פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        פתחו חזית נפרדת

        אחת מנוהלת נכון ולשניה מאמן יסודי. לפי כל הסימנים, חיפה והפועל ת"א ישאירו אבק לשאר הליגה בשנים הקרובות, כמו בתחילת העשור. חמי אוזן סוגר מחזור ומנסה להחזיר את איזי שירצקי לקרקע

        כוכב: הפועל תל אביב ומכבי חיפה

        על פי כל תנועת גרמי השמיים, המשחק אמש בקרית אליעזר סימל אולי גם את חזרתנו לימי תחילת העשור, אז שלטו בענף מכבי חיפה והפועל תל אביב. מצד אחד קבוצה שנשענת על ניהול נכון וגישה בריאה של מועדון, ומצד שני מועדון שתלוי מאוד ביסודיות המאמן שלו. כללי המשחק החדשים בשוק מסתדרים היטב עם מה שקורה בשתי הקבוצות, וחלוקת השלל בעקבות גסיסתה של בית"ר תיצור עולם מושלם ליעקב שחר ואלי גוטמן. הכוח הכלכלי והניסיון המקצועי שמאחורי השניים, לצד החובבנות של מכבי תל אביב ואי הבהירות בבית"ר, אמורים לסדר לנו עוד משחקים בין הפועל תל אביב למכבי חיפה שיקראו משחקי עונה. בדיוק כמו שגמר ה-NBA בעונה שעברה בין הלייקרס לסלטיקס צפוי להיות המתאבן של הגמר בין השתיים העונה ואולי גם בעונות הבאות. כרגע מדובר בשני המועדונים היציבים בישראל, כמו בשנים 2000-2002. בית"ר הולכת לקראת תקופת חושך, מכבי תל אביב עדיין תקועה בלא נודע, מי נשאר?

        כוכבית: בירם כיאל וליאור רפאלוב

        ככל שהאליפות המתקרבת של מכבי חיפה תהפוך יותר מוחשית, הטענות הרומזות על תואר לא ראוי רק יגברו. ככה זה כבר כל עונה, מאז האליפות של הפועל חיפה ב-1999, אבל את אלישע לוי קלישאות על אליפות לא ראויה לא צריכות להסיט מהדרך. אליפות היא אליפות היא אליפות, ומתוקף היותה כזאת היא תמיד ראויה. מכבי חיפה לא צריכה לשאול את עצמה העונה האם היא מרשימה וכמה משחקי עונה היא ניצחה בדרך לצלחת, למועדון שספג לא מעט חבטות בשנתיים האחרונות הכי חשוב כרגע לקום על הרגליים ולהתחיל ללכת. אחר כך לומדים לרקוד.

        מה שכן, אלישע לוי חייב לתת את הדעת לרכות הבלתי נסבלת בקישור שלו. זה מאוד יפה וגם בטח פופולארי לשחק כל כך התקפי. מאוד מרגש לראות ילדים כמו רפאלוב ובירם כיאל רצים יחד עם מכבי חיפה באותו קצב לאליפות. אבל כאשר רואים את החורים במרכז השדה, את החדירות, זה גם קצת מדאיג. אני זוכר את האליפויות הראשונות של שפיגל, גרנט ורוני לוי, ולמכבי חיפה היה קישור עוצמתי. לא תמיד מבריק, אבל עוצמתי. לקחת אליפות עם ילדים מוכשרים, במיוחד בעלי אוריינטציה התקפית, זה הדבר הכי כיפי שאפשר לבקש בעידן הנוכחי של הכדורגל, אבל לא כשהעניין בא על חשבון דברים בסיסיים. אם קבוצות בינוניות חוצות את השטח של מכבי חיפה בכזו קלות ומוצאות אצלה המון שטחים פנויים - גם באזורים המסוכנים, מה יהיה מול קבוצות רציניות באירופה? אם זה מה שקורה היום, מה יהיה מחר כשמכבי חיפה תצטרך לשמור על מה שהיא משיגה עכשיו בליגה? אין שם כרגע לא קנדאורוב ולא ז'וטאוטאס, לא אלון חזן ואפילו לא ואליד באדיר. אלישע חייב להמציא אחד כזה, אם זה אומר לגדל או לרכוש, אבל אי אפשר להיות רק קבוצת כדורגל צעירה, תוססת ושמחה.

        נורה אדומה: דרור קשטן

        אחד הדברים שלותר מתיאוס שכלל בליגת העל שלנו זה השימוש הנכון במצבים נייחים. מדי מחזור, גם במחזור ה-13, חלק די גדול מהשערים מגיע בזכות תרגולות של מצבים נייחים. מדובר בכלי חשוב מאוד עבור קבוצות מוגבלות התקפית, קיצור דרך למאמנים עם סגל אפור. הבשורה עדיין לא הגיעה לכל המאמנים בליגה, אבל קשה שלא להבחין בשינוי הגישה של הקבוצות לגבי מצבים נייחים. יהיו שימצאו בכך סכנה מסוימת, ניצול ציני של סיטואציה – בדומה לשימוש המוגזם בזריקות לשלוש בכדורסל, ואז חזרה לבונקר בהגנה. יהיו שיגידו ששערים ממצבים נייחים הם גרסה נחותה של גול אמיתי, אבל בליגת העל הרדומה שלנו כל שער יכול להעיר וכל תרגולת מובילות להתמקצעות. חוץ מזה, מה יש למכבי נתניה להציע?

        הדבר המקומם בכל הסיפור הזה הוא השימוש המועט, שלא לומר זלזול, של נבחרת ישראל הנחותה בכלי הנהדר הזה. דווקא קשטן, שהפועל תל אביב שלו אכלה ושתתה ממצבים נייחים, לא בונה מספיק תרגילים לכך בנבחרת ישראל. דווקא קשטן, שהפועל תל אביב שלו הגדירה מחדש את המושג עקיצה מכדור חופשי, לא מלמד את שחקניו בכחול לבן את מלאכת הגניבה. נבחרת ישראל היא נבחרת קטנה, חלשה, שחייבת להתבסס יותר על הנשק הזה. מילא שחלק ממאמני הליגה לא שמים לב לאמנות הזו, אבל המאמן הלאומי?

        מאחורי הכותרות: מי מפחד מגאידמק ומתיאוס?

        1. מצחיק לחשוב היום על הדמות שהתקשורת יצרה לארקדי גאידמק עם פריצתו לחיינו הציבוריים: הקרחון הרוסי, האוליגרך המרושע, שערו משוח בג'ל, תסרוקתו מוקפדת בצורה פאשיסטית. הנה הוא דוהר ברחובות העיר ירושלים, מנופף לשלום להמון הטיפש, קונה שלטון בכסף, מכופף סדרי עולם במדינתנו המקסימה תוך מספר חודשים בלבד. הנה הוא עובד על כולנו בעיניים, הנה הוא רומס את אבני היסוד ב-60 שנות מדינה בדרך לכס המלכות, אימאל'ה, איזה פחד, איפה המקלט.

        ביום שישי, בתכנית של שלח ודרוקר בערוץ 10, שודרה כתבת תחקיר מצוינת שהעמידה את הפחד הזה שהתקשורת זרעה באור מאוד מגוחך. הכתבה עסקה בכל האנשים שלא נכנעו לתדמית הציבורית, וידעו לנצל את גאידמק ולעשות עליו קופה יפה. הכתבה הציגה אדם לא חכם במיוחד, לא חזק אופי, די תמים, די פראייר, סוג של ילד קטן שנקלע למשחקים של גדולים. האנושיים שבינינו אפילו קצת ריחמו על גאידמק, המודאגים שבינינו תהו עוד כמה תדמיות כוזבות ומניפולטיביות התקשורת שלנו מוכרת לנו ובשם מה ומי.

        2. בימים אלו מתקוממת מדינת הגמדים כנגד גסות הרוח של לותר מתיאוס. באמת נורא. מאיפה הוא שאב את הרעיון, מהיכן מגיעה החוצפה, הרי אם יש דבר שאנחנו באמת דורשים זאת הקפדה על תרבות, על דרך ארץ. ואז מגיע לו איזה גרמני אלמוני ומשנה את כל מה שחונכנו עליו. עד סוף השבוע האחרון עוד היה אפשר לסלוח לו. בכל זאת, הוא מוסיף המון צבע לליגה האפורה שלנו, פתאום אנשים באירופה מתחילים לעקוב, להתעניין. בשלב מסוים הוא נראה אפילו כמו נכס שלא יסולא בפז. אבל אז הוא יצא נגד השופטים, ואת זה באמת כבר אי אפשר לסבול: ממתי מאמן ישראלי מעיז לדבר נגד השופטים ולזעזע את המוסד החשוב והמודרני הזה? עד כאן, לותר.

        גם בכותרות

        "שניידר החמיא לנמני על המשחק של מכבי"

        "נמני מתכנן להצעיר את הסגל"

        "השופט העיר לנמני וביקש ממנו לחזור לאזור הטכני"

        המחזור הבא: הפועל תל אביב – קרית שמונה

        איזי שירצקי הוא באמת חסיד, שתרומתו לצפון מעוררת הערכה גם אצל תל אביבי ציני כמוני. הבעיה מתחילה כאשר ההערכה האישית לשירצקי מטשטשת את הביקורת המקצועית כלפיו. "מישל דיין", נאמר לא פעם בשבוע שעבר, "היה המאמן הראשון ששירצקי פיטר". בני טבק היה מתווכח עם הטענה הזאת, אבל זו לא הנקודה. השאלה היא כמה מאמנים לא הצליחו (שלא לומר סבלו) תחת שירצקי, למרות הכסף הרב והביטחון הניהולי שהוא מקנה. שירצקי שרף מיליוני דולרים ולא עלה מהליגה הלאומית במשך הרבה שנים בגלל אופיו הקפריזי, והצליח רק כאשר פגש במקרה במאמן טוב שהתאים את עצמו אליו – רן בן שמעון. אבל רן בן שמעון הוא היוצא מהכלל שלא תמיד מעיד על הכלל. בינגו חד פעמי עם מאמן לא מעיד על מועדון שמנוהל כמו שצריך. נכון, מוני הראל?

        השבוע שמעתי את שירצקי מסביר למה הוא לא רוצה להחזיר את רן בן שמעון. יכול להיות ששירצקי יקום על צד חדש מחר בבוקר ויחזיר את בן שמעון, אבל זה פחות או יותר היה ההסבר שלו: רן לא רצה לעבוד אצלי בקיץ, אני לא אעסיק אותו בחורף. איזו גאווה. איזה כבוד. באמת נחמד. באמת. אבל לדעתי זה לא הקו שקרית שמונה צריכה ללכת בו. קרית שמונה של שירצקי חייבת להבין שקבוצות בסדר הגודל שלה הן חממה למאמנים ושחקנים שירצו להגיע אליה בבוא היום כדי להתקדם, ולא לכלא. בעונה שעברה חיים אוחיון שחרר את עודד קטש למכבי תל אביב, כי הוא לא ציפה מקטש להגיד לא לאתגר כזה. כשקטש פוטר, אוחיון לא היסס והחזיר את המאמן שהשאיר אותו בליגה ובנה לו אחלה קבוצה העונה. אם קבוצה טיפה יותר מכובדת מקרית שמונה - קבוצה שכבר לקחה אליפות לפני 15 שנה מבינה זאת, גם שירצקי יכול להיכנס לפרופורציות.