסים, העיר עליו לואיס פיגו באמירה אופיינית: "חשבתי שהוא רוצה להיות ווינר – מסתבר שלא". בהכרזות לוחמניות ופומפוזיות, לעומת זאת, קמאצ'ו תמיד היה טוב, ובאמצעותן היה זה שאמור להחזיר את אל-סאדאר לימיו המפחידים כאיצטדיון כל כך קטן וצפון שהאוהדים יושבים ממש על המגרש, מקללים את כל שחקני היריבה במיומנות מופתית ומשליכים עליהם את החפצים המוזרים והכבדים ביותר שמגיעים לידיהם, כולל צנצנות שמן מתכתיות.

מבחינת האוהדים, הגישה הראשונית כלפי קמאצ'ו הייתה חשדנית משהו. הלאומנים יותר מביניהם גלגלו עיניים, בלשון המעטה, על מינויו של האיש שמזוהה עם הממסד הימני-שמרני של מדריד, עד כדי כך שקריקטורות ציירו את עיגולי הזעה המפורסמים שלו בצורת חצי האי האיברי. מצד שני, הכל עבר על מי מנוחות באופן יחסי. בביסקאיה למשל, היכן שנמצאת בילבאו, האוהדים לא היו יודעים אחרי מינוי של קמאצ'ו למאמן אתלטיק האם להרוג קודם אותו או את הנשיא. בנווארה רצו בעיקר לראות האם קמאצ'ו מסוגל להפיח רוח לחימה בקבוצה שלו, וכאשר הוא אכן עשה זאת, מאות הגיעו לאימונים למרות שלושה הפסדים רצופים איתם פתח. קמאצ'ו החזיר את הקבוצה לימים בהם החלוצים שלה יצאו בהצהרות – לחבריהם ולתקשורת - בסגנון "רק תעיפו את הדבר המחורבן לתוך הרחבה" ו"אנחנו לא סופרסטארים, אנחנו גלדיאטורים". האוהדים תרמו עם סלוגנים בסגנון אובמה, כולל "כן אנחנו יכולים", וגם סיסמאות מלחמתיות יותר כמו "רוחיו" (אדום, רק עם הנטייה המוזרה של אנשי האזור להקטין כל מילה) עד שאמות". אחרי שבועות שנראו כמו שכנוע עצמי הגיע גם השיפור הדרמטי ביכולת, עם ניצחון ראשון לפני חודש, הפסדים צמודים במקום השפלות, תיקו 3:3 במדריגאל עם ויאריאל לפני שבוע, בו כמעט הוכפל מאזן השערים של הקבוצה (למרות שהובילה 0:3) ועד המחזור האחרון והניצחון הגדול.

האם זה אומר שאוסאסונה, שעדיין ניצבת בגאון במקום האחרון עם 12 נקודות, בדרך לשרוד? לא בטוח. מרוץ השוורים בפמפלונה נקרא encirerro – מלשון לסגור, לנעול (את השוורים בנתיב בו הם רצים), ונראה שסיגנדה נעל ומשך יותר מדי זמן את האנרגיות של הקבוצה שלו. לקמאצ'ו יש מספיק זמן לנסות להוציא אותן, פשוט כי שאר קבוצות התחתית (רקראטיבו, מאיורקה ואספניול שבצניחה חופשית) גרועות מספיק כדי להיות במרחק נגיעה. הוא יצטרך להחיות שחקנים שנראים רחוקים מאוד ממה שהם מסוגלים לעשות – בפועל (פנדיאני), או בתיאוריה (פורטיו). בשביל זה הוא יצטרך לשכנע את האנשים האלה שכמו ההמונים ביולי, הם רצים עבור חייהם. אם זה יעבוד, אוסאסונה יכולה להתחיל לנצח עכשיו כל הדרך לסיום אמצע טבלה מכובד. אבל במקום מוזר שכזה, ייתכן גם שבסוף העונה השחקנים עצמם יחטפו צנצנות מתכת מהאוהדים. בנווארה שום דבר לא באמת ברור.