פעם היינו אימפריה

בצעירותי נהגתי להתגאות בהקבלה הטוטאלית שבין חיי האישיים לבין הישגי קבוצתי. הקשר הרגשי בין האירועים הספורטיביים לבין מצב רוחי היה ישיר ומוחלט, וכל הפסד גרם לי לדכדוך עמוק, כל ניצחון יצר התרוממות נפש. עם השנים התאכזבתי לגלות שהתבגרתי, שיש עוד גורמים שמטלטלים את עולמי, שלא לנצח הקבוצה תהיה מרכז חיי. חייו של גבר בוגר, למרבה האכזבה, כבר אינם תלויים בביצועים של אילו הם ספורטאים, כיוון שיש משהו חדש ששולט בו ומטלטל אותו, ועושה זאת ביד רמה, בזרוע נטויה ובדומיננטיות מרשימה. כן רבותיי, הכירו את המנהלת החדשה, המלכה היחידה, הגברת הגדולה והוד רוממותה, הלא היא האישה. שתחיה.

אין זה אומר שאני סמרטוט. ברור שבת זוגי עדיין נשית וענוגה, רכה ותלותית, וכמובן שהיא מצפה שאשלוט בעניינים, שאנווט את המדיניות ושאהרוג את החרקים, אבל אין טעם להכחיש – היא הבוס. בתהליך איטי ועקבי היא תפסה את תפקיד הקבוצה וממלאת אותו בנאמנות, והיום מי שמנהל את חיי הם מצבי הרוח הלא צפויים וההורמונים המשתוללים שלה, ולא של השחקנים על הדשא. מה שנותר מפתיע היא ההקבלה ביניהן. הזוגיות, בדיוק כמו הקבוצה, עלתה לאחרונה על המסלול האפור של השגרה, מתקשה לשחזר את ימי הזוהר, ושוקעת לאטה. מדי פעם היא מצליחה להפתיע עם כמה דקות טובות, לרגעים נדמה שהנה היא חוזרת לימיה הגדולים, כמו בהתחלה, אך בסיום שוב מתברר שכרגע כל מה שהיא מסוגלת זה להוציא 0:0, ולהותיר את נפשנו ריקנית ואפאטית.

כמו ריאל, גם אנחנו היינו פעם אימפריה. היינו בלתי מנוצחים. הכל הלך בקלות, בטבעיות. ההישגים היו מובנים מאליהם. היינו בשיאנו, ולא הסתפקנו בניצחונות. דרשנו הצגות, ניצוצות, וקיבלנו אותם. הייתה שמחה באוויר, תחושה שזה יישאר לנצח, אבל פתאום העסק החל לקרטע. היום אנחנו כבר לא מצליחים לבצע פעולות פשוטות. קשיים שמעולם לא נאלצנו להתמודד עמם מתחילים לצוץ בקצב מסחרר. פציעות טורדניות שסחבנו עמנו שנים מתחילות לתת את אותותיהן. כל תוכנית המשחק השתבשה. איבדנו כיוון, ותחושת היסטריה משבשת את מנגנוני קבלת ההחלטות. אנחנו בפיגור 3:1 במחצית, וגם בחדר המיטות הקר ניתן לשמוע את שריקות הבוז.

אבל לא התייאשנו. אולי הדבר הטבעי לעשות היה להיכנע וללכת לישון כעוסים, אך המשכנו להילחם, עמדנו על שלנו. מתברר שעוד נותרה בנו גאווה. לא נשכח את עברנו, לא נשכח מהיכן הגענו, עבדנו קשה כדי להגיע עד כאן ולא נוותר על זה כל כך בקלות. למחצית השנייה עלינו מלאי מרץ, נחושים ואגרסיבים, תוקפים בכל הכוח וממשיכים להתווכח, מגנים על הזוגיות, שומרים על כבוד הקבוצה. המשחק נע מרחבה לרחבה, כל התקפה יכולה להיגמר בגול ולסמן את המפנה, אך גם נחשפנו מאחור, נותרנו פגיעים. לקחנו את הסיכון, ואחרי מאמצים גדולים השווינו ל-3:3. התחבקנו, התרגשנו, כבר הרגשנו שאפשר לגמור את הערב הזה עם ניצחון ולצאת לדרך חדשה, אבל שוב התברר שהבעיות עמוקות מדי. ספגנו שער שטותי. במקום לנצח 3:6, הפסדנו. לפחות גילינו שעוד נותר בנו רגש, שנלחמנו. באותו הלילה נרדמנו מעודדים.

הבעיה שהיא לפעמים כמו ארויו, מנסה לכפות את עצמה על המשחק. חבל שברגעים קשים היא מתעקשת להילחם על הכבוד שלה, במקום לחשוב על טובת הקבוצה. שוב ושוב היא נכנעת לרגשות ולגאוותנות, עומדת על שלה, ממשיכה לתקוף ללא היגיון ושוכחת שהיא חלק ממשהו גדול יותר. אילו היא הייתה קצת מרפה, יודעת לוותר, היינו כולנו פורחים. איך היא עוד לא הבינה שהיא הכוכב שלי, שרק עליה אני בונה, שבלעדיה אין לנו סיכוי? למה משחקי הכבוד המיותרים הללו? אם נעבוד ביחד, נגיע רחוק. תשחררי קצת יקירה.

אלוהים יודע שעוד מצפים לנו אתגרים, עוד יהיו רגעים קשים. מישהו כבר אמר השבוע שאנחנו לא מסוגלים לנצח, שזו משימה בלתי אפשרית, אבל נפטרנו ממנו. אולי השנה הקרובה לא תיגמר עם תארים מיוחדים, אבל נשמור את הזיקוקים למאורעות אחרים, נמשיך להילחם. אל תשכחי, הגלגל מסתובב. הלא רק לפני שנה אנחנו היינו אלה שצעדנו יחדיו לאורך המסלול, נרגשים ומחויכים בחליפות לבנות, זוכים למחיאות הכפיים של האורחים משני צדדינו. הגלגל עוד יסתובב. האימפריה עוד תחזור.