ידו בכל ויד כל בו

מכיוון שסמי בו, קוורטרבק צעיר בקבוצת וושינגטון רדסקינס, לא הגיע ב-1937 לתחילת האימונים עקב בקשה כספית גבוהה, התעצבן המאמן ריי פלאהרטי על הרוקי החצוף. הוא נתן לו את הכדור ואמר: "שמעתי שאתה מוסר מדויק מאד. בוא תראה לי איך אתה פוגע ברסיבר שרץ שם בקצה השני. בעין". סמי הסתכל עליו ושאל, "באיזו עין?", ומאז וושינגטון החליטה שהיא הולכת על משחק המסירה ועל סמי בו.

בו לא המציא את עמדת הקוורטרבק. הוא בכלל לא רצה להיות קוורטרבק. למעשה, עד כמה שזה נשמע מוזר, בו רצה בכלל להיות פאנטר, בועט מרחיק. ובכל זאת – הוא היה קוורטרבק. לא סתם קוורטרבק, אלא חלוץ הקוורטרבקים האמיתיים. בו, שהלך לעולמו בגיל 94 ביום רביעי, היה הקוורטרבק הטוב ביותר בתקופתו. בו שיחק בליגה בשנים שבהם שיחקו ביותר מתפקיד אחד, וככה הוא יכול היה להגשים את כל חלומותיו. בעידן ההוא של שנות ה-30 הוא יכול היה להיות קוורטרבק, פאנטר וגם סייפטי. את כל שלושת התפקידים הוא עשה בצורה כל כך טובה, עד שבשנת 1943 הוא הוביל את הליגה במסירות, בחטיפות וכמובן שגם בפאנטים. משחק השיא שמסמל אותו יותר מכל היה מול דטרויט באותה שנה, משחק שבו הוא גם מסר לארבעה טאצ'דאונים וגם חטף ארבע מסירות. זה היה סמי בו, השחקן הכי גדול בשנים שבהן הליגה היתה הכי קשה.

סמואל אדריאן בו נולד בשנת 1914 בטקסס ביחד עם שלושה אחים, ובגיל צעיר ההורים שלו התגרשו והילדים נשארו עם האמא וחיו בעוני. כבר בבית הספר הוא הצטיין בספורט, ואז היה מתאמן שעות בשתי משימות: לזרוק את הכדור במדויק ולבעוט את הכדור עוד יותר במדויק. באותם שנים היתה לו סיבה טובה להעדיף להיות פאנטר - בשנים הללו הרעיון המוזר של למסור את הכדור לא ממש היה מקובל. עד אז פוטבול היה משחק שבו רצו חזק דרך האמצע ושיחקו הגנה קשוחה. מדי פעם נרשמה איזו מסירה, אבל היא ממש לא הייתה חלק אינטגרלי מכל המשחק.

בו הצטיין גם בכדורסל ובבייסבול, ולכן בחר ללכת לקולג' הקטן של TCU, שם קיבל הבטחה שהוא יוכל לשחק בכל שלושת הענפים. אחרי השנה האחרונה שלו הוא הוביל קבוצת אולסטאר מכלל הקולג'ים לניצחון במשחק ידידות מול גרין ביי פאקרס, וזה היה הטריגר ששכנע את הרדסקינס לבחור אותו בתור השחקן השישי בדראפט של 1937. זאת הייתה העונה הראשונה של הסקינס בוושינגטון אחרי חמש עונות כושלות בבוסטון, והבעלים שלהם ג'ורג' מארשל רצה להביא איתו מישהו מיוחד, שיעזור לקבוצה לצבור קהל אוהדים במקום החדש. מכיוון שבו רצה לשחק בייסבול (הוא נחשב לשורטסטופ מצטיין), הוא דחה את ההצעה הראשונית שלהם לשכר של 5,000 דולר וביקש 8,000. הרדסקינס הסכימו, הפכו את הרוקי לשחקן היקר ביותר בליגה ובמקביל החלו לשנות את ההיסטוריה של הליגה. מאוחר יותר יספר בו שלא היה לו מושג עד כמה המחיר הזה היה גבוה, כי הוא חשב שהמשכורות בפוטבול היו כמו בבייסבול. בין השאר בזכות שחקנים כמוהו, המשכורות בפוטבול החלו לעלות.

עד כמה היה משחק המסירה משני באותן שנים? בעונה הראשונה שלו בתור רוקי, סמי בו קבע שיא ליגה של 81 מסירות מוצלחות. היום שחקנים כמו דרו בריס מגיעים למספר הזה בתוך שני משחקים בערך, אבל בשנת 1937 סמי מסר 81 מסירות מוצלחות מתוך 171 נסיונות ל-1,127 יארד. הבא אחריו היה פאט קופי משיקגו, שמסר 52 מסירות מוצלחות מתוך 119 ל-824 יארד, והקוורטרבק השלישי ברשימה בקושי הגיע ל-100 ניסיונות מסירה. אז נכון שבאותן שנים לקבוצות היו שלושה קוורטרבקים פותחים בגלל העומס הגדול שנבע מהעובדה שהקוורטרבק שיחק גם בהגנה, אבל גם זאת היתה חלק מהגדולה של בו. למרות ששיחק בהגנה מצויין, הוא עדיין קיבל את הכדורים במהלכי ההתקפה וגם מסר באחוזי דיוק גבוהים.

המשחק הראשון של בו בקריירה היה מול הגנת ניו יורק הקשוחה. לשחקן יצאו כבר מוניטין בקולג' בתור מוסר מצוין, בליגה של הגדולים ומול הגנה אמיתית. המטרה של שחקני הג'איינטס היתה להפיל אותו לקרקע ולהכאיב לו כמה שיותר, אבל הילד החצוף ושופע הביטחון פשוט מסר עליהם בלי פחד, והוביל את וושינגטון לניצחון 3:13. מאותו רגע הקאובוי הכפרי הזה היה המלך של וושינגטון.

בסיום אותה עונת רוקי הוא הוביל את וושינגטון לגמר מול שיקגו. וושינגטון קיבלה את הכדור על קו החמישה יארדים והתכוננה לבעוט פאנט כבר בדאון הראשון, טקטיקה מקובלת באותם ימים. סמי, שהיה גם הפאנטר, הכין את הקבוצה בהאדל שתעמוד בעמדת פאנט למהלך שיהיה מהלך מסירה, וקיבל בעיקר מבטים מופתעים. הוא תפס את שיקגו בהלם מוחלט ומסר מדויק ל-42 יארד. טוב, מי יכול להאשים את שיקגו? אף אחד לא ציפה למשהו מטורף כמו ניסיון מסירה ועוד כל כך עמוק בתוך השטח שלך. משם הדרך לאליפות הראשונה שלו ולמספרים הדמיוניים של 350 יארד ושלושה טאצ'דאונים באותו משחק גמר הייתה סלולה.

במשך השנים מסר בו יותר ויותר, ועזר לפתח את המסירה כאופציה ראשונה ולא משנית בהתקפה, ולכן הוא נחשב לחלוץ הקוורטרבקים המודרני. הדבר העיקרי, מעבר לרעיון הבסיסי של "למסור זה לא דבר כל כך מוזר" שסמי בו הביא איתו היה הטאץ', הדיוק במסירה. הוא גם השיג אחוזי השלמה יותר גבוהים מכולם, וגם נחטף פחות מכולם. עד היום חלק מהשיאים שהוא קבע (אחוזי השלמה, מיעוט חטיפות, הובלת הליגה במסירות) נשארו בספר. אחוז ההשלמה של 70.3% שהוא השיג בעונת 1945 הוא אחוז ההשלמה השני בטיבו עד היום, במשך שבע שנים הוא הוביל את הליגה באחוזי השלמה ובמשך ארבע שנים הוביל את הליגה במיעוט חטיפות. בין השאר בזכותו הכניסה הליגה ב-1939 חוק חדש: אסור להרביץ לקוורטרבק אחרי שהרסיבר תפס את הכדור. עד אז החוק היה שצריך לעזוב אותו אחרי השריקה שמסיימת את המהלך כולו. מזכיר במשהו את חוקי הראפינג-דה-פאסר שיש היום, לא? חוק אחר שנקבע ישירות על שמו (ועל שם מרשל הבעלים של וושינגטון), הוא החוק שנכנס בעקבות ההפסד של הסקינס בגמר של 1945 לקליבלנד. באותו משחק וושינגטון הפסידה 15:14, כאשר ההפרש מגיע בזכות סייפטי של קליבלנד. רק שהסייפטי הגיע אחרי שסמי מסר מתוך האנדזון והכדור פגע בעמוד השער, שאז עמד על הקו ולא בסוף האנדזון. החוק שנקבע בעקבות אותו משחק הוא שכדור שנזרק קדימה ופוגע בעמוד לא יכול להיחשב בתור סייפטי.

את כל זה בו עשה, כאמור, כאשר במקביל הוא שיחק סייפטי ברמה גבוהה מאד והיה הפאנטר הטוב ביותר שיש. בשנת 1943 הוא הוביל את הליגה, במקביל למספר היארדים במסירה, גם במספר חטיפות וגם בממוצע של יארדים אחרי פאנט. עד היום הוא ממוקם במקום השלישי במספר חטיפות בוושינגטון, ומבחינה סטטיסטית הוא מחזיק בשתיים משלוש העונות הכי טובות של פאנטר בכל הזמנים: 51.4 יארד לפאנט שקבע ב-1940 משמשים שיא ליגה עד היום, ו-48.7 שבעט עונה אחר-כך היוו את העונה השלישית בטיבה. הממוצע שלו לארוך הקריירה, של 45.1, הוא הממוצע השני אי פעם. בגמר השני בו וושינגטון זכו איתו, ב-1942, שוב מול שיקגו, בו בעט פאנט של 85 יארד. אם לא היה אחד מגדולי הקוורטרבקים, הוא בוודאי היה נכנס להיכל התהילה בתור גדול הפאנטרים.

בשנת 1952 פרש בו, אחרי 16 עונות מרשימות, חמישה משחקי אליפות ושתי אליפויות. בעונה האחרונה שלו הוא היה מאמן-שחקן אבל בעיקר מאמן, ובמשחק האחרון של העונה הוא עלה לדרייב אחד, ואז ירד לקול תשואות הקהל שמילא את האצטדיון. ההימור של ג'ורג' מרשל השתלם בצורה יותר טובה ממה שניתן היה לדמיין. אחרי שבו פרש, הוא אימן מעט באוניברסיטה בטקסס, והיה עוד מספר שנים עם יוסטון אוילרס, עוד לפני האיחוד עם ה-NFL, אבל מהר מאד נמאס לו. ב-1963 נפתח היכל התהילה, והמחזור הראשון כלל 17 שחקנים. סמי בו היה אחד מהם, ושנתיים אחר-כך הוא נפרד סופית מהפוטבול.

הבחור הכפרי שמעולם לא אהב את העיר הגדולה וההמולה חזר ב-1965 באופן סופי לחווה שלו בטקסס, על מנת להיות כהגדרתו "קאובוי לועס טבק שנהנה מהחיים". כשהתפטר מאימון האוילרס, עשה זאת כי "האימון מתנגש יותר מדי עם עסקי הבקר". למעשה, על המצבה שלו הוא ביקש שלא יכתבו שום דבר שקשור לפוטבול, בטח לא "חלוץ הקוורטרבקים" או "גדול האול-אראונד אי פעם". במקום זה הוא רוצה רק שיכתבו "he was a damn good cowman". חלק ממשאלתו של בו יצא לפועל. היום כשמדברים על הקוורטרבקים הכי גדולים אי פעם, הוא לא נכנס כמעט לאף רשימה. ועדיין, אסור לשכוח את הקוורטרבק הראשון, ואולי אחד האתלטים הגדולים שידע הספורט הזה.

סמי בו. קוורטרבק. פאנטר. סייפטי. שחקן פוטבול.