קטנה ומטריפה

לא מעט דברים מעניינים קרו בסוף השבוע האחרון בספרד, אבל אולי המרשים מכולם הוא המאזן של חטאפה אחרי שבוע בו נפגשה עם שתי הגדולות – 4 נקודות מתוך 6 אפשריות. למרות ההישג הזה, כנראה שעדיין אין לכם מושג למה בדיוק הקבוצה הזו קשורה בחיים, אם בכלל. אבל במועדון הקטנטן מהפרבר הדרומי של מדריד לא מתרגשים. הם רגילים לזה ומנצחים עם זה – בעיקר, הפלא ופלא, מול הקבוצות הגדולות – כדי להוכיח שוב שגם בכדורגל הממוסחר כל כך ניהול חכם יכול לפעמים לקדם גם את המועדונים הצנועים ביותר.

כמות האנשים והאירועים בהם זילזלו בחטאפה יכולה לפרנס את הטור השבועי בערך עד פרישתו של הכישרון האחרון שבארסה ו/או ארסנל החתימו – ותסמכו על ונגר שהכישרון הזה עוד לא בן שש. הנה כמה דוגמאות סמליות: עוד לפני הקבוצות הגדולות, זלזלו בחטאפה אפילו השחקנים הקטנים. דני גוויסה איים בקיץ 2007 שיעזוב את הקבוצה לטובת מאיורקה כי זהו "מועדון גדול יותר". בהתחשב בכך שההיסטוריה של מאיורקה מכילה את סמואל אטו ו...סמואל אטו, קשה היה לומר שמדובר במחמאה גדולה לחטאפה. הנשיא אנחל טורס נקט כהרגלו בתגובה מחוכמת, ואיים בחזרה שגוויסה עלול למצוא את עצמו בערבות רוסיה אצל רובין קאזאן, תמורת 4.2 מיליון יורו.

דני שובבני נרגע מהר והצהיר ש"אני לוקח את ההכנות לעונה יותר ברצינות מאשר בעונה שעברה" ואף הדגיש בנחרצות, בעודו חש קור סיבירי מתקרב, כי "למדתי לסתום את הפה", אך טורס לא השתכנע ומכר את גוויסה ל... מאיורקה. על פניו המהלך נראה היה כמקח טעות: באיים הבלריים גויסה ירש את סלבה באייסטה ודייגו פורלאן (הקצת יותר מוכשר) כמטאטא היורה לעונה אחת של הליגה עם כמות בלתי הגיונית בעליל של 27 שערים. אבל השנה בפנרבחצ'ה גוויסה חוזר למימדיו הטבעיים, וטורס, כרגיל, יכול להיות מרוצה מקבלת ההחלטות שלו – בעיקר בגלל שהדבר האחרון שמועדון קטן צריך הוא חלוץ מרכזי שיסביר עד כמה הוא קטן.

קבלת ההחלטות האינטיליגנטית של טורס היא הגורם המרכזי לכך שחטאפה מצליחה להגיע בשנים האחרונות לגבהים אותם לא הכירה בעבר. המועדון נוסד לראשונה ב 1945 והתפרק בראשית שנות השמונים אחרי שעשה הרבה מאוד כלום. חטאפה נוסדה מחדש ב 1983; טורס התמנה לנשיא ב 2001. שלוש שנים לאחר מכן, בעונת 2004-2005, עלתה חטאפה לראשונה בתולדותיה לליגה הבכירה ובניגוד לכל התחזיות היא עדיין שם, עם שתי הופעות רצופות בשנתיים האחרונות בגמר גביע המלך ומעמד בטוח למדי כקבוצת מרכז טבלה לגיטימית.

היכולת של טורס למשוך מאמנים צעירים ומוכשרים למועדון (לאודרופ, שוסטר, קיקה סנצ'ז פלורס) ל'תקופת חניכה' היוותה פקטור מרכזי בהצלחה. השנה אומנם בחר טורס בפניו המנוסות, המדוכדכות ונטולות הצוואר של ויקטור מוניוז, אבל לפחות על המגרש הגישה העקרונית נותרת בעינה. חטאפה ממשיכה לסמוך על שחקנים ותיקים כדי שאלו שישרו ביטחון על כישרונות צעירים. את מקומו של גיגה קרוביאנו תפסו כיום קוסמין קונטרה ופאטו אבונדנסיירי, שעוזרים לילדים דוגמת חואן אלבין (22) וחיימה גבילאן (23) להתעלות על עצמם דווקא במשחקים ה'מפחידים'. לכן גם לפני הניצחון מול ריאל מדריד, בו אלבין כיכב עם שני שערים ובישול לצידו של גבילאן, אף אחד – ובוודאי לא שוסטר – כבר לא המעיט בקבוצה הזו.

גם קבוצות פאר אירופאיות דוגמת מנצ'סטר, אינטר ובאיירן היו מרוצות מתיקו וניצחון מול בארסה וריאל בתוך שבוע – ובאיירן מוזכרת כאן לא במקרה. פרנץ בקנבאואר, שכבר לפני שנים החליט לבטל במחי הבלי פיו את הסטריאוטיפ על הגרמנים המנומסים, הכריז בעונה שעברה, ערב מפגש רבע הגמר של גביע אופ"א בין באיירן לחטאפה, שהוא מעולם לא שמע על הקבוצה הזו, וגם לא על המאמן שלה. החלק הראשון של המשפט היה גס רוח; השני היה טיפשות לשמה, בהתחשב בעובדה שאת חטאפה אימן בשנה שעברה מיכאל לאודרופ. הנשיא טורס הצהיר בתגובה שהוא מעדיף להזמין פיצה למלון מאשר להגיע לארוחה המסורתית לפני המשחק במינכן. בקנבאואר כמובן נאלץ להתנצל וטורס אכל שינקה עשוי היטב במקום פיצה, אבל בקנבאואר הקריח והלבין עוד יותר וכמעט נשנק עם השינקה שלו, כאשר באיירן נזקקה לשער שוויון של לוקה טונה בתוספת הזמן בגומלין במדריד כדי להשיג 3:3 דרמטי ולהציל את עצמה מהדחה. השערים, המשקופים והכרטיסים בשני המשחקים הללו תרמו למצב נדיר, בו גביע אופ"א נהפך לראשונה מאז הניצחון של ליברפול על אלאבס, למפעל מעניין.

שני המשחקים הללו גם הקנו לחטאפה מקום בלב האומה. ההזדהות של ספרד כולה עם הקבוצה המפתיעה של לאודרופ, שזכתה לכינוי "יורוחטה" הודות למעלליה ביבשת, באה לידי ביטוי ברייטינג. 7 מיליון ספרדים צפו בחטאפה כמעט מדיחה את באיירן, שני מיליון יותר מכמות האנשים שצפו בספרד מנצחת במשחק ידידות את איטליה שבוע לפני כן ופי שתיים יותר מכמות האנשים שצפו בחטאפה מדיחה את טוטנהאם סיבוב אחד לפני כן. מעבר לחיבה המתבקשת לאנדרדוגית שהגיעה משום מקום, היה כאן גם עניין של גאווה לאומית: מותר לבקר ספרדי, מותר להעליב אותו ולצחוק עליו, אבל אסור בשום פנים לזלזל בו. אפילו מתיאס פראטס, השדר של ערוץ אנטנה 3 הידוע בשלוותו היחסית, לא הפסיק לצעוק כאשר קונטרה הבקיע שער שוויון בתוספת הזמן של המשחק הראשון במינכן, עד כדי כך שהעיתונים למחרת הגדירו את הרעש שהשמיע כווליום בעוצמה של 8.5 בסולם ריכטר. מאיר איינשטיין לא לבד.

אחת הסיבות להצלחה הנפלאה (במונחים יחסיים כמובן של חטאפה) היא אכן העובדה שאף אחד לא באמת נגדם. בספרד, כאשר כל הצלחה של ריאל מדריד או ברצלונה נתפסת תמיד כעלבון לנשמתם של אוהדי הצד השני, זהו לא עניין של מה בכך. חטאפה אולי קשורה למדריד עמוקות (טורס מחזיק בכרטיס חבר של ריאל), אבל עדיין איכשהו חביבה על כולם. ילד יכול ללכת בבטחה עם חולצה של חטאפה ברחוב, בכל מקום במדינה, בניגוד ברור לאלו שיילכו עם חולצה של ריאל בחבל הבאסקים או חולצה של בארסה במדריד. עצם הרעיון שמישהו יילך עם חולצה של חטאפה הפסיק להיות מגוחך אחרי המשחקים מול באיירן, ועוד יותר מכך אחרי צמד המשחקים מול בארסה בחצי גמר גביע המלך, חודש לאחר מכן. רוב חובבי הכדורגל ובעיקר אוהדי בארסה זוכרים את ה"מסידונה" מהמשחק הראשון בו ניצחה בארסה 2:5. מיעוט בראשות אוהדי ריאל מדריד זוכר את ה-0:4 המדהים של חטאפה (תחת שוסטר) בגומלין, ההוכחה הברורה הראשונה לסוף עידן רייקארד בבארסה.

מעבר לאירוע המכונן הזה מבחינת אוהדי ריאל, חטאפה משמשת בשנים האחרונות כ"מקום ההתבשלות" הזמני של שחקני הקאנטרה של ריאל מדריד בטרם הם מקבלים צ'אנס בקבוצת האם. רובן דה לה רד המושבת הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר; אסטבן גרנרו, "הפיראט", שהתעלל בגאגו בשבת הוא דוגמה נוספת. בסופו של דבר, שני הצדדים גוזרים קופון, אבל הרווח היחסי של חטאפה בולט בהרבה – היא מקבלת לשורותיה את השחקנים שמסוגלים לעשות את ההבדל בין עונה רגועה ואולי אפילו מוצלחת, לבין מאבקי תחתית מורטי עצבים. לשחקנים הללו אפשר להוסיף אחרים דוגמת קאלו אוצ'ה (שמככב כנראה בסיוטים של קנבארו במידה שגורמת לך לחשוב שאולי האיטלקי לא היה באמת פצוע הפעם) שמסרב באופן אידיאולוגי לכבוש מול קבוצות אחרות מלבד ריאל. כנראה שחטאפה תמשיך להוציא תוצאות מול הגדולות ולעיתים להפסיד גם לנמושות הליגה בדרך לעוד מקום עשירי. גם זאת יציבות.

בכל קיץ מחדש הנשיא טורס נאלץ להשתיל בגופו את הסלולרי כאשר הוא עסוק בלבנות שוב את הקבוצה שנמכרה לה יחדיו על מאמניה ושחקניה, ובכל קיץ מחדש הוא איכשהו מצליח. אבל סביר להניח שגם הוא יודע שלא לעולם חוסן – ובסופו של דבר יצטרך להיות בסיס יציב יותר לטיפוס ההדרגתי של המועדון שלו כלפי מעלה. המודל שלו בכל הקשור לסגל מתחלף הוא בוודאי סביליה, אבל גם למודל הזה יש מגבלות, כפי שהעיד הניגוד בין שחקני בארסה לסביליה בראמון סנצ'ז פיחואן.

גם אם נשים בצד את תחרות הכינויים הדביקה של עיתוני קטלוניה בשיתוף קוראיהם ("החלום של פפ", "סופרטים פפ" ו"לוס בייביהאוס" הן כמה מהאפשרויות המבחילות ביותר שהועלו), קשה להתעלם מכך שהשחקנים המרכזיים של בארסה אכן הופיעו ברגע האמת ובגדול, בעוד אלו של סביליה פחות או יותר נעלמו. קאנוטה ניסה (והחמיץ החמצה במימדים רוזנטליים, חמישה מטרים מהשער, לבד עם כל הזמן שבעולם, למשקוף), אדריאנו רצה וזה פשוט לא יצא. לואיס פביאנו בלט רק באדום הישיר שקיבל. עוד 'הצטיין' במחצית השניה דייגו קאפל שהמשיך להתקפל (אין קשר לסבלימנאל והצל) בחוסר נחישות מול המגנים היריבים ובהצגות בהן הספיק להתפרסם.

מולו באגף ניצב דני אלבס, הסמל הבולט ביותר של מדיניות ה"תמיד כדאי למכור את הכשרונות שלנו ב-30 מיליון יורו כי נביא במקומם עוד" של הנשיא דל נידו. בשבת, אלבס, כמו מסי, צ'אבי ואטו, היה הכי חד שרק אפשר. לבחור שחקנים בפינצטה, לפתח אותם ולמכור אותם בסכומים מכובדים זו אסטרטגיה מצוינת – אבל היא תביא אותך רק עד לנקודה מסוימת. כדי לעבור אותה סביליה תצטרך לשמור על השחקנים שמסוגלים לעשות את ההבדל גם כשזה באמת משנה. כרגע לפחות, יש מעט מאוד שחקנים בליגה שאכן אפשר לסמוך עליהם שיצליחו בכך באופן עקבי, והם כנראה לא נמצאים בסביליה. אחרי עידן פיגו וזידאן, כאשר שניידר וואן ניסטלרוי פצועים, וואן דאר ווארט נוכח נפקד וראול דועך לאיטו, נראה גם שרובם נמצאים בקטלוניה.