בביקורי הראשון מחוץ לגבולות ישראל נחתתי בשיקגו אצל זוג אמריקאים חביבים וציוניים בגיל העמידה. בבוקרו של יומי הראשון בעיר הרוחות, הודיעה לי חגיגית בעלת הבית כי אזכה ללכת איתם למשחק בייסבול, ידיעה שהפתיעה אותי בהתחשב בגילם המופלג והעובדה שבעלה היה רבה הראשי של הקהילה הרפורמית בשיקגו.
"אתה חייב לראות את "ריגלי פילד" (האצטדיון של שיקגו קאבס) היא הוסיפה וחייכה. "למה?" שאלתי והיא מיד ענתה: "כי זה המגרש היחיד בכל הליגה שמשחקים בו באמצע יום העבודה מכיוון שאין בו עמודי תאורה". מזכיר לי את חברי היקר אביבו, שבמהלך יורו 2004 סחב אותי יומיים ברחבי פורטוגל בכדי לראות את המשחק המיותר בין הולנד ולטביה ורק בגלל שריתקה אותו העובדה כי האצטדיון בבראגה הוא היחיד בעולם שחצוב בתוך סלע... לאחרונה, אם שאלתם, הוא הרחיק עד חופי סרי לנקה רק בכדי להצטלם על רקע הנופים שבקליפ "ריו" של דוראן דוראן...
כשהחל המשחק הבנתי שאף אחד לא באמת בא לצפות בו. אף אחד לא הריע או קסס ציפורניו ורוב הקהל אפילו לא טרח לשבת. נחילים של אדם עולים ויורדים במעברי היציעים, נשים וטף, סבים ורבנים, נושאים על כפיהם מכל הבא ליד. בירות, נקניקיות, בובות מתנפחות או שלטים מגוחכים, הם היו בדרך למזנון, או בדרך לחנות המזכרות. המשחק? לא פראיירים האמריקאים האלה, גם הם מבינים שזה לא מעניין.
בהפסקה, לאחר האינינג החמישי, לפתע השתררה דממה. המושבים התמלאו והכרוז חילק את ארבעת היציעים לפי צבעים. מתחת לכסא מצאתי סרט כחול ועל המסך הגדול שבאצטדיון החל מרוץ סוסים וירטואלי. ארבעה סוסים, ארבעה צבעים והקהל החל לנהום כמו קהל. כל יציע התאחד מאחורי הצבע שלו והטירוף התחיל: "גו רד" צעקו ביציע ממולי, "קאם און בלו" צרחתי עם חבריי ליציע. בסוף הירוק ניצח, המשחק נמשך והקהל חזר למזנונים.
שנים לאחר מכן, כשחזיתי במשחק ה-NBA הראשון שלי, הבנתי שזה תופס גם בכדורסל. שלושה רבעים ראשונים אף אחד לא יושב ואם המשחק צמוד אז מתיישבים ברבע הרביעי. הקהל לא בא בשביל המשחק, הוא בא בשביל כל החבילה: החברים, המשפחה, המזנונים, המתנות שמחלקים בכניסה, המעודדות, הרקדנים, הטרמפולינות, ההופעות במחצית, המשחקונים המטופשים בהפסקות ומה לא.
מעודדות כן, מעודדים לא
למנהלת הליגה בכדורסל יש חזון והוא - שהכדורסל בארץ יתנהל כמו שהוא מתנהל בארצות הברית, כך בישר לנו גברי לוי השבוע. "המשחק יהיה לא רק משחק כדורסל", טוען גברי, "אלא אירוע שבו אנשים באים גם לראות כדורסל, גם לבדר את עצמם, ובזמן ההפסקות ופסקי הזמן יהיה להם מה לראות". עד כה טוב ויפה, הבעיה היא שמכל מגוון האפשרויות שעמדו לרשות המנהלת בכדי ליצור מהמשחק חוויה כוללת, הם בחרו במעודדות.
כרטיסים מוזלים? הופעות ומשחקונים לילדים? צעיף מתנה לכל אוהד? מטביעים על טרמפולינות? אלו לא באמת מייצרים חוויה כוללת שתמשוך יותר צופים למגרשים ותרחיב את קהל היעד, אבל מה יותר "מבדר" מילדות בטייץ הנעות לצלילי מוזיקה קצבית?
במסדרונות המנהלת טוענים, בכדי להסיר כל טענות שווא על סקסיזם, כי הריקוד, כשהוא בנוי על בסיס מקצועי, עם ילדות מעל גיל 16 ובניצוחו של גברי לוי, הוא חלק מעניין ספורטיבי וחינוכי. לכן כנראה קנסה המנהלת את הפועל ירושלים לאחר שזו, ברוב חוצפתה וחוסר רגישותה, העזה לנסות ולבדר את ציבור אוהדיה עם להקת ריקוד ברייקדאנס מקצוענית המורכבת, השם ישמור, מבחורים ממין זכר...
מעניין יהיה לשמוע את תגובתו (ואת סערת הרוחות שתפרוץ אחריה) של מי מראשי המנהלת לשאלה החוקתית/חברתית המסקרנת: מדוע בתקנון המנהלת רשומה המילה "מעודדות" בלשון נקבה בלבד? או בלשון העם - האם מישהו מעז להצהיר כי בחורות בטייץ מבדרות את הקהל יותר מבחורים בגופיות וג'ינס קרועים? האם מישהו טוען כי הן מספקות "חוויה כוללת" גדולה יותר להמונים? או שמא הן שם רק בשביל... ואני מצטט את האחראי המקצועי על להקות המעודדות: "שיהיה להם מה לראות... ".
בשלב הבא מתכננים במנהלת למקד את פעולות השיווק ולאפשר כניסה חופשית לבחורות בבקיני וזאת בעקבות מספר סקרים שנערכו בנושא ואשר הצביעו כי קהל היעד במגרשים הוא נערים בגיל ההתבגרות.