הקורבן התקשורתי, קווים לדמותו

קל להתנפל על קרלוס ארויו. זה פשוט, זה טבעי, אפילו די מהנה. יש לו את כל הנתונים הקלאסיים. הוא זר, מיליונר, מעט מנותק, וחמור מכל – מתעקש להיות ענייני ומסרב להתחכך עם התקשורת. במונחים ישראליים, המשמעות של "להתחכך" היא להדליף בעילום שם ולהזמין את הברנז'ה לבריתות וחתונות. מבחינת המאפיה של העיתונאים, מי שלא משחק לפי החוקים שלהם הוא חצוף ומתנשא, והתנהגותו נתפשת כעלבון. ארויו, בעוונותיו, טרם הספיק לקלוט את מאזן הכוחות במקומותינו או מהן המשמעויות של חוסר שיתוף הפעולה, ובעולם התקשורת הישראלי מי שמסרב לקחת חלק במשחקי הכבוד נענש בחומרה. הציונים נמוכים יותר, הביקורת גדולה יותר, הכתיבה ארסית ומתלהמת, והכותרות בולטות ונשכניות. למעשה, ההתנהגות של ארויו כמעט שלא הותירה לתקשורת ברירה - הוא היה חייב ללמוד לקח. משחק אחד רע שלו נתן את האות למתקפה הבוטה, והמסקנה הייתה ברורה ובלתי נמנעת: ארויו הוא האשם במצבה הקריטי של מכבי תל אביב.

כיף להצטרף לעדר. זו תכונה אנושית מוכרת, והעיתונאים אינם שונים מבני מינם. רוב האנשים אוהבים להיות חלק ממשהו גדול יותר, להיסחף אחר ההמון ולהיגרר בצורה עיוורת אחרי רעיון או אדם מסוים. כדי ליצור קונצנזוס סביב קורבן תקשורתי, כל שנדרש זה שפרשן אחד – עם עדיפות לאיש טלוויזיה שדעתו נחשבת ומוערכת – יכריז על המתקפה, ומשם דמו של הקורבן מותר באופן רשמי. ברגע אחד הכל נהיה פרוץ. כולם מצטרפים להמולה, דורשים לסקול את הספורטאי בכיכר העיר, משפילים את האשם ודורשים לבעוט בגופה, כל אחד בתורו. השבוע היה זה תורו של ארויו, אבל הוא לבד. אלו הם הקווים לדמותו של הקורבן תקשורתי.

הכי קל, כידוע, זה לתקוף זרים. ראשית, הם גויים. בנוסף, הם לא מבינים את השפה, לא מעורבבים בברנז'ה, לא מזהים פרצופים ולא מודעים להבדלי המעמדות בין העיתונאים או המערכות השונות. כמו כן, הם כאן לתקופה מוגבלת. קל ופשוט להשמיץ ולתקוף את דרק בואטנג ולהפיל עליו את כל האשמה, בידיעה שבקרוב מאוד הוא יהיה רחוק מכאן. העיתונאים, מנגד, ייזכרו כחזקים וגיבורים, מאחר שלא חששו להיכנס חזיתית בשחקן העונה, בעוד חבריהם המקומיים, כמו מיכאל זנדברג (או במקרה של מכבי, טל בורשטיין), ייוותרו נקיים. מי יודע, בקרוב מאוד בורשטיין וזנדברג עשויים לחזור לעצמם, להתמנות למאמנים או לפתוח מסעדה פופולרית, כך שחבל לקלקל עמם את היחסים.

כמו כן הזיכרון קצר, והכבוד המינימלי מאיתנו והלאה. האם כל כך מהר נשכחה גדולתו של בואטנג? איך קורה שבתווך של שבועות ספורים אחד הזרים הדומיננטיים שנחתו בישראל, הקשר האחורי שכל מאמן חולם עליו, האיש שאחראי יותר מכולם על שתי אליפויות של בית"ר, מושמץ ללא רחמים? איך רכז מצטיין מה-NBA, שלראשונה בחייו משחק באירופה ומעמיד ממוצעים בהחלט לא רעים, זוכה לכאלו קיטונות של ביקורת? נדמה שגם במקרה של ארויו, הקטילה נעשית עם הרבה שמחה לאיד על נפילתם של הכוכבים. כמה מענג וממכר הוא שיכרון הכוח של העיתונאים, שחשים איך גורלם של הכוכבים נתון לחסדיהם.

אך לעתים ההנאה הגדולה היא להיטפל דווקא לקטנים ולחלשים. הקוון שמעון דביר, כידוע, הוא לא רק האחראי לכל הבעיות המקצועיות של הפועל תל אביב, הוא המקור של כל החוליים של הכדורגל הישראלי. הרי אף אחד לא אוהב שופטי כדורגל, קל לבוז לקוונים, ואין דבר יותר טבעי ומתבקש מאשר להפיל על האיש הקטן עם הדגל את האשמה, להשפיל אותו בריש גלי וליצור הסתה מסוכנת וחסרת אחריות. אז מה אם גם באירופה שופטים שוגים כל הזמן, אז מה אם רק לפני כמה שבועות האדומים היו בצד המרוויח של שערוריית שיפוט, אז מה אם גם אלי גוטמן בכבודו ובעצמו עשה פה ושם טעויות מכריעות. העיקר זה להתפרץ, להתלהם ולשחרר קיטור, ואם אפשר - להסית את האש לכיוון אחר.

הבעיה הגדולה שיוצרים קמפיינים ההסתה היא חוסר הוודאות של הקורא הפשוט. אדם שלא מעורה בכל הפרטים הקטנים או בנעשה מאחורי הקלעים, יתקשה לשפוט באובייקטיביות את האירועים. פרשת "לוזון-טוברוק" (שהייתה חמורה ומשעממת מאין כמותה), חשפה השבוע שוב את האינטרסים הסמויים במערכות התקשורת ואת הבעייתיות של חוסר האובייקטיביות. עיתון אחד, המנהל קמפיין ארוך ותוקפני נגד הלוזונים, בחר להבליט את הפרשה ודרש בלעדיות; העיתון היריב פירסם בתגובה ראיון נגדי עם אותו עמוס לוזון, שבו הוא תקף את הפרשה שנופחה; עיתונאי אחר, שידוע בקשריו עם יו"ר ההתאחדות, בוחר להגן דווקא על אבי לוזון, בעוד אחד מאתרי האינטרנט בכלל העדיף להתעלם מהפרשה. כשאף אחד לא מואיל בטובו להתייחס לפרטים באופן ענייני, וכולם מונעים על ידי מניעים אישיים ושיקולים ברנז'איים, איך אנחנו אמורים לדעת מהי האמת?

גילוי נאות: גם כותב שורות אלה חטא בעבר לא פעם בהתלהמות, וגם מעסיקיי אינם חפים מטעויות וממתקפות אישיות. אולי בגלל זה מלבב לראות שמדי פעם מתגלים הספורטאים שמסרבים להיגרר לרמה של התקשורת, ופשוט עונים על המגרש. זה הזמן להודות לקרלוס ארויו.