הזווית של גרינוולד

מות הכדורסל הצרפתי

כיצד מדינה שמייצאת הכי הרבה שחקנים ל-NBA מכל מדינות אירופה, לא מעפילה ליורובאסקט? מדוע קרס הענף במדינה שהצמיחה רק בעשור הקודם אלופת אירופה, ומה פירק את כל אותן יריבות מיתולוגיות שצרפת העמידה מול מכבי ת"א בעבר? ככה נראית טרגדיה ספורטיבית

אוהד גרינוולד

82:27. נכון להערב, זהו המאזן שרשמו נציגות צרפת ביורוליג בארבע העונות האחרונות. פו אורטז, שטרסבורג, רואן, נאנסי ולה מאן – כל אחת, בתורה, שימשה כבשר התותחים של המפעל. גם העונה ממשיכות השתיים האחרונות להתבזות. בצוותא עם ז'לגיריס קובנה, לה מאן היא היחידה במפעל שעדיין מחזיקה בטור ניצחונות מאופס. נאנסי הצליחה לחלץ שני ניצחונות, אחד מהם על חשבונה של ז'לגיריס האומללה. אפילו ביורוקאפ הבינוני מחזיקות נציגות הטריקולור במאזן מביך של 9:3.

"לאורך שנות ה-80' וה-90', בהחלט יכולנו להיות גאים בקבוצות שלנו", מספר ארנו סבו, שהחזיק לאורך השנים בתפקידי מפתח בכדורסל הצרפתי. הגאווה הגיעה לשיאה בעונת 92/3, עת הוכתרה לימוז' של בוז'ה מאליקוביץ' כאלופת אירופה. "גם אורטז הייתה נהדרת, והיו עוד קבוצות מצוינות כמו ראסינג פאריס, אנתיב ואחרות. לכדורסל הצרפתי לא היה במה להתבייש".

היכן החלו הדברים להשתבש? ובכן, שנתיים לאחר זכייתה של לימוז' בגביע היורוליג, נכנס חוק בוסמן לתוקף. "הגבולות הפתוחים באירופה הביאו לכך שהרבה צעירים החליטו לעזוב את המדינה, מה שאילץ את המועדונים לצרף שחקנים זרים, שקיבלו משכורות גבוהות יותר", מוסיף סבו. חוקי המס בצרפת פגעו קשות בקבוצות הכדורסל. המשכורות הגבוהות של השחקנים הזרים חייבו את המועדונים להפריש סכומים ניכרים למס הכנסה, מה שנגס בתקציב המועדונים הכולל.

הכדורגל לעולם היה ענף הספורט המוביל בצרפת, ונראה שלנצח ישמור על מעמדו. אלא שלקראת סוף שנות ה-90', במקביל לשקיעת הכדורסל הצרפתי, החלו ענפים אחרים להתחזק, ובראשם הראגבי. המפרסמים הגדולים העדיפו להשקיע כספים בענף המתפתח, ובמקביל נרשמה עלייה חדה בפופולאריות של ענפים כגון טניס, אופניים (טור דה פראנס) וכדוריד. שידורי הכדורסל בטלוויזיה הצטמצמו, והיום, למעשה, מדובר בשידור ישיר אחד בשבוע, גם הוא בערוץ פיי (PPV). העיתונות הארצית חדלה להתעניין, ולמעשה דיווחה בהרחבה רק על מעלליהם של נציגי צרפת ב-NBA (כיום המספר הוא תשעה, יותר מכל מדינה אירופאית אחרת). ללא חשיפה, גם הקהל החל להדיר רגליו מהמגרשים.

התוצאה: אם ב-1995 היו רשומים 454,040 שחקנים באיגוד הצרפתי, הרי שהיום, 13 שנים מאוחר יותר, רשומים רק 455,117 שחקנים. עלייה זניחה של מאית האחוז בלבד. "גמר הפלייאוף האחרון, בין נאנסי לרואן, קיבל חשיפה בעיתונות רק בזכות העובדה שאווה לונגוריה הגיעה למגרש", משוכנע סבו. "אם היא לא שם, ספק אם רוב חובבי הספורט במדינה בכלל היו יודעים שהתקיים".

עוד בוואלה! NEWS

הסוד שכל ישראלי רוצה לדעת: איך מכינים חומוס מושלם

לכתבה המלאה

הקבוצות הגדולות קרסו לליגות נמוכות

הנציגים הרבים ששלחה צרפת לליגה הטובה בעולם, טוני פארקר בראשם, עזרו לצרפת לרשום הישגים סבירים באליפויות אירופה השונות. באולימפיאדת סידני אף הצליחה צרפת, מובלת בידי אנטואן ריגודו הגדול, לזכות במדליית הכסף. אולם מאז מצויה גם הנבחרת בנפילה חופשית. את יורובאסקט 2007 סיימה במקום השמיני, הנמוך ביותר בתריסר השנים האחרונות, והחרפה הגיעה לשיאה הקיץ, כשלראשונה זה למעלה משלושים שנה כשלה בניסיונה להעפיל ישירות לירובאסקט מבית מוקדם שכלל את טורקיה, בלגיה ואוקראינה. את כרטיס הכניסה לאליפות אירופה תקווה צרפת להבטיח דרך טורניר ההזדמנות האחרונה, שיערך בקיץ הקרוב.

הפיאסקו הזה, לדברי סבו, "כנראה הביא את הכדורסל הצרפתי למקום הנמוך ביותר בהיסטוריה. באיגוד הכדורסל לקחו כמאמן הנבחרת את מישל גומז, שלא אימן באופן סדיר בחמש השנים האחרונות. הוא לא היה מספיק חד וטוב, וזה בלי ספק תרם רבות לכישלון הגדול של הנבחרת. בנוסף, האיגוד לא הצליח להביא את רוב שחקני ה-NBA שלנו לנבחרת. זאת הייתה פשוט בדיחה אחת גדולה".

לא רק הנבחרת חוותה זעזועים. גם הליגה הצרפתית עצמה. יש שיאמרו שמדובר במודל לליגה ספורטיבית ותחרותית, בעוד שאחרים יטענו שהסיבה לכך היא חוסר היציבות של המועדונים הגדולים; כך או אחרת, במילניום הנוכחי קיבלה צרפת שבע (!) אלופות שונות. במקביל, מועדונים גדולים והיסטוריים – כמו אנתיב, לימוז' ואחרים – קרסו כלכלית בשנים האחרונות, והתדרדרו לליגות נמוכות יותר. פו אורטז, שפגשה את מכבי פעמים רבות בשני העשורים האחרונים, סבלה גם היא מקשיי תזרים ובקושי רב העמידה קבוצה. גם כך מדובר בקבוצת כדורסל לא ראויה, שסוגרת את הטבלה עם אפס ניצחונות אל מול 11 הפסדים. אם לא יחול שינוי דרמטי, גם אורטז תצטרף בסיום העונה אל מכרותיה הוותיקות בליגה השנייה.

"הקבוצות נוהלו בצורה מיושנת", טוען סבו. "הן העדיפו להשקיע את כל הכסף בשחקנים, במקום בדברים חשובים אחרים, כמו תשתית רחבה ופיתוח מחלקות הנוער. ברוב קבוצות הכדורסל הגדולות יש לפחות 20 אנשים נוספים שעובדים עבור המועדון, ומתעסקים בנושאים כמו שיווק ומכירות. כאן לא היה דבר כזה. בכלל, הכל מתחיל ונגמר בכסף. כשהליגה לא מקבלת חשיפה, לא מגיע קהל ואז גם לספונסרים אין סיבה להשקיע כסף. הקבוצות צריכות להסתדר עם תקציבים נמוכים במיוחד, וחוקי המס הופכים את החיים של כולם לקשים עוד יותר. כשאין כסף, אי אפשר להביא הנה שחקנים בכירים. הקבוצות נאלצות להתבסס על שחקנים מקומיים, עם מעט חיזוק זר. רמת הכדורסל יורדת בכל שנה. קשה לראות איך אפשר לצאת מהמצב הזה".

סבו מפנה אצבע מאשימה כלפי איגוד הכדורסל הצרפתי, אשר בראשו עומד ב-16 השנים האחרונות איוון מייניני, שופט עבר מפורסם. "הם כאילו ישנים בעמידה. בתחילת המילניום, כשאירופה התפצלה והחלה המחלוקת בין פיב"א ליול"ב, האיגוד בחר ללכת עם פיב"א, מה שהתברר כטעות. נראה כאילו בכל הצמתים שהגענו אליהם בשנים האחרונות, הצלחנו לקחת את הפנייה הלא נכונה".

האפריקאים בורחים בגיל צעיר

ואם בכסף עסקינן, הרי שלפני מספר חודשים פרסם איגוד הכדורסל בצרפת את תקציבי הקבוצות בליגה הראשונה. לה מאן מובילה, עם תקציב של 5.63 מיליון אירו; וילרבאן ונאנסי מעט אחריה, עם קצת פחות מחמישה מיליון אירו כ"א; שש קבוצות נוספות מחזיקות בתקציב שנע בין 3.8 ל-4.5 מיליון אירו. תקציבי הקבוצות הנותרות צנועים עוד יותר. מדובר, כמובן, בתקציב ברוטו. זה אולי נשמע הרבה, אך בפועל, לאחר ניכוי הוצאות מנהלה ומשכורות, תשלומי מס ועוד כהנה וכהנה, בידי הקבוצות נותר סכום נמוך במיוחד לביצוע רכש. תקציב השחקנים של לה מאן הוא 1.86 מיליון יורו בלבד – הרבה פחות מעלות הברוטו של קרלוס ארויו אחד. ומדובר, כאמור, בתקציב הגבוה ביותר בליגה.

רק נושא אחד שומר על זיק של תקווה בקרב חובבי הכדורסל במדינה – מחלקות הנוער. רוב הקבוצות בליגה הבכירה מחזיקות בקבוצת-בת בליגה השלישית, בהן משחקים צעירים בגילאי 15-17. בנוסף, פועלות בצרפת מספר אקדמיות לכדורסל. האוכלוסייה המעורבת במדינה, שכוללת בתוכה מהגרים רבים ממדינות אפריקה השונות, מספקת תנאי פתיחה טובים בכל הקשור לגנטיקה. "המוסלמים נמוכים יותר, והולכים לשחק כדורגל", אומר סבו, "בעוד שהרבה אפריקאים בוחרים דווקא בכדורסל. אבל המטרה של כל הצעירים, בלי יוצא מהכלל, היא לצאת לליגה טובה יותר אחרי גיל נוער, כשה-NBA, כמובן, הוא הדבר עליו חולמים כולם. סוכני השחקנים, שיודעים שאין כאן הרבה כסף, מעודדים את השחקנים לצאת מהמדינה בכל מחיר".

בשורה התחתונה, כל האמור לעיל הביא את הכדורסל הצרפתי לשפל כמותו לא ידע מעולם. "אני חושב שהקריסה של הנבחרת הלאומית היא אולי הדבר הגרוע מכל", מסכם סבו. "אף תחנה לא רוצה לשדר את המשחקים שלה בטלוויזיה, והדור הצעיר פשוט לא מתוודע לענף. צפייה משותפת במשחקי נבחרת הכדורגל או נבחרת הראגבי הפכה כאן למסורת. הן מצליחות, מעבירים את המשחקים שלהן בערוצים הפופולאריים, והתוצאה היא שכל הילדים שואפים להפוך למקצוענים בענפים האלה. חוץ מטוני פארקר, שמוכר כאן כמו כוכב קולנוע, אני לא חושב שרוב הילדים יוכלו לנקוב בשמותיהם של כדורסלנים בכירים אחרים. חוסר החשיפה הזה הוא האסון הגדול ביותר שלנו. הוא הגורם העיקרי לכל יתר הצרות. ולצערי, אני לא רואה איך נוכל לשבור בקרוב את מעגל הקסמים הזה".

ohadgreenwald@walla.co.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully