ככה בונים מסורת?

בשנות ה-70 וה-80 ארסנל הייתה שם נרדף לשעמום. צורת המשחק הייתה הגנתית, וכללה שמירה על 0:1 קטן והתבססות על יציאה למלכודת נבדל. התותחנים זכו, אמנם, בתקופה ההיא בשתי אליפויות ושני גביעים, אבל לא הצליחו לשנות את הסטיגמה והפכו בעיקר למקור ללעג על הכדורגל הלא אטרקטיבי בעליל. הקומיקאי הבריטי המנוח אריק מורקמבה היה המוביל בתחום. מורקמבה השתמש במילה "ארסנל" כמילה נרדפת ל-Rubbish שמשמעותה: שטות או אפילו זבל ואשפה. במערכונים מפורסמים היה מגיב מורקמבה במילה "ארסנל" כששותפו למערכון, ארני וייז, היה משתעל. במערכון אחר, גילם מורקמבה מהפנט שמרדים את המטופל באמצעות שימוש במילת הקסם הידועה. רק ב-1996, אחרי שנים של ביקורות שליליות נוקבות, הגיע השינוי הקונספטואלי של התותחנים, עם מינויו של הצרפתי ארסן ונגר ושינוי שיטת המשחק מהקצה אל הקצה.

ארסנל הדגימה תופעה לא שכיחה בכדורגל העולמי של התקופה ההיא: זכייה בתארים דרך כדורגל הגנתי ושלילי, מה שהיום קצת יותר נפוץ. מכבי נתניה של העונות האחרונות, ובמיוחד של העונה הנוכחית, נראית כמי שנבנתה על היסודות הללו. עם סיום השליש הראשון בליגת העל, מתייצבת הקבוצה של לותר מתיאוס במקום השני, עם אחוזי הצלחה מצוינים ובמרחק של שבע נקודות מהדולקות אחריה. הכדורגל של נתניה יעיל, טקטי ומחושב, אבל לעיתים קרובות משחקה לא נעים לעין, אפור, הגנתי ומשעמם.

הויכוח הגדול במקרה של נתניה, קבוצה שבשנות ה-70 וה-80 התפארה בכדורגל התקפי, סקסי ומוחץ, הוא על שאלת הלגיטימיות. בעידן המודרני בו כדורגל הפך לשואו, בו השחקנים מקבלים סכומי עתק והצופים משלמים ממיטב כספם כדי לבוא וליהנות מהצגה, האם יש מקום לקבוצות מהסוג הזה, האם כל האמצעים כשרים על מנת לזכות בתואר, או שיש לדרוש גם דרך ולא רק את השורה התחתונה? אל תשכחו, למשל, את ריאל מדריד שנפרדה מפאביו קאפלו כי "הוא טקטיקן מדי". ההבדל בין נתניה לבין מכבי חיפה, שמוליכה את הטבלה, הוא כמו ההבדל בין הבחורה היפה, הסקסית אך גם הצעירה והמסוכנת, לבין זו החכמה, הקרה, המחושבת. במי אתם הייתם בוחרים?

ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי הציגה לא מעט קבוצות שעשו את זה בדרך המכוערת. עבור רובן הייתה זו הבלחה חד-פעמית - תואר שנכנס להיסטוריה, אבל לא מינף את המועדון ומיתג אותו כמצליח ומוביל. ושוב עולה השאלה: האם מכבי נתניה יכולה למנף עצמה דרך שיטת המשחק הנוכחית ולהפוך לפקטור משמעותי בכדורגל הישראלי לשנים הקרובות, או שזכייה בתואר, אם תקרה, תהיה אירוע נקודתי בלבד?

הכח רמת גן לקחה שתי אליפויות, ב-1965 וב-1973. השיטה הייתה פשוטה - כובשים שער ומסתגרים בהגנה. חוקי המשחק של אותם ימים אפשרו לשוער לקבל כדור מההגנה, להחזיק אותו ביד ולהעביר זמן כאוות נפשו. מספרים שהשוערים של הכח היו מחזיקים בכדור רבע שעה בכל מחצית. כשהקבוצה הייתה ביתרון, בזבוזי זמן בדמות פציעות היו דבר שבשגרה. המשחק היה נעצר וככה, כידוע, קשה מאוד לספוג שערים.

שחקן העבר משה יחיאל מספר: "הייתה הגנה חזקה, אבל לא קבוצה הגנתית. אליעזר שפיגל התאים את השיטה לשחקנים. היו לנו שחקני הגנה שידעו לעשות את העבודה ולא חיפשו פנטזיות וחלוצים מהירים. כל אחד ידע מה הוא צריך לעשות ואיך. לשחקני ההגנה הוא היה אומר: 'אתם לא כובשים? לא מבשלים? אז תעלו עד האמצע ותישארו שם'. שיחקנו יחד חמש שנים וזו הייתה הכח". למרות האליפויות, הכח לא שמרה על מעמדה בצמרת, ועונה מאוחר יותר כמעט וירדה ליגה. "ההמשכיות לא באה כי לא היה לנו בית לבוגרים ומחלקת הנוער. הורים לא שלחו את הילדים לקבוצה שאין לה איפה להתאמן והתהליך נגמר".

דוגמא נוספת היא הפועל כפר סבא של 1982, קבוצה קשה שהתבססה על הגנה חסונה, וזכתה באליפות מול מכבי נתניה שהייתה אז בשיאה. שחקן העבר נח איינשטיין נזעק: "לא שיחקנו הגנתי אף פעם, זאת המצאה. אולי כבשנו פחות מנתניה, אבל הקבוצה הייתה מורכבת משחקנים טובים וותיקים. היינו שום, פוגל, יאני ואני עם ניסיון וידע בכדורגל. היינו מאמנים על המגרש ולכן ההשפעה של המאמן (דרור קשטן – ע.מ) הייתה פחותה. הוא היה אומר לנו: 'תעשו אותו דבר כל הזמן'. שיחקנו כדורגל יפה עם מסירות ומגנים תוקפים. החוזק שלנו היה הגובה. במיוחד במגרש בכפר סבא, כל כדור קרן היה חצי גול". מזכיר לכם משהו?

למרות הזכייה באליפות, כפר סבא לא ידעה איך להתמודד עם ההצלחה. בעונה שלאחר מכן הקבוצה נחלשה וירדה ליגה ולמעשה, הפכה להיות עד היום לקבוצת תחתית. איינשטיין מזהה קווי דמיון לנתניה הנוכחית: "אנחנו היינו קטנים ולקחנו אליפות מאימפריה, באנו משום מקום. היום, נתניה קבוצה קטנה ממכבי חיפה או בית"ר ירושלים. אף אחד לא ציפה מאיתנו לאליפות, והמשחק האחרון קלקל את האווירה. אמרו שנתניה הפסידה אליפות, ולא אנחנו לקחנו. גם נתניה נתפסת כמשחקת כדורגל לא אטרקטיבי, אבל בתנאים שלהם מגיע להם כל הכבוד".

אין שחקן שלא עבר אצל אלי גוטמן ולא מכיר את המילה "פוזשן" (החזקת כדור). באימונים אפשר לשמוע היטב את קולו של המאמן רועם על השחקנים במילה הכל כך חביבה עליו. עקרון העל בטקטיקה של גוטמן היא החזרה לעמדות מוצא. כך היה גם בהפועל חיפה של 1999. לגוטמן היה חומר שחקנים התקפי, אבל גם עקרונות יסוד של הכדורגל ההגנתי עליהם לא היה מוכן להתפשר: משמעת טקטית אישית, משמעת טקטית קבוצתית, משחק מאורגן ואחראי וכמובן, חזרה לעמדות מוצא. למי מהשחקנים ששכח, אגב, פלקט העקרונות היה תלוי בחדר ההלבשה.

איציק אהרונוביץ', פרשן הכדורגל החיפאי ומי שנחשב למקורבו של גוטמן, מנתח: "עקרון המשחק של גוטמן הוא לא להפריע לשחקנים ההתקפיים. המוטו הוא שכל הקבוצה תוקפת, אבל גם עושה הגנה. חופש הפעולה ההתקפי ניתן במסגרת טקטית שלו, עליה הוא לא מוכן לוותר. גוטמן הסב את נג'ואן גרייב לעמדת המגן השמאלי ונתן לרן בן שמעון לנהל את משחק המסירות. אלון חלפון היה בלם אגרסיבי ולירון בסיס, שהיה הפתעת העונה, היה מנטרל את מגני היריבה. גוטמן, כמו גם קשטן, הוא מאמן שאוהב להיות אנדרדוג – ליצור כדורגל התקפי מתוך משחק ההגנה הקולקטיבי והכל תוך מתן דגש על משמעת טקטית אישית וקבוצתית". הפועל חיפה לקחה אליפות קלילה יחסית עם שלושה הפסדים בלבד ובהפרש ניכר ממכבי תל אביב, אבל לא הצליחה למנף את עצמה.

לאחר משחק הניצחון של מכבי נתניה בקרית אליעזר 2:3 על מכבי חיפה, אמר מתיאוס לעיתונאים בשיחה סגורה: "אין לי את חומר השחקנים של חיפה. זה מה שיש לי ועם זה אני יוצא למלחמה. אתם חושבים שאני לא רוצה לשחק התקפי ולשלוח הרבה שחקנים למעלה? שאני רק רוצה להסתגר?". יחד עם זאת, שחקנים טכניים ויצירתיים שלא התאימו לשיטה כמו ברוך דגו, יחיאל צגאי ואלן מסודי שוחררו, גם כדי לא לפגוע במרקם החברתי והקבוצתי. צורת המשחק של נתניה בנויה יציאה להתקפות מתפרצות, וניצול מושלם של כדורים נייחים (11 מ-19 שערי הקבוצה נכבשו כתוצאה מכדורים נייחים). המשחק לא תמיד שוטף, ההתקפות ספוראדיות והכל מבוסס על הגנה יציבה, חילוץ כדורים והברקות של איתי שכטר ושלו מנשה.

בקבוצה שלא זכתה באליפות כבר רבע מאה, האוהדים מוכנים להתפשר בנושא היופי. אפשר לחוש במועדון את הרעב והרצון לזכות באליפות. הדרך פחות חשובה. לגיטימי? לא ברור. בכל מקרה, הקונצנזוס הוא שמתיאוס מפיק את המקסימום מחומר השחקנים שיש לו. אהרונוביץ' מנתח: "השחקנים בנתניה טובים, לא גדולים והטקטיקה הגבוהה מאפילה על הכל. מתיאוס משתמש במצבים הנייחים ובמתפרצות בצורה מושלמת כדי לחפות על החיסרון שיש בתחום של הבקעת השערים, ומרכז ההגנה האיטי. כאג'נדת משחק, זה ילך מצוין נגד הגדולות. המבחן יהיה במשחקי בית נגד קבוצות קטנות". איינשטיין מוסיף: "השחקנים בנתניה בינוניים, ובתנאים שלהם הם מוציאים את המקסימום. אי אפשר לחיות בפנטזיה ולצפות מנתניה לשחק כמו ברצלונה".

יחיאל מסכים: "מתיאוס בא מאירופה והבין עם מי יש לו עסק. את ראובן עטר היו משגעים בגלל שיטת הכדורים הארוכים, אבל הוא לא סופג ביקורת. השחקנים הטכניים שהיו לנתניה בקבוצה שוחררו כי מתיאוס הבין שהוא לא צריך אותם. אין לו נישות להכניס אותם כי הוא רוצה עבודה שחורה והתקפות מתפרצות. הדמיון בין נתניה להכח הוא במאמן. גם שפיגל היה יודע לא להיכנס להרפתקאות ולהסתמך על איכות השחקנים שיש לו".

יחד עם זאת, קשה שלא לתהות מה יהיה הצעד הבא. הקבוצות שהוזכרו התקשו להתמודד עם ההצלחה ועם הסטטוס החדש של קבוצה אלופה, ונעלמו ממפת הצמרת. מכבי נתניה היא קבוצה עם מסורת של אליפויות והצלחות, וזו עובדה שיכולה לשחק לרעתה. מועדון שגדל על ימי הזוהר של מרדכי שפיגלר, עודד מכנס, דוד לביא וחבריהם, על קבוצות שהמוטו שלהן היה כדורגל התקפי ואטרקטיבי, לא יסבול לאורך זמן שיטת משחק הגנתית. תזכורת: הקהל של נתניה עשה את המוות לגוטמן וראובן עטר שנתפסו כהגנתיים. אליפות צהובה תסתום את הרעב לתואר, אבל לא תשנה את הקונספט והנשמה שהורגלה במועדון במשך עשרות שנים. שלא לדבר על הביקורת, שרק תלך ותגבר.

הדוגמא הטובה ביותר להמחשת הבעיה הזו היא נבחרת יוון. באמצעות משחק מבוקר והגנתי, הדהים אוטו רהאגל את העולם וזכה ביורו 2004. המנטרה הייתה דומה: מסירות קצרות, קשרים אחוריים איכותיים ולוחמניים וניצול מקסימאלי של כדורים נייחים. יוון הציגה כדורגל מגעיל, אבל נכנסה היטב למשבצת האנדרדוג שכולם אוהבים. ארבע שנים מאוחר יותר, כאלופת אירופה, הציפייה הייתה לראות יוון אחרת. בפועל, זה לא קרה. חובבי הכדורגל שוב נגלו לאותו משחק מסירות בין בלמים, שמטרתו לתסכל את היריבה ולגרום לה לפתוח את המשחק. הפעם, יוון לא נתפסה כאנדרדוג. המשחק שזכה לתשואות ומחמאות ב-2004, עורר בחילה וגל ביקורות. יוון הודחה בשלב הבתים, לשמחתם של רבים, במה שהוגדר כ"ניצחון הכדורגל האטרקטיבי".

הניסיון של יוון לשחזר את ההצלחה החד פעמית באותם כלים בדיוק, הוא זה שהיה בעוכריה והפך אותה לשנואת הקהל האירופאי. יחיאל מכנה את התופעה "תסמונת אליפות": "הקהל יכול לקבל אליפות בשיטת משחק כזו, אבל שנה לאחר מכן להפוך למפונק. פתאום הקהל יאמר: 'אנחנו אלופים, אי אפשר לשחק ככה יותר', וישרוק בוז. מה שהיום מתקבל בטבעיות, לא יתקבל באותה צורה אחרי תואר. כך קרה גם במכבי חיפה. גם שחקנים לא מתנהגים באותה צורה אחרי אליפות. למשל, בשנות ה-70 שפיגל ביקש מאיתנו לשמור אישית על כל המגרש, בדומה לשיטה של בורוסיה מנשנגלדבאך. שחקנים שלקחו אליפות שנה קודם לכן, לא היה מכובדם לשמור אישית, ואז החלה ההידרדרות. כרגע נתניה משחקת הגנתי והולך לה. מה יהיה בשנה הבאה? אם לא חשבו על זה, חבל על האליפות. עדיף שיסיימו מקום שני או שלישי עם דרך ותצוגות כדורגל".