למה לא עכשיו מה שבטח יבוא כבר מחר?

הספורט האמריקאי יכול להיות מאוד משונה לפעמים. קחו את הניקס, למשל. אי אפשר היה להתעלם מכך שמשהו טוב קרה לבדיחה של הליגה בשנים האחרונות מאז שמייק ד'אנטוני התחיל להפעיל את השיטה המפורסמת שלו שם. בהגנה לא הייתה לו הרבה עבודה כי הם ידעו לא לשמור גם לפניו, אבל בהתקפה אף אחד לא ציפה שהשינוי יהיה כל כך מוצלח ומהיר. מי שחשב שהשיטה שלו הייתה תלויה לחלוטין בסטיב נאש מקבל אותה מפקדת גם עם כריס דיוהון. ומי שחשב שאי אפשר להצליח בריצה והפצצה עם קלעים בינוניים מקבל את הפתיחה הטובה ביותר של הניקס בשנים האחרונות, למרות אחוזים לא מרשימים מהשדה.

כמובן שההנהלה התרשמה מהפתיחה המוצלחת והמפתיעה ואפשרה לד'אנטוני לפתח את החבורה הצעירה שהצליח ללקט בערימת הגרוטאות שקיבל. נו, אולי בעולם מקביל. במציאות, דוני וולש ביצע שני טריידים ביום אחד, בהם נפטר משני הסקוררים הבולטים של הקבוצה והביא במקומם חיגר, פיסח וצולע (חידה - מי מהשלושה זה קטינו מובלי? בין הפותרים נכונה יוגרל סטיב פרנסיס).

כמובן שהקהל והתקשורת קיבלו את המהלכים של וולש בהלם וקטלו אותו תוך רמיזה לכך שאולי איזייה לא היה הכי גרוע שיש. טוב, אני מתחיל לייצר יותר מדי עולמות מקבילים. הקהל קיבל את הטריידים בתשואות, התקשורת פרגנה ולאף אחד לא נראה אכפת במיוחד מכך שד'אנטוני נאלץ להתחנן למביא המגבות שיתרום כמה דקות בעמדת הגארד. וכל זה למה? כי הטריידים האלה יוצרים אופציה לכך שאולי, אם יתרחשו תנאים מסוימים וכולם ילבשו את חולצת המזל שלהם מעכשיו ועד קיץ 2010, הניקס יצליחו להביא את לברון ג'יימס.

אני חייב לציין בשלב הזה שגם אני אהבתי את הטריידים ומיד אמרתי לעצמי שוולש יודע מה שהוא עושה, ובכל זאת קשה להתעלם מהתופעה המשונה בה קבוצה צעירה במומנטום טוב זורקת לפח שנתיים (!!) בשביל הסיכוי להביא סופרסטאר ב-2010. רק התרבות האמריקאית, בה מקום שני הוא כשלון, יכולה לייצר סיטואציות כאלה. הניקס ויתרו שתי העונות הקרובות מתוך הבנה שהחומר הקיים לא יוביל אותם לאליפות, ולברון יהפוך אותם לקונטנדרים מעצם נוכחותו.

ואולי אנחנו המשונים כאן? בספורט האירופאי והישראלי יש מקום להפסד בכבוד ולתופעות כמו מכבי פ"ת, אסטון וילה או מכבי ראשל"צ בכדורסל, כולן קבוצות שמוותרות על כל שאיפה לאליפות ומוכנות לחתום על חיי נצח במקומות 4-6. אם אליפות הייתה המדד היחידי שנחשב, ל-90 אחוזים מקבוצות הכדורגל והכדורסל באירופה לא היתה זכות קיום. ב-NBA יכולה כל קבוצה לפנטז על אליפות בעתיד הלא יותר מדי רחוק, לכן אין קהל שמרוצה כאשר הקבוצה שלו מסתפקת במקום טוב בשולי הצמרת.

הניקס לא לבד. השנה וחצי האחרונות כללו כמות מדהימה של קבוצות שהחליטו לפרק את החבילה כדי לפנות מקום בתקרת השכר או בשביל להביא כוכב. לבוסטון זה עבד נהדר, אבל פיניקס ודאלאס, שפירקו תלכיד שרץ שנים עבור סופרסטארים מזדקנים, לא יצאו מרוצות. דטרויט עשתה מהלך דומה ופירקה את הרביעיה המפורסמת שלה בעבור כוכב מעבר לשיא שגם יפנה לה מקום מתחת לתקרה בהמשך. ניו ג'רזי עושה כל מה שצריך כדי שיהיה לה צ'אנס בקרב על הלברון ב-2010 וגם היא, כמו הניקס, ויתרה על השנתיים הקרובות במוצהר.

בכלל, החודש הראשון של העונה כלל כמות מטרידה של שינויים. ראינו טריידים שמשנים לחלוטין קבוצות וקיבלנו פיטורי מאמנים. זה מטריד כי המסר שהג'נרל מנג'רים מעבירים כאן הוא ברור - בניית הסגל וביסוס השיטה והתיאום בין השחקנים בתקופת ההכנה הארוכה אינם חשובים. הדברים שאנו אוהבים לראות בהם החשובים ביותר, המייצגים של חשיבה נכונה, זניחים עבור הקבוצות הללו. אם יש הזדמנות לפנות מקום מתחת לתקרה, להביא כוכב או לזעזע את המערכת קופצים עליה אפילו בנובמבר, אפילו על חשבון תהליך בנייה מוצלח שמתפתח.

כאשר אליפות היא המטרה היחידה מתבררת האמת המרה, והיא שבניית סגל עמוק בעבודה של שנים, יצירת תלכיד מגובש ומאוזן, פיתוח תיאום והדגשת המשחק הקבוצתי הם נחמדים אבל לא מספיקים. כדי לקחת אליפות ב-NBA צריך כוכב. פרט לאותו תלכיד חד פעמי של הפיסטונס של לארי בראון, כל אלופה ב-30 השנים האחרונות התבססה לפחות על סופרסטאר אחד. רק כאשר יש לך את הפרנצ'ייז פלייר האמיתי אתה יכול להתחיל לחשוב על הדברים האחרים.

סן אנטוניו נחשבת לדוגמא המובהקת ביותר לקבוצה שעלתה לגדולה בזכות דגש על המשחק הקבוצתי, התלכיד המגובש והחשיבה לטווח ארוך. אבל כל זה לא היה הופך את הספרס לפרנצ'ייז המצליח בכדורסל, ואולי בספורט האמריקאי, בעשור האחרון, אלמלא נפל להם לידיים טים דאנקן עם המון מזל. לכן, מבין השלישיה המובילה של קבוצת העשור, אר סי ביופורד, גרג פופוביץ' ודאנקן, השחקן הוא החוליה החשובה ביותר. יש עוד ג'נרל מנג'רים ומאמנים שבנו קבוצות נהדרות בעשור הזה, אבל להן לא היה דאנקן, וכדי לנסות לבצע את הצעד הנוסף לטבעת הן נאלצו לפרק את החבילה ונכשלו. אם לריק קרלייל, למשל, היה את דאנקן במקום את ג'רמיין אוניל באינדיאנה, האם הוא עדיין היה נחשב למאמן כושל?

פתיחת העונה עומדת, אם כן, בסימן הסופרסטארים, ובעיקר החבורה שכינויה הוא "קיץ 2010". בזמן שקבוצות מפנות להם מקום, הם עצמם מוכיחים שהם שווים את זה. לברון מוליך את קליבלנד למאזן השלישי בטיבו בליגה עם יכולת פנומנלית, דווין וויד חוזר לשחק ברמה של אחד משלושת הגדולים וכריס בוש פותח את העונה, די בשקט, עם מספרים מפחידים (27.6 נקודות ו-10.5 ריבאונדים למשחק, שלושה משחקים של 39 נקודות ומעלה בששת האחרונים). אליהם ניתן להוסיף את דוויט הווארד בעוד פתיחת עונה מפלצתית.

המשותף לארבעה הוא שכולם נמצאים במזרח. השחקן הצעיר היחיד במערב שעומד בסטנדרטים של השלושה האלה כרגע הוא כריס פול. לא שחסרים במערב צעירים איכותיים ביותר, כמו דרון וויליאמס וברנדון רוי, למשל, אבל כרגע השמות החמים ביותר נמצאים במזרח.

בעונה שעברה, כאשר הפער בין המערב למזרח שבר שיאי אבסורד, הרבה דייויד שטרן לדבר על תנועת המטוטלת שבסופו של דבר מתאזנת. איך שזה נראה כרגע, לפעמים קורה שהוא צודק. פתיחת העונה הנוכחית מסמלת את שובו של המזרח, ובגדול. לא רק הסופרסטארים המבטיחים ביותר נמצאים שם, גם ארבע מחמש הקבוצות שהפסידו חמישה משחקים או פחות, ורק שתיים משמונה הקבוצות שניצחו חמישה משחקים או פחות.

בעוד שבמערב שש קבוצות נראות לא רלוונטיות למאבקי הפלייאוף, במזרח יש 13 שנעות סביב 50 אחוזי ההצלחה. זה כולל קבוצות שהיו אמורות להיות נמושות בעיני רבים, כמו הניקס, הנטס והפייסרס שמשחקות בלי אחד משני השחקנים הכי טובים שלהן. מכיוון שגם רוב הקבוצות שמפנות מקום ל-2010 נמצאות במזרח, בהחלט ייתכן שאנו בדרך לתנודת מטוטלת רצינית.

היתרון העיקרי שנשאר למערב בקרב הקונפרנסים הוא הקבוצה הטובה ביותר בליגה. בדומה לבוסטון של פתיחת העונה שעברה, הלייקרס מספיק טובים כדי להתחיל להדאיג את אוהדי הבולס בכל מה שקשור לשבירת שיא מאזן העונה הרגילה. לעומת בוסטון, שהורידה הילוך לאחר שהשתלטה על הליגה, אצל הלייקרס התחושה היא שהם מסוגלים גם להעביר עוד כמה הילוכים קדימה. ללייקרס יש גם על הראש את בוסטון ואת קליבלנד עם הפתיחה הנהדרת שלהן, שאולי לא יאפשרו להם להוריד הילוך גם אם תרצו.

בפתיחת העונה עלו תהיות לגבי הקשיחות וההגנה של הלייקרס, החודש הראשון לא השאיר מקום לתהיות. פיל ג'קסון בנה חבורה קשוחה בה גם השחקנים שלא נחשבים לשומרים גדולים, כמו ולדימיר רדמנוביץ' וסאשה ויאצ'יץ', מוציאים את המיץ לשחקנים שלהם, וכך החלה בנייתה של קבוצת הגנה גדולה.

לפי קווין פלטון מהאתר basketballprospects.com, השיטה ההגנתית עליה מתבסס ג'קסון היא זו של יצירת מלכודות. העזרה מגיעה כבר משחקני הכנף, ושחקני הפנים עומדים גבוה ומצמצמים את המגרש ליריבים. השחקן המרכזי בהגנה הזו הוא אנדרו ביינום, שהזריזות הנדירה שלו לשחקן בגובהו מאפשרת לו לעמוד רחוק מהסל ועדיין לא לאפשר חדירות. כך הלייקרס גם מונעים חדירות וגם כופים איבודים. החסרון העיקרי של שיטה כזאת הוא שהיא חשופה לשלשות, אך בינתיים שחקני הכנף זריזים ונחושים מספיק כדי לכפות זריקות קשות.

בהתאם לזאת, הלייקרס מובילים את הליגה בחטיפות ובאיבודים של היריבות, וזה לא בא על חשבון זריקות קלות. היריבות קולעות באחוזים רעים מהשדה, לוקחות המון שלשות, שאת רובן הן מחטיאות, והן כמעט אינן מגיעות לקו העונשין. העומק המדהים מאפשר לג'קסון אינטנסיביות שקבוצות אחרות לא יכולות להרשות לעצמן, כי כשחקן מתעייף עולה מישהו טרי מהספסל. כאשר מוסיפים לכך את היכולת לשחק עם ביינום, קובי וטרבור אריזה, שלושה שיושבים בול על שיטת המלכודות, מקבלים קבוצה שגם מבחינה הגנתית היא אחת מהשלוש-ארבע הטובות בליגה. וכשיש לך את ההתקפה הטובה ביותר, לא מדובר בחדשות טובות לשאר 29 הקבוצות ב-NBA.