מגיע לכם יותר

אמריקה משתגעת מלברון, ארגנטינה מטורפת מטניס, יוון נסערת מכדורסל, ורק ישראל נותרת מאחור. פז חסדאי על כל אירועי הספורט שפספסתם השבוע

יום ב', הדרבי, בלומפילד

גם אם אתקשה למצוא לכך סיבה הגיונית, הרי שרוב הטעויות בחיי נעשו במודע. אין מדובר בתאונות או במעידות טרגיות, את הנזקים של השטויות שעשיתי בחיי צפיתי מראש, ומשום מה לא מנעתי אותם. לא ברור למה שוב אכלתי מנת חומוס-מסאבחה באמצע הלילה, למה שתיתי את הצ'ייסר ההוא אם כבר לפניו הייתי על סף עילפון, מדוע לא ניגשתי אל הבחורה החייכנית ההיא, למה כן ניגשתי אל הבחורה החייכנית ההיא. אין פלא, אם כך, שכבר כמה ימים אני מתקשה להבין - מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשהחלטתי ללכת לדרבי? הלא ידעתי שאתענה, ידעתי שזו טעות, זכרתי את התקפי החרדה. אז למה עשיתי את זה לעצמי?

הייתי צריך ללמוד משמלוק. במשך שנים מנהלה המיתולוגי של מחלקת הכדורסל לא נכח בדרבים, על אף שבתקופתו מאזן הכוחות היה די ברור. הוא פשוט לא עמד בזה. בזמן המשחקים הוא תר סביב האולם, מנסה להתנתק מהמתרחש, רק נושם אוויר בריא בניסיון לשמור על הבריאות. כנראה שגם לי לא תהיה לי ברירה אלא ללכת בדרכיו של שמלוק, ובפעם הבאה, אם בכלל אצפה במשחק, זה יהיה בביתי, בניחותא, הרחק מהאווירה המלחיצה בבלומפילד, הרחק מהמחזות קורעי הלב של שערים 5-4 מקפצים משמחה. לצערי, אין זו הפעם הראשונה שאני מבטיח לעצמי הבטחות מהסוג הזה. בדיוק כמו אותו חומוס באמצע הלילה, ספק גדול אם גם בפעם הבאה אעמוד בפיתוי.

אז לכבוד אותו דרבי ארור - שבו נכחתי על אף שלא הייתי אמור לעשות זאת - להלן רשימה של אירועים ספורטיביים שאירעו השבוע שכן היינו אמורים לראות, אך לצערנו לא זכינו לכך.

טוב לדעת (מקודם)

נהגים חדשים - מה חשוב לדעת לפני שעולים על הכביש?

לכתבה המלאה

יום א', ארגנטינה–ספרד, גביע דייויס

דברים נפלאים קורים לטניס כאשר מעורבת בו הלאומנות. יפה לראות כיצד הספורט הלבן סופג את המרכיבים האמוציונליים כשהענף האינדיבודאלי הופך לספורט קבוצתי, ובבת אחת כל גינוני הנימוס נזנחים הצדה. הקהל, שבדרך כלל שומר על כללי הטקס, מאבד כל זכר לניטרליות, ופתאום מתברר שגם הטניסאים נהנים מהטירוף ביציעים. כי מה בסך הכל מחפש ספורטאי? אוהדים משולהבים, שירה בלתי פוסקת, צעיפים מתנופפים באוויר, אנרגיות מהקהל. וכשמדובר בארגנטינה, הרי שכל נקודה היא כמו גול. אם זה לא היה מוגזם, הם היו רצים לגדר בתום כל משחקון.

המאבק מול ספרד, האחות הגדולה מאירופה, היה הרבה מעבר לטניס. האורחים סיפרו כי מעולם לא ספגו כאלה קללות ונאצות. פרננדו ורדאסקו, שלאורך כל הקריירה שלו ייצג רק את האינטרסים של עצמו, הודה בתום ההתמודדות כי אף פעם לא הרגיש כזו מוטיבציה לנצח. אז אם העולם כולו התמוגג מטניס בשיאו, מגמר מרתק של ענף פופולרי, למה רק בישראל קיבלנו חצאי דיווחים באינטרנט? האם לזה אנחנו ראויים? מדוע לא יכולנו לטעום קצת מהאנרגיות של האירוע הספורטיבי המופלא הזה? מתברר, רבותיי, שאנחנו כנראה לא משלמים מספיק לערוצי הספורט.

יום א', אולימפיאקוס–פנאתינאייקוס, יוון

אין ספק שחובבי הכדורסל האירופי בישראל הם חבורה די קטנה והזויה (וכפי שהגדיר זאת פעם ידידי, רובם עובדים ב"ישראל היום"), אך אם יש משחק כדורסל אחד ביבשת שעשוי לעניין את אוהדי הספורט הנורמלים, הרי שזה הדרבי היווני. וזה לא כדי לראות שוב את הלפרין מושפל שוב על ידי שאראס (על אף שהישראלי דווקא הצטיין הפעם), אלא בעיקר כדי ליהנות מ-18 אלף מטורפים ביציעים, משני מאמנים פסיכופטים על הקווים, מעשרות עצורים עוד לפני שהמשחק החל, מהדלקת אבוקות והשלכת מטבעות, מיריבות מסורתית ומשנאה עמוקה, מקרב חפירות גברי וקשוח, מליגת כדורסל אמיתית ותחרותית. אבל שוב מתברר, רבותיי, שאנחנו מבקשים יותר מדי. כדורסל אירופי זה פיני, ותו לא.

כל השבוע, לברון ג'יימס

קשה להסביר באיזה כושר מטורף נמצא לברון. אולי, לשם המחשה, נסו לדמיין את פלה בשיא הקריירה. לא מזמן, למשל, הבנאדם הטביע מקו העונשין במהלך משחק רק כדי לסיים באלגנטיות התקפה מתפרצת. השבוע הוא עשה האלי-הופ ביד אחת כשהוא עולה מטר וחצי מעל לטבעת וכמעט שובר את הקרש. הוא מצעיד את קליבלנד למאזן מדהים כשהשחקן הכי טוב לידו בקבוצה זה אילגאוסקס. אין משחק שהוא לא מנפק בו שלושה-ארבעה מהלכי היי-לייט שמשאירים את הקהל פעור פה.

וכל זה, לידיעתכם, קורה לא רחוק מאיתנו. האתלט המופלא הזה פורח מדי לילה ומדהים את העולם, ואילו אנחנו צריכים להסתפק בתקצירונים מ"ספורטסנטר", מסרטוני יו-טיוב, מלינקים קצרצרים, מרסיסי שמועות. לא, רבותיי, זה פשוט לא הגיוני.

יום ד', גמר אולימפיאדת השחמט

דמיינו לכם עולם יפה. דמיינו לכם את תל אביב נרגשת לקראת אולימפיאדת השחמט. דמיינו מדינה תרבותית שיודעת להעריך ענף ספורט אצילי, את משחק המלכים. נסו לשער את מסכי הטלוויזיה ברחוב משדרים דיווחים חיים מהמשחקים, כששיחת היום היא הטקטיקה התוקפנית של נציגנו מקסים רודשטיין, שהדהים את יריבו האוקראיני עם התקפה של שני רגלים. דמיינו לכם כיצד העוברים והשבים בוהים במסך במבט מהורהר, מגרדים בזקניהם, מנסים לנתח את המתרחש על הלוח, מתווכחים בלהט על המהלך הבא ועל תיאוריות מסורתיות. דמיינו משלחת מכובדת מצפה לנציגינו בשדה התעופה, עם קבלת פנים רשמית, עם נאומי פוליטיקאים וגינוני כבוד למנצחים. דמיינו מקום שבו מתייחסים בצורה ראויה לחובבי הספורט. אנחנו עדיין רחוקים משם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully