עם יריבים כאלה מי צריך חברים

סטיב קר לא יזכור לטובה את השנה הראשונה שלו בתפקיד הג'נרל מנג'ר של הפיניקס סאנס. ההימור על שאקיל אוניל נכשל לחלוטין, לא עזר לשמשות לעבור סיבוב בפלייאוף והפר את האיזון העדין בקבוצה. מייק ד'אנטוני, שפישל באותו פלייאוף בהפסד 4:1 מול סן אנטוניו, הועזב לניקס ובמקומו הובא טרי פורטר, שלא ממש מצליח להשתלט על העסק. פתאום עמדת הפרשן, ממנה הגיע קר לתפקיד, נראית נוחה ונכונה כל כך עבורו. למזלו, ה-NBA עמוס במנהלים גרועים יותר ממנו, שכל מה שצריך כדי לשקם את התדמית והאגו זה להרים טלפון לאחד מהם.

רק לפני שבוע נראתה פיניקס כמו מקרה אבוד, אולם הטרייד שהביא לה את ג'ייסון ריצ'רדסון (ותוספות) תמורת ראג'ה בל ובוריס דיאו (ותוספת מיותרת) טורף את כל הקלפים. פתאום הסאנס מחזיקים באחד הסגלים ההתקפיים הטובים והמגוונים בליגה, פתאום הם נראים הרבה יותר רעננים, פתאום שוב הם רלוונטיים.

ג'יי ריץ' הוא אחלה שחקן ומתאים בצורה מושלמת לפיניקס. הוא נהנה מאוד לרוץ, יודע לייצר נקודות גם במשחק עומד וקולע שלשות בקצב מסחרר. אם בעונה שעברה הוא קלע שלוש שלשות למשחק (מקום ראשון בליגה) באחוזים מצוינים, וזאת כאשר ריימונד פלטון הוא זה שמוצא אותו מאחורי הקשת, אפשר רק לדמיין מה הוא מסוגל לעשות עם סטיב נאש, שלא לדבר על שאקיל, שמתמחה בלהפוך את השוטינג גארדים שלידו לכוכבים גדולים.

אבל המשמעות הגדולה ביותר של הטרייד עשויה להיות בהחזרת האמונה, בעיקר לנאש. הקנדי, שיודע לקרוא מצוין את המפה ורק לפני שבוע דיבר על מקומות אפלים, אמור להרגיש עכשיו תקווה מחודשת שתנטרל את השפעת הגיל שהפכה לברורה מאוד השנה. ייקח לו קצת זמן להתרגל לעזיבה של בל, חברו הטוב ביותר, כמו גם לעזיבה של חבר אחר, דיאו, אולם כפי שנהוג לומר בספורט האמריקאי - ניצחונות מרפאים הכל.

מה ההגיון מצדה של שארלוט? זאת התעלומה המרכזית. אם בטריידים הזויים אחרים ניתן היה להבין את ההיגיון ואז להתנגד לו (למשל, ממפיס ויתרה על פאו גאסול בשביל לפנות מקום מתחת לתקרה, וזאת על מנת לא להשתמש בו), הטרייד הזה שייך לאזור הדמדומים המוחלט, ונדמה שניתן לזהות את טביעות האצבעות של המאמן לארי בראון על המהלך.

שארלוט מחפשת בנרות זה זמן רב שחקן שיתפוס את עמדת הפאוור פורוורד, לאור הכושר הגרוע בו נמצא שון מיי, אולם היא יכולה היתה ללכת על כריס קיימן מהקליפרס, שכרגע צפוף להם מאוד בצבע. אם החתולים רצו לפנות מקום ל-2010, קליבלנד לא היתה מתנגדת לתת את החוזה הגמור של וולי שצ'רביאק בשביל אותו ריצ'ארדסון. בראון ידוע כמי שברגע שמגיע לקבוצה חדשה, מיד הוא מנסה להחליף את כל השחקנים שלה, ובמקומם להביא שורה של שחקני משנה אפורים וקשוחים, עדיף כאלה שכבר שיחקו עבורו בקבוצותיו הקודמות. ולמרות שאיננו מקבל ההחלטות בבובקאטס, הדיווחים מארה"ב מספרים שהנשיא מייקל ג'ורדן עסוק יותר במגרשי הגולף מאשר בניהול הקבוצה, מה שמפקיר את השטח למאמן האובססיבי.

דיאו צפוי לתפוס בקרוב את העמדה מספר 4, אולם החוזה שלו ארוך בשנה מזה של ריצ'ארדסון וייגמר רק ב-2012. בל שיחק אצל בראון בפילדלפיה בתחילת העשור, ויביא את הנגרות שהמאמן הצנטרליסט והעקשן כל כך אוהב, שכן מהכישרון שלו לא נותר לו הרבה.

אבל למה שלא ניתן גם קרדיט לפריחה של בל ודיאו בפיניקס גם לד'אנטוני, ולא רק לנאש? אם השנה הזאת מוכיחה משהו, זה שד'אנטוני לא רק מצא דרך להוציא את המקסימום מפוינט גארד מושלם אלא שהוא באמת מאמן התקפי מצוין בכל קנה מידה. אומרים שהקצב המהיר שלו מנפח את המספרים של מי שמשחק אצלו, אבל מה שקורה בניקס השנה זה הרבה מעבר לתחום ניפוח המספרים.

הדוגמה החדשה והבולטת ביותר היא אל הרינגטון. הפורוורד המגוון הגיע לניקס מגולדן סטייט, עוד מנפחת מספרים ידועה, והגיע בתור שחקן די לא יעיל בעליל שהיתרון המרכזי שלו הוא חוזה שנגמר ב-2010. בעונה שעברה הוא בקושי תפקד אצל דון נלסון, ואת השנה הזאת התחיל עם 32 אחוזים מהשדה. אבל מהרגע שהגיע לתפוח הגדול מדובר בשחקן אחר לגמרי.

בתשעת המשחקים הראשונים שלו בניקס מספק הרינגטון 24.7 נקודות ו-8 ריבאונדים למשחק, לא פחות. האחוזים קפצו ל-46.4 והוא מוסיף 2.6 שלשות וארבעה ביקורים בקו העונשין. במפגש מול האקסית, למשל, קלע 36 נקודות, ובדרבי מול הנטס הוא חגג עם 39, ובשני המקרים הוא הוביל שישה ורבע שחקנים של הניקס לנצחונות.

מיהם אותם שישה ורבע? פרט להרינגטון, הבולט ביותר הוא כריס דיוהון, שבעונה שעברה לא תרם כלום לשיקגו, ווילסון צ'נדלר, שעד לפני חודש אף אחד לא שמע עליו, קוונטין ריצ'רדסון, שהעונה שעברה שלו היתה זוועה שעדיף לא להרחיב עליה, טים תומאס, שעדיין חי על פלייאוף מוצלח לפני כמה שנים (אצל ד'אנטוני בפיניקס, אלא מה), אנתוני רוברסון, שלא קשור לכלום והוא בתפקיד החצי. לאחרונה הצטרף לרוטציה ג'ארד ג'פריס, שחקן של 3 ו-3 בעונה שעברה. דיוויד לי הוא היחיד בחבורה הזו שגם לפני שנה נראה כמו שחקן NBA לגיטימי.

ואכן, את החבר'ה האלה מוליך ד'אנטוני לשלושה נצחונות בשמונה האחרונים, כולל על דטרויט ובניו ג'רזי. ההנהלה מתעסקת רק בפינוי מקום מתחת לתקרה ומנסה לארגן לו שחקני רוטציה מהיורוליג, והוא מתעקש להשאיר את הניקס במאבקי הפלייאוף בלי שום סיבה הגיונית. אם הוא יצליח להביא אותם לפוסט סיזן, נצטרך לקחת אותו ברצינות כמועמד למאמן העונה, גם אם יהיו לנו שלוש קבוצות עם 70 נצחונות ומעלה.

ומה נשמע שם למעלה, באמת? מצוין, תודה ששאלתם. הלייקרס, עם מאזן מחפיר של 3:18, צנחו עד למקום השלישי. זה אמנם קצב של 70 נצחונות, אבל קליבלנד בקצב של 71 בוסטון, אם תמשיך כך, תגיע ל-75. ואנחנו לא מדברים כאן על שבועיים ראשונים אלא על חודש וחצי ויותר מרבע ליגה שעברה. מבין השלוש, קליבלנד היא התופעה המדהימה ביותר. הלילה היא נפנפה את פילדלפיה בלי זינדרונאס אילגאוסקס, כשמעמדת הפאוור פורוורד היא קיבלה בדיוק נקודה אחת משני שחקנים (בן וואלאס ואחד, דארנל ג'קסון). לברון ג'יימס שוב הסתפק ב-25 דקות בהן תרם 28 נקודות.

גם בוסטון לא אמורה להיות עד כדי כך טובה. בלי ג'יימס פוזי הספסל שלהם ממש לא משהו. רייג'ון רונדו, אחרי כל הדיבורים, שיפר בעיקר את כמות האסיסטים ומבין שלושת הגדולים רק ריי אלן נותן מספרים שניתן לכנותם יפים. אפשר לציין שיפור משמעותי אצל קנדריק פרקינס, אבל זה לא מספיק כדי להסביר פתיחת ה-2:22 הזאת, הטובה ביותר בהיסטוריה המפוארת של הסלטיקס.

כדי להבין איך בוסטון וקליבלנד מוליכות את הליגה צריך להסתכל על המספרים של היריבות. שתיהן סופגות הכי מעט באחוזים הנמוכים ביותר, שתיהן שולטות בריבאונד ומאפשרות מעט מאוד אסיסטים. כמה פשוט, ככה יעיל - עדיין הכל מתחיל בהגנה. שתיהן מסוגלות לסגור משחקים בזכות כמה דקות אינטנסיביות בהן היריבה לא מסוגלת לעשות סל. זה הסוד הגדול.

ואם כבר אנחנו בענייני קבוצות הגנה גדולות, נחשו מי ממוקמת רביעית במערב ומחזיקה במאזן השביעי בטיבו בליגה? כן, כן - סן אנטוניו (מוזיקה מפחידה). הכתבה התחילה עם מוספדת בטרם עת ומסתיימת עם עוד אחת כזאת. הדאנקנים כאן והם לא הולכים לשום מקום. שלושת הגדולים שוב איתנו, 11 מ-14 האחרונים הסתיימו בנצחונות, מט בונר נראה כמו פתרון לא רע לסנטר, מייקל פינלי חזר לתפקד, רוג'ר מייסון וג'ורג' היל הוכיחו לעצמם שהם יכולים להיות שחקני מפתח, והשנה היא אי זוגית (מוזיקה מפחידה). המסר לכל קבוצות ה-70 נצחונות ברור - להתראות בפלייאוף.