פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        החוליה החלשה?

        שש קבוצות פיטרו את מאמניהן חודש וחצי בלבד לאחר פתיחת העונה. עומר דיקמן מדרג את התבונה שמאחורי המהלכים. מדרגות לגן עדן

        רק לפני שבועיים התחבטנו מעל דפי אתר זה בשאלה האם גל פיטורי המאמנים של תחילת העונה הזו הינו צירוף מקרים, או שמא טרנד, וכאילו על מנת לענות על השאלה הצטרפו השבוע עוד שני מאמנים למעגל האבטלה, במה שנראה כמו הצהרה משותפת של הג'נרל מנג'רים בליגה שבזאת תמו ימי החסד, שגם הם, כאמור, לא היו רבים במיוחד - לא פחות משש קבוצות שלחו את המאמנים שלהם הביתה חודש וחצי בלבד לתוך העונה.

        באופן גס ניתן לחלק את הקבוצות המפטרות לשני מקרים: קבוצות תחתית בעלות סגל נטול יומרות פלייאוף (אוקלהומה סיטי, וושינגטון, מיניסוטה וסקרמנטו) וקבוצות בעלות סגל חזק ותחרותי שמחפשות את השינוי שיהפוך אותן מפוטנציאל מבוזבז לקבוצות צמרת (פילדלפיה וטורנטו).

        הקבוצות מהרשימה הראשונה חושבות מבחינה אסטרטגית, על פיתוח צעירים והקניית זהות למועדון, בעוד שבמקרה השני הפיטורין באים על מנת ליצור זעזוע שאולי יפיל איכשהו את כל החתיכות למקומן. אבל השאלה שצריכה להישאל היא אלו מהפיטורים המדוברים היו מהלכים נכונים וחכמים, ולמזלכם אני כאן בשביל לענות על השאלה הזו ולדרג את הפיטורים מהפחות מוצדק למוצדק ביותר.

        6. רג'י תיאוס, סקרמנטו קינגס

        אם בפסקה הקודמת מניתי שני מניעים מרכזיים לפיטורי מאמן, הרי שזוהי דוגמה מצוינת לפיטורין שאין בהם לא מזה ולא מזה. סקרמנטו, בואו נודה בעובדות, לא תיכנס לפלייאוף במערב גם אם יחזירו את טקסס לפלסטינים. הקינגס הם קבוצה בתקופת מעבר שפתחה את העונה עם מבול של היעדרויות., מהכוכב שלה, קווין מרטין, שנראה כמו מי שנושא את הגנים של טרייסי מקגריידי, דרך פרנסיסקו גרסייה החיוני ועד בראד מילר שפתח את העונה עם השעייה והספיק להיפצע גם הוא על הדרך.

        בנסיבות אלו עשה תיאוס את הדבר היחיד שאפשר, וגם אותו נתבקש לעשות - השקיע בדור העתיד של הקבוצה, תוך שהוא הופך את ספנסר הווס המגושם למפלצת רב תכליתית, ואת הרוקי ג'ייסון תומפסון לשחקן חמישייה שלא מתבייש לדחוק את מייקי מור מההרכב ולמלא את הדפים בסטטיסטיקות מרשימות. אז נכון, הקינגס נראו רע מאד לאחרונה, וחטפו רצף תבוסות ביתיות שהבריחו את הצופים מהיציעים מהר יותר מזינוק של שאקיל לכדור אבוד (ראו קישור), אבל למה לעזאזל אפשר לצפות מקבוצה שהשחקן הכי טוב שלה הוא ג'ון סלמונס?

        מאזן עד הפיטורים: 18:6. אחריהם: 1:1

        פסק הדין: יותר מהכל נראה שרג'י תיאוס הוא פשוט קורבן של הפוליטיקה הסבוכה בהנהלת סקרמנטו, שכן מונה לבקשתם של הבעלים האחים מאלוף, בעוד שכעת הוא פוטר בידי הג'נרל מנג'ר ג'ף פיטרי. מדובר בפיטורין בלי טעם ובלי ריח שקשה מאד לדמיין שיניבו רווח כלשהו.

        5. אדי ג'ורדן, וושינגטון וויזארדס

        הבעיה המרכזית של אדי ג'ורדן העונה היתה דווקא ההצלחה שלו בעונה הקודמת. רק מה לעשות, ארני גראנפלד, שהוא אגב אותו מנג'ר שחתום על החוזה השערורייתי של גילברט ארינס, התקשה להבין שהעונה שעברה היתה בגדר נס ספורטיבי. מה לעשות, אתה לא יכול לצפות מאדם שחשב שזה הגיוני לשלם 120 מליון דולר ליורש של סטיב פרנסיס להבין שהסגל של וושינגטון לא שווה העונה אפילו פלייאוף עליון בלאומית ב'. כשהחמישייה שלך כוללת שלושה שחקנים שלא היו רואים חמישייה בשום קבוצה אחרת בליגה, אפילו פיל ג'קסון או יעקב ג'ינו לא מסוגלים להושיע.

        מאזן עד הפיטורים: 10:1 . אחריהם: 9:3

        פסק הדין: הסיבה שבגללה פיטורי ג'ורדון מדורגים מעל אלו של תיאוס, היא העובדה שבמצבה הנוכחי של הוויזארס מדובר בקבוצה תקועה שכל שינוי בה, ולו בעמדת האפסנאי, עשוי להיות מבורך.

        4. סם מיצ'ל, טורונטו ראפטורס

        סם מיצ'ל הוא דוגמה מאלפת לכך שהצלחה היא לא תמיד דבר טוב. כשבריאן קולאנג'לו הגיע לטורונטו על מנת ליישם שם את פרויקט הגלובליזציה שלו, הוא קיבל בירושה מאמן קשוח שעיקר כוחו הוא חברותו עם כריס בוש, העובדה כי אינו מהסס להתעמת עם חניכיו, וכמובן טיפוח השפם. מתוך נימוס החליט קולאנג'לו להשאיר את השפם בכסאו, מתוך מחשבה הגיונית שבתוך כמה שבועות כבר יפשל את דרכו החוצה בדרך זו או אחרת, אולם רצה הגורל וטורונטו, אעפס, הפכה לקבוצה המפתיעה של העונה, מה שהביא למיצ'ל את התואר מאמן העונה והכניס את קולאנג'לו למלכוד 22.

        לך תעיף את מאמן העונה, אולם מצד שני די ברור שהוא לא יביא אותך לשומקום. לפני שבוע, בעיצומה של העונה השלישית ברצף בדרך לאותו שומקום פקעה סבלנותו של קולאנג'לו במפתיע, וסם היקר נשלח לביתו. טורונטו, אגב, ממשיכה להסריח.

        מאזן עד הפיטורים: 9:8. אחריהם: 6:2

        פסק דין: אין ספק שהסגל של טורונטו שווה הרבה יותר ממאזן שלילי במזרח, ואין ספק שמיצ'ל הוא ממש לא המאמן שיוציא ממנו את מה שהוא שווה באמת, שכן פילוסופיית המשחק שלו הפוכה לחלוטין לסגל שהבוס שלו ליקט עבורו. אבל הפיטורין האלו היו צריכים להתרחש בקיץ כחלק מן הרפורמה בסגל, ולא כאקט קפריזיונרי ונטול טריגר ברור. נכנה זאת מוצדק בקושי.

        3. פי ג'יי קרליסימו, אוקלהומה סיטי תאנדר

        קרליסימו הגיע למועדון בעונה שעברה, שעוד קראו לו הסוניקס והוא היה בסיאטל. הוא הוחתם על תקן של מטפח כשרונות צעירים, של צרחן על שחזר למוטב והפך לאוהב אדם. עם סגל שמבוסס על שלושה ילדים וכמה נגרי צמרת, כל מקום מלבד המקום הראשון בלוטרי היה מתקבל באכזבה. המטרה היתה כמובן לתת לקווין דוראנט, ראסל ווסטברוק וג'ף גרין לצבור כמה שיותר נסיון, ועל הדרך לאסוף עוד כמה רוקיס, מתוך תקווה להפוך לפורטלנד הבאה מתישהו במילניום הבא.

        אלא שפי ג'יי התעקש משום מה להמשיך לשחק עם ארל ווטסון המשעמם בתור רכז מוביל על חשבונו של ווסטברוק, לתקוע את דוראנט בעמדת השוטינג, להפוך את גרין לשלדון וויליאמס הבא, ובשורה התחתונה להפסיד יותר מכל מאמן אחר בליגה. הנסיון לשחק עם הווטרנים לא עזר, ואחרי ניצחון אחד ב-13 משחקים, רגע לפני שלטרל ספריוול הגיע להעביר סדנת חניקה לשחקנים, פוטר קרליסימו לטובתו של עוזר המאמן סקוט ברוקס.

        מאזן עד הפיטורים: 12:1. אחריהם: 12:1

        פסק הדין: קרליסימו הנו המקרה הקלאסי של מאמן בקבוצה מפסידה שאינו מבין את מקומו. תחת ברוקס ממשיכה הקבוצה להפסיד באותו קצב בדיוק, אולם דוראנט הוסט לעמדה 3 ונראה כמו אולסטאר, גרין מתגלה כשחקן שכל קבוצה היתה רוצה, ו-ווסטברוק השתלט על עמדת הרכז הפותח ונותן משם משחקים לא רעים בכלל.

        2. מו צ'יקס, פילדלפיה סיקסרס

        לאחר התפטרותו השבוע הכריז צ'יקס בכלי התקשורת שהוא האשם העיקרי במצבה של הקבוצה, ושהכשלון הנו כשלון אישי שלו. האמת? לא בטוח שזה משכנע כלל וכלל. פילדלפיה של השנה נראית כמו קבוצת שחקנים שקובצה לה יחדיו בלי יותר מדי תכנון וחשיבה, וקשה להתעלם מאחריותו של המנג'ר אד סטפנסקי למאזן השלילי וליכולת המחפירה של מי שסומנה ערב טרום העונה כאחת מאריות הליגה. הציוות של שני שחקני פוסט כמו אלטון ברנד וסמי דלמבר, כשמסביבם אין ולו קלע חוץ אחד לתפארת, הפכו קבוצת ריצה מצוינת לפקק תנועה מוחלט, ולאחת מקבוצות ההתקפה הטיפשות בליגה.

        צ'יקס מצדו לא עשה יותר מדי כדי לשפר את המצב, ונמנע מלנסות פתרונות מתבקשים כמו לשחק עם ברנד בעמדת הסנטר לצידו של תדאוס יאנג כפאוור פורוורד, או לחלופין לתת הזדמנות לקארים ראש המיובש.

        מאזן עד הפיטורים: 14:9. אחריהם: 0:2

        פסק הדין: פילי היא קבוצה שנבנתה על מנת להשיג תוצאות כאן ועכשיו, וכל השתהות בהחלפת המאמן רק מרחיקה ממנה את הפלייאוף בצעד נוסף. אמנם קשה להשתחרר מההרגשה שהבעיות של פילי הן הרבה יותר אקוטיות ממה שנדמה, ושההצלחה רחוקה מלהתדפק בפתח, מדובר היה במהלך בלתי נמנע.

        1. רנדי וויטמן, מיניסוטה טימברוולבס

        בעיצומה של עונת 2006/7, בשלהי ימי קווין גארנט העליזים, קיבל וויטמן את הקבוצה עם מאזן של 50 אחוזי הצלחה. עד לסיום אותה עונה הספיק המאמן הטרי לדרדר את הקבוצה למעמקי הלוטרי, עד למצב שבו גארנט, האיש והסמל, אמר עד כאן והלך לזכות באליפות עם בוסטון. וויטמן, שנראה כבר מהתחלה כמו מינוי על רקע חברי ואישי לחלוטין (מקורב לבעלים גלן טיילור), המשיך לא לעשות כלום גם בעונה שלאחר מכן, כאשר אף אחד מהצעירים לא נראה כמי שהולך להתקדם לאנשהו. העונה, עושה רושם, שבר וויטמן כל שיא אפשרי של אוזלת יד, כאשר נכשל בביצוע פעולות בסיסיות כמו יצירת היררכיה ברורה בקבוצה, התעקש שלא לקדם את חביבו של הבוס קווין מקהייל, הרוקי קווין לאב, ועל הדרך חירב את מייק מילר, שאמור היה להיות השחקן השני בטיבו בקבוצה. אין ספק שצריך להיות כשרון מיוחד כדי שכל השחקנים שלך יתפקדו מתחת למצופה. אה רגע, בעצם, הוא קידם את סבסטיאן טלפייר.

        מאזן עד הפיטורים: 15:4. אחריהם: 6:0

        פסק הדין: ברוך שפטרנו, וחבל שזה לא קרה כבר לפני שנתיים. כמובן שמילה טובה מגיעה גם למקהייל ששלח את או ג'יי מאיו לממפיס בתמורה לאותם מילר ולאב, העביר את ברנדון רוי בשביל טלפייר, ובחר בדראפט את קורי ברואר המחריד. אגב, נכון לעכשיו תפס מקהייל את הפירוד על עמדת המאמן, כך שיש סיכוי סביר שהרע מכל עדיין לפנינו.