התפוזים של ולנסיה נגועים בסולר

אם אתם תיירים שמגיעים לולנסיה ומוטרדים מהאפשרות שהדבר הכי מעניין שתמצאו בעיר הם הסברים על התחרות העזה עם יפו, אל חשש. אומנם אין עניינים מטורפים עם שוורים כמו בפמפלונה, אין הדר מלכות כמו במדריד או פנינים ארכיטקטוניות כמו בברצלונה, אבל גם לעיר התפוזים ייחוד משלה. כך למשל, אם תבואו לולנסיה בסוף מרץ, תוכלו לחזות בפסטיבל הפאלאס (Fallas), מסורת שמקורה בימי הביניים המציינת את סוף החורף: אחרי חודשים של הכנות מדוקדקות, תושבי העיר, במיומנות כמעט-פירומנית, מעלים באש בובות המייצגות את הדמויות השנואות עליהם ביותר. לכדורגל ישנו מקום של כבוד בטקס הזה. תשאלו את הקטור קופר, שהוביל את ולנסיה לשני גמרי צ'מפיונס ליג רצופים, ועדיין ראה את בובתו נשרפת לקול מצהלות הקהל.

העובדה שאינטר שלו הדיחה את ולנסיה מגביע אופ"א ב 2002 הייתה רק תירוץ. בימים אלה נראה שזהות הכוכב הראשי של הפאלאס הבא כבר ברורה: זהו איל הנדל"ן חואן סולר, שהשתלט על המועדון לפני ארבע שנים ודרדר אותו עד לפשיטת רגל המתקרבת בצעדי ענק.

כמה נזק כבר יכול היה לעשות איש אחד בכמה שנים בודדות? הו, המון. באוקטובר 2004, כאשר השתלט סולר על העניינים, דורגה ולנסיה סטטיסטית כקבוצה השלישית בטיבה ביבשת, אחרי שתי אליפויות (2002, 2004) ושני גמרי צ'מפיונס ליג (ד"ש לקופר) בארבע שנים, למרות חוב של 120 מיליון יורו. שלוש שנים מאוחר יותר, בסוף 2007, החוב טיפס כבר על פי ההערכות האופטימיות ביותר ל-260 מיליון, הוחלפו 5 מאמנים, 3 ראשי צוות רפואי, אינספור מנהלים מקצועיים והושגו... אפס גביעים. אז אולי בסוף 2007 המצב השתפר, תהיתם? לא - אז הגיע קומאן וכל מילה נוספת מיותרת.

היה הגיוני לצפות שסולר, כאדם נטול ניסיון והבנה בכדורגל, יפקיד את ניהול המועדון בידי אנשים המגיעים מהתחום. הגיוני אך לא מדויק. לאורך ארבע שנים, סולר הקפיד באופן עקבי להביא את האנשים הכי לא מתאימים לנהל עבורו את העסק – ולהפריע אפילו להם לעשות את עבודתם כאשר הוא שוב ושוב מושך בחוטים מלמעלה. המשמעות של כל זה הייתה שגם כאשר היו אנשים מוכשרים במערכת, הם נאלצו להתמודד עם מאבקי אגו, כוח ויוקרה בלתי אפשריים. הסכסוך העמוק והממושך בין קיקה סאנצ'ז פלורס ואמדאו קרבוני, שחקן העבר שהפך למנהל המקצועי, היה רק דוגמה בולטת אחת בשרשרת כאובה שמגיעה עד לדוגמא המופרכת ביותר, זו של חואן וייאלונגה.

וייאלונגה מונה על ידי סולר ב-10 ביולי האחרון לתפקיד מעורפל של נשיא/יו"ר, ממנו גורש ב-26 ביולי. ב 16 הימים הללו היה עסוק וייאלונגה בעיקר בלהצהיר שהמועדון קרוב לקריסה כלכלית, ושחובותיו גדולים בהרבה ממה ששוער עד אז: 439 מיליון יורו ועוד 350 מיליון עבור עלות הבניה של האיצטדיון החדש. וייאלונגה, שכמנכ"ל ענקית התקשורת טלפוניקה הואשם בעבירות של סחר פנימי, הספיק להיטמע בשבועיים שלו בתפקיד בתרבות הארגונית של ולנסיה, כאשר תכנן את פיטוריו של אונאי אמארי לטובת לואיס אראגונס ופוטר על רקע הודעה לעיתונות בה תואר, כמעט בהערצה, כמי שיצר "אווירה שקרית בתקשורת, הבטחות כוזבות ודמגוגיה". עבור מלאכת המחשבת הזו קיבל וייאלונגה פיצויי עזיבה של 10 מיליון דולר, כי זה כמובן סכום סביר לשלם למישהו עבור שבועיים של עבודה קשה.

מאז פוטר ובעודו מתאמץ לגמור את החודש, וייאלונגה הודיע כי ישוב לולנסיה עם הצעת רכישה של 75 מיליון יורו והצהיר ברוב שפיות כי "אמשיך להיאבק כדי שההיסטוריה תקנה לי את מקומי המוצדק". בתווך, הספיק ידידנו הלא-מאוזן לפלרטט עם חטאפה ובסופו של דבר להצהיר כי מה שהוא באמת, אבל באמת רוצה זה להיות נשיא ריאל מדריד. במובן מסוים אפשר להבין אותו, בימים בהם נראה כי כל מה שדרוש לתפקיד – בבארסה או בריאל - הוא להיות עורך דין בגיל העמידה עם אגומניה ופה שלא נסגר. אבל מה שלא ניתן להבנה הוא מידת התלישות מהמציאות של סולר וחבורתו: למה למנות אדם כזה לתפקיד? למה לעשות אינספור תרגילים כדי לנסות ולהראות שהשליטה במועדון עברה לידיים אחרות (כרגע אלו של הנשיא הנוכחי ויסנטה סוריאנו)? ובעיקר – למה לעזאזל לחשוב שהבנקים הגדולים ייתנו עכשיו, דווקא עכשיו, הלוואת חירום ענקית למועדון?

הצורך בהלוואה הזו נובע בעיקר מכך שבעוד רגע של גאונות ניהולית, סולר החל בפרויקט הבניה של האיצטדיון החדש (הנואו-מסטאייה) לפני שהמסטאיה הישן נמכר. על רקע המשבר הכלכלי העולמי, הניכר במיוחד בתחום הנדל"ן, הבנק הגדול באזור והמממן העיקרי של ולנסיה לאורך השנים, "בנקאחה" (בולנסיה לא חזקים מדי בשמות יצירתיים), מסרב כרגע לספק עזרה כלשהי למועדון כל עוד לא יהיה ברור לחלוטין מי רוכש את האיצטדיון הישן ובאיזה מחיר. תחינותיו של סוריאנו הובילו רק לתשובה אחת – נו ויי, חזוס. בתגובה עבר סוריאנו מדברי פיתוי לעצבים כשהודיע ש"מצער לראות כיצד מוסד ולנסיאני מפנה את גבו למועדון", רמיזה קלושה ללאומיות אזורית ולניסיון חילוץ בסגנון בארסה ("אנחנו סמל לאומי, תנו לנו כסף").

במקרה של בארסה, הטריקים הזולים הללו עובדים והבנקים מגיבים עם ארנקים שלופים (לא עניין של מה בכך, במיוחד בהתחשב בכך שהקטלאנים ידועים כקמצנים). במקרה של ולנסיה, לעומת זאת, הפניה לסנטימנט לאומי גרמה קרוב לוודאי לתגובה רהוטה אצל הבנק – פחחחחח. הניסיון לקדם זהות ולנסיאנית נפרדת ספג מכה אנושה כבר באמצע שנות ה 80': בעידוד הממשלה האזורית ועל רקע פעילותה העיקשת של קבוצת בלשנים, שניסתה להוכיח שולנסיאנו היא לא דיאלקט קטלאני אלא שפה בפני עצמה, גילו מספר ארכיאולוגים לאומניים מה שהייתה לטענתם 'אבן עתיקה', קודמת להופעת הקטלאנית, עם תחריט בולנסיאנו. רק שהאבן נתגלתה בבדיקות מעמיקות כחלק מעבודות בניה שהתבצעו ב...1963. לאומיות ולנסיאנית נפרדת? ספרו על זה לעיתוני קטלוניה. את החמישים מיליון יורו שסוריאנו צריך עד סוף החודש כדי לשלם את כל הוצאות המועדון הוא יצטרך לגרד באמצעי סחיטה רגשית אחרים.

אי אפשר לתרץ את המשבר הפיננסי של ולנסיה רק בתזמון חסר מזל סביב הבניה של איצטדיון חדש. הלחץ העצום שמסביב למועדון הזה הוא גורם עמוק יותר שמחריף את הצרות הניהוליות, ונובע בין היתר מאוהדים עם להט שקשה לתארו – גם לחיוב וגם לשלילה. לחיוב, אוהדי ולנסיה מתגאים למשל במנולו דל-בומבו (בומבו – תוף), האיש שעשה קריירה מכרס בירה ותוף וידוע כאוהד המפורסם ביותר של נבחרת ספרד ושל ולנסיה, ומחזיק בבאר הצמוד למסטאייה. באתרו הרשמי (!) בספרדית כמו גם בערך המוקדש לו בויקיפידיה (!) תוכלו לגלות, למשל, שמנולו עשה כמעט 16,000 קילומטרים מטורפים בטרמפים כדי לצפות בנבחרת ספרד בגביע העולם הביתי ב-1982, וכי לאור נסיעותיו הבלתי פוסקות למשחקי חוץ באינספור חורים הוא אפילו הפסיד את משפחתו, שפשוט נעלמה כאשר חזר ממשחק חוץ כלשהו, אחד מיני רבים, ב-1987.

הצד השני של הלהט הזה הוא שבכל משחק נתון יכולה להתרחש פניולאדה, ושכל מאמן כושל עלול להישרף בפאלאס הבא. מאמנים צריכים להתמודד, אם כן, גם מול הנהלה בלתי אפשרית וגם מול אוהדים בלתי אפשריים. אין פלא שהמפוטרים נושמים לרווחה כאשר הם עוזבים, ולא רק בגלל הצ'ק: קיקה סנצ'ז פלורס, למשל, הצהיר בעונה שעברה כי "הפסדתי עבודה אבל הרווחתי חיים". הלחץ העצום סביב המועדון מביא גם לרכישות מופרכות (במחיר ו/או בתועלת), דוגמת אלו של אבר בנאגה, ניקולה זיגיץ' והדוויגס מאדורו בסכום כולל של 45 מיליון יורו. הראשון הוא פוטנציאל שייקח כמה שנים טובות להבשיל. השני פשוט גבוה וזהו. הדבר היחיד שמעניין בשלישי הוא השם ההארי-פוטרי שלו.

כל הבעיות המטרידות הללו רק מדגישות עד כמה אונאי אמארי, שהוביל את הקבוצה לפתיחת עונה נפלאה, הוא מאמן מוצלח. אמארי עוד יגיע רחוק מאוד, אבל לגבי ולנסיה – לא בטוח. ככל שהקשיים הפיננסיים מתגברים והמועדון נראה קרוב יותר ויותר לפשיטת רגל, הצרות מחוץ לכר הדשא מחלחלות פנימה - כפי ש-75 דקות נוראיות מתוך 90 מול בארסה העידו היטב. כמו ברומא העתיקה, שכיות החמדה של האימפריה עדיין שם (דויד וייה, דויד סילבה) אבל על זמן שאול בלבד. האש כבר החלה להתפשט – וכל הדרכים מובילות לאשם המקורי, חואן סולר, שמגיב כמעט באדישות לכל העניין. סולר נראה יותר כמו נהג משאית מאשר נגן כינור, אבל כנראה שנירון לא לבד.

לצד ולנסיה, גם ריאל מדריד ספגה רביעייה בסוף השבוע הזה. בעוד שחקני ולנסיה יכולים להאשים רק את עצמם (עם כל הכבוד לביצועים המהוקצעים של ברצלונה), שחקני ריאל בהחלט יכולים להאשים גם את השופט, על שני פנדלים ברורים שלא נשרקו ועל צהוב שני מיותר לחלוטין לרובן שמחה על הפנדל השני. זו הייתה באמת אחת מתצוגות השיפוט הנוראיות ביותר בליגה הספרדית בשנים האחרונות – וזה אומר המון. אבל עם כל הכבוד לשופט, זה פשוט לא מספיק לריאל. כי עם תואם-שטראובר בשער במחצית הראשונה (פשוט לא יכול להיות שזה היה קסיאס), עם מרסלו הבלתי ברור ועם סלגאדו שנראה כאילו באמת היה רלבנטי רק במאה הקודמת, שוסטר יודע למה הוא מכין את הקרקע לתבוסה מול בארסה. כרגע, עם כל הכבוד – ויש הרבה מאוד כבוד – לרוח הלחימה המרשימה שריאל מציגה בכל משחק, יותר מדי דברים לא סבירים צריכים לקרות כדי שריאל תצא בשלום מהקמפ-נואו.

אם אוהדי ריאל מחפשים סיבות לאופטימיות, הם צריכים להסתכל על ולנסיה ולהגיד תודה על כך שהקבוצה שלהם, כמו בארסה, היא מוסד לאומי שלעולם לא יפשוט רגל. כמה רחוקה נראית עונת האליפות האחרונה של ולנסיה, לפני סולר, כאשר הנשיא דאז חיימה אורטי הצהיר כי המפגשים בין ולנסיה לריאל החליפו את אלו בין בארסה וריאל כמפגשי הסופר קלאסיקו של ספרד. ריאל תשחק בקלאסיקו של הליגה גם בשנה הבאה. ולנסיה? שם כנראה יגידו תודה אם בכלל יהיו בליגה.