1. בשנים האחרונות ראינו לא מעט עונות שנגמרות שבועיים-שלושה לסוף העונה והופכות את השבועות האחרונים להמתנה משעממת לפלייאוף. לא השנה, אפילו לא קרוב. במקום שתמונת הפלייאוף תתבהר היא רק נראית מסובכת יותר (מי שהצליח להבין מה הסיכויים של מיאמי או הרדסקינס להתברג בפלייאוף, ובאיזה מקום, מהכתבה של רועי פרידמן מוזמן לקבל את דוקטורט כבר עכשיו). ואיזה שבוע מחכה לנו במחזור ה-16. טנסי מארחת את פיטסבורג למשחק שיקבע מי תזכה ביתרון הביתיות ב-AFC, ובאותו זמן הג'איינטס מארחים את קרוליינה למשחק שיקבע מי תהיה אלופת ה-NFC. מי היה מאמין רק לפני שבועיים שיש איזשהו סיכוי שהשתיים הללו, שנראו בשתי דרגות טובות משאר הליגה, יצטרכו להילחם בשביל יתרון הביתיות, כשהג'איינטס אפילו מסוגלים להידרדר עד למקום השלישי ב-NFC. תענוג.
2. בניגוד לשתי הקבוצות שתוארו לעיל, קבוצה שנמצאת במגמת עליה ברורה היא מינסוטה וייקינגס, שהשבוע פירקה את אריזונה ללא תנאי וצריכה למצוא את עצמה בפלייאוף. הנדנדה בעמדת הק"ב ממשיכה, כשהשבוע טארווריס ג'קסון פתח ואף זרק לארבעה ט"ד (ארבעה!), אבל כשיש לך את אדריאן פיטרסון בקבוצה, הרבה פחות חשוב מי מוסר את הכדור. בעונה שבה אין מועמד מוביל ל-MVP, פיטרסון, שמוביל את הליגה בריצה, הוא מועמד לא פחות טוב מכל אחד אחר, בטח אם יצליח להוביל את הוייקינגס לינואר. כבר בשנה שעברה אמרנו שלמינסוטה חסר רק מרכיב אחד או שניים כדי להפוך למתמודדת, אבל כנראה שכשיש לך כישרון כמו פיטרסון אפשר להסתדר גם בלי ק"ב.
3. אני לא בטוח מתי בדיוק ספורט הפך להיות חלק אינטגרלי מהחיים שלי, אבל את המונדיאל של 82' אני זוכר בצורה די ברורה, מה שאומר שכבר יותר מ-25 שנה אני צופה בספורט. ראיתי את אינטר זורקת אליפויות לפח, את בוסטון רד סוקס ושיקגו קאבס רושמות פרקים מפוארים במסורת הלוזרית שלהם, את היאנקיז מאבדים יתרון 0:3, את הקליפרס רושמים שיאים של עליבות, את המטס מתאבדים ועוד רבות וטובות שמצליחות להכשל ברגעי האמת. אבל מעולם, מעולם, מעולם, לא ראיתי מועדון שמצליח להביא את אומנות הבעיטה בדלי לשיאים כמו בפאלו בילס. תנו כבוד.
4. זה אמנם לא מתקרב בכלל לרמות של הבילס, אבל בעוד בפאלו כבר איבדה מזמן סיכוי ממשי לפלייאוף, הרי שהרדסקינס עדיין היו עמוק בתוך המירוץ עד שהפסידו השבוע דווקא לסינסינטי בנגאלס, מכל הקבוצות. קשה לדעת איזה השפעה היתה לריב בין פורטיס לזורן בשבוע שעבר על התצוגה של הקבוצה על המגרש, אבל מה שבטוח זה שהוא לא תרם. מה שאני כן יודע זה שקבוצה שחייבת לנצח הצליחה להפסיד ללא תנאי לקבוצה כמעט הכי גרועה בליגה. יש שיאמרו שזה מה שיפה בספורט בכלל ובפוטבול בפרט, שביום נתון כל קבוצה יכולה לנצח כל קבוצה, אבל בחייאת, לבנגאלס?
5. עוד שבוע, עוד משחק בינוני של פארב, והפעם אין לו למי לבוא בטענות כי משחק הריצה של הג'טס היה מעולה (יותר מ-160 יארדים ו-2 ט"ד) והוא עמד מול הגנת מסירה בינונית במקרה הטוב. הג'טס אולי ניצחו את המשחק הזה, אבל בשבוע הבא הם נוסעים שוב למערב, שם כבר הפסידו 3 פעמים העונה, והפסד נוסף עשוי להעיף את הסילונים מהמירוץ לפלייאוף ולגרום לפארב לתהות האם החזרה מהפרישה באמת היתה שווה את זה. מצד שני, הוא נבחר לפרובול העשירי שלו השבוע, על חשבונם של כמה קוורטרבקים ראויים לא פחות (אחד מהם, כמה מפתיע, הוא זה שפארב תפס את מקומו), אז למה לא בעצם?
עוד בוואלה!
איפה הכבוד, דטרויט?
6. דברים שאני שונא:
- לגלות שסגרת את הטיקטקים של הילד לא נכון
- השומר בכניסה 17 באוניברסיטת תל אביב
- מייבשי ידיים בשירותים ציבוריים
- הולדינג פלאג בהחזרת בעיטה לט"ד. באמת, אין דבר יותר מרגיז מזה.
7. מעקב העונה "המושלמת" של דטרויט נמשך, כשהליונס נכנסים השבוע לטריטוריה לא מוכרת. אף קבוצה בהיסטוריה לא הגיעה למאזן 15:0. לדטרויט היתה הזדמנות מעניינת לנצח השבוע את הקולטס השאננים וכמעט שהליונס הצליחו בכך, אבל למזלם, היריבות שלהם בשבועיים הקרובים ניו אורלינס וגרין ביי איבדו כל סיכוי לפלייאוף, ואם את אחת מהן היא לא תצליח לנצח, כנראה שבאמת לא נשאר לשחקנים שלה שום כבוד עצמי.
8. את עונת הפנטזי שלי סיימתי כבר לפני שבועיים (שני הפסדים במחזורים האחרונים העיפו אותי מהפלייאוף, תודה ששאלתם), אבל מדי פעם אני נכנס לאתר הליגה שלי כדי לחפש נתונים מעניינים, כי למספרי פנטזי יש נטיה לשקף בצורה די טובה את התרומה של השחקן. כשבדקתי את המספרים, גיליתי להפתעתי שאדריאן פיטרסון הוא לא זה שמוביל את כל הרצים בליגה בנקודות פנטזי, אלא דווקא מייקל טרנר מאטלנטה. אבל מה שבאמת המם אותי זה שגם למקום השני לא הצליח להגיע פיטרסון, אלא דווקא ד'אנג'לו וויליאמס, הוא ולא אחר, שמוביל כרגע את הליגה עם 16 ט"ד כוללים. אם מחפשים סיבות להצלחה של קרוליינה העונה, הוא בהחלט אחת מהראשיות. למי שעקב אחריו בקולג'ים, ההצלחה של וויליאמס היא לא הפתעה בכלל אחרי הכל, הוא מחזיק בהכי הרבה יארדים ריצה בהיסטוריה של הקולג' ובהכי הרבה משחקי 100 יארד (לא פחות מ-34 כאלה). אם כבר משהו מפתיע זה שלקח לו כל כך הרבה זמן לפרוץ.
בכלל, הדראפט של 2006, שהיה אמור להציג את הבארי סנדרס הבא (רג'י בוש), אולי לא קיים את ההבטחה, אבל במקום סיפק לנו את וויליאמס, לנדייל וויט, מוריס ג'ונס דרו וג'וזף אדאיי, כולם נבחרו בשני הסיבובים הראשונים וכולם מובילים את הקבוצות שלהם בהצלחה. אה, כן, יש גם את לורנס מארוני, אבל בואו נעמיד פנים שהוא לא היה שם.
9. אז היה ט"ד לפיטסבורג או לא היה? הדיון הבלתי נגמר בשאלה האם השופטים היו צריכים להפוך את ההחלטה שלהם בשטח רק מדגיש את העובדה שאפשר לעשות ריוויו על מהלך במשך שתי דקות או במשך 20 דקות ועדיין ההחלטה של השופטים תהיה של בן אנוש, שכמו כולנו עושה טעויות. אלא אם יצליחו להפוך את התהליך לממוחשב לחלוטין (וכבר שמעתי רעיונות על צ'יפים בתוך הכדור שיגידו אם הוא עבר את הקו או לא. כמובן, קשה לי עדיין לחשוב על דרך ממוחשבת להחליט האם לרסיבר היתה שליטה על הכדור או לא, אבל גם זה בדרך) חייבים לשאול את עצמנו שוב את אותה שאלה למה בכלל לטרוח?
10. בטח גם אתם שמתם לב:
- שאוקלנד כל כך נדיבים לקוורטרבקים שהאבא שלהם הלך לעולמו, שהם נותנים להם אוטומטית ארבעה ט"ד
- שהבאקנירס יצטרכו כוהנת וודו לפחות כדי להסיר את הנאחס שהדבקתי עליהם
- שאם ג'ו הורן זה הפיתרון של הג'איינטס, הם באמת נואשים
- שאם נראה עוד כתבה אחת על טרל אואנס והקאובויס, אני אשבור את הטלוויזיה
- שבמגרש הפוטבול דלתא אוניל עדיין קיים והעולם שותק
- שבערך כל התקפת אריזונה הולכת לפתוח בפרובול
- ושעכשיו שהאחים מאנינג הולכים לשחק אחד נגד השני בהוואי, אפשר יהיה לשנות את השם שלו סופית לקיטש-בול.